על חוק הסופרים
אני חייב להתחיל את הפוסט הנוכחי בדיסקליימר: אני אוהב ספרים.
לא ספרים אלקטרוניים, אלא ספרים של ממש. כאלה עם כריכה אמיתית, ודפים. כאלה שיש להם ריח ומגע נעים, שאפשר לדפדף בהם. יש לי מאות כאלו בבית, בלי הגזמה. יש לי ספרייה שכורעת תחת עומס הספרים, ואני חייב דחוף עוד ספריה כבר לפחות שנתיים. למעשה, כמות הספרים שלי היא כזו, שבקרוב אני מתחיל להגביה שולחנות איתם, פשוט כי אין לי איפה לאחסן את כל כמות הספרים הזו.
ולמה אני כותב את זה בתור דיסקליימר?
כי אני יודע שמה שאני הולך לכתוב עכשיו נשמע לא טוב, אבל באמת שבא לי לומר "אמרתי לכם".
===========================
חוק הסופרים היה טעות מהרגע שעבר בכנסת, והיה ברור שהוא יזיק לכולם. ואני אומר את זה כבר לפחות שנה, לכל מי שמוכן להקשיב.
שלא תבינו לא נכון – אני מאמין בזכותם של סופרים להשתכר בכבוד, וחושב שהמקצוע הזה חשוב ככל מקצוע אחר. אבל הדרך שבה בחרו לחוקק את החוק הייתה טעות.
אם יש משהו שעמישראל רגיש אליו מאוד בשנים האחרונות, בכל מה שקשור לחייו הצרכניים, זה המחיר. נכון, יש גם את עניין איכות השירות וכו', אבל בינינו – הוא שולי יחסית למחיר.
בעשור האחרון, מאז התפתחה תחרות מטורפת ושלוחת רסן בין צומת ספרים לסטימצקי – תחרות שפגעה בכל העוסקים בענף – המרוויחים האמיתיים היחידים (לפחות בטווח הקצר) היו הלקוחות, שיכלו לרכוש ספרים במחירי מציאה. הספרים נמכרו "על המשקל", והסופרים הרוויחו גרושים. הרשתות ניצלו את זה בכדי לעשוק את הסופרים והמו"לים בצורה נבזית.
אני מודה ומתוודה – חלק גדול מהספרים שרכשתי בעשור הזה היו במחירים נמוכים במיוחד, ורבים מן הספרים – אם היו במחיר מלא – לא רכשתי עד שראיתי שמחירם ירד (אלא אם היה מדובר בספר נדיר, או משהו באמת-באמת מיוחד, שמראש ידעתי שהסיכוי שאמצא אותו במחיר נמוך יותר, קלוש). מצד שני, אני גם לא ממש מרגיש את הצורך להתנצל. רכשתי ספרים במחיר שהיה טוב עבורי, וקיבלתי פתרון מצויין להתמכרות הקריאה שלי.
===========================
עכשיו, הסופרים בוכים על כך שהחוק – שהם דחפו כל העת בכוח וללא מחשבה – היה טעות.
חשוב להבין, שמי שדחף אותו היו בעיקר הסופרים הידועים, המוערכים, שרצו להרוויח יותר, ובצדק. הסופרים הצעירים היו חלוקים בדיעותיהם. חלק רצו להרוויח יותר, חלק חששו שלאחר שהחוק ייכנס לתוקף, ספריהם לא יימכרו כלל. והאחרונים צדקו. אבל הם צדקו יותר ממה שחשבו: גם הסופרים המוערכים נפגעו, ובענק. בטח בתקופה שבה סטימצקי נמכרה במחיר נמוך ועומדת בפני פירוק (למעשה גם הרכישה בידי ג.יפית עדיין לא הורידה עדיין את הפירוק מהפרק לחלוטין).
וחייבים לכתוב כמה מילים על סטימצקי, כי יש לה חלק מהותי במצבו העגום של הענף.
סטימצקי חייבת כיום כ-7.5 מיליון שקלים להוצאות הספרים (מו"לים) השונות, שחלקן כבר פיטרו עובדים או הוציאו אותם לחל"ת בלתי מוגבלת בזמן (ועל כך שהמנכ"לית איריס בראל, האישה שהביאה את סטימצקי אל פי פחת, לקחה הביתה בימים אלו – ברוב חוצפתה – בונוס שנתי של 3.5 מיליון שקלים – אני לא רוצה להרחיב את הדיבור. רק אסכם ואומר שזו בושה. אין לי מילה אחרת לתאר את זה. פשוט בושה). בנוסף, הרשת חייבת ככל הנראה עוד כמה עשרות מליוני שקלים לספקים ונותני שירות נוספים.
כלומר: לא רק הסופרים נפגעו. גם ההוצאות, ובעיקר העובדים בהן, שעובדים בשכר נמוך יחסית (עורכים, מגיהים ועוד), ושעתה פרנסתם נפגעה באופן אנוש.
מן הסתם, מצבה של סטימצקי לא היה הפתעה גדולה. חובות כאלה נצברים לאורך זמן, ולא מאתמול להיום. והסופרים, כמו המו"לים והספקים האחרים – ידעו את המצב. זה לא היה סוד גדול.
לכן, המסקנה היא, שכניסתו של חוק הסופרים בתחילת פברואר 2014, בדיוק כשרשת הספרים הגדולה בישראל נמצאת במשבר, היה תמוה – ובעיקר היה טעות שכולם משלמים עליה כעת: סטימצקי לא מסוגלת לשלם לספקים, מה שאומר שהספקים מסרבים לספק סחורה. כתוצאה מכך, ספרים חדשים שיצאו ויוצאים בתקופה האחרונה – פשוט אינם נמצאים על מדפיה של הרשת. בינתיים, הרשת מנסה להכנס לתחום של כלי כתיבה (בעקבות רכישת קרביץ – עוד אבן ריחיים על צווארה של הרשת הכושלת גם כך) ולמכור את מלאי הספרים הקיים במחסניה.
ואם זה מה שקורה לסופרים הנחשבים לסופרים 'גדולים' ומוערכים כדוגמת חיים באר, יהודית קציר, דורית רביניאן ואחרים (רביניאן סיפרה בכתבה של "ידיעות אחרונות" לפני כמה ימים, כמה היא הייתה עצובה ומיוסרת, כשהיא נכנסה לחנות של סטימצקי, וראתה מוכרת שלא מקדמת את הספר שלה) – אתם יכולים לנחש לבד מה קורה לסופרים ה'קטנים' יותר, הצעירים, החדשים, שמנסים לפרוץ את דרכם להכרה. במצב הנוכחי, שככל הנראה לא ישתנה בטווח הקרוב, אין להם ממש סיכוי, אלא אם יצליחו למכור את הספרים באמצעים ישירים, כגון האינטרנט. אבל כמה כאלה אתם מכירים? וכמה עותקים של סופרים ישראלים כבר נמכרים היום דרך האינטרנט (ועוד במחיר קטלוגי מלא)? עם כל הכבוד לאמזון, כמות הספרים המתורגמים לעברית שם, היא לא גבוהה – בטח שביחס לרשתות הספרים בארץ. גם "מנדלה מוכר ספרים", חנות הספרים המקוונת, אולי מוכרת יפה – אבל בטח שלא בכמויות של סטימצקי.
הסופרים מאשימים עכשיו את הממשלה, שלא עשתה מספיק בכדי להסביר לציבור, שלמעשה מחירי הספרים לא עלו – אלא ירדו. כלומר – אותם אלה שדחפו בכוח את החוק, טוענים שהאשמה היא בממשלה. אלה שטויות, כמובן (לממשלה ולכנסת יש יד בדבר בתור מי שהעבירו את החוק, אבל את החוק לא הממשלה יזמה ודחפה. לפחות לא בשלביו הראשונים). בינתיים, שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, כבר הבטיחה לנציגי הסופרים, שבקרוב תצא הממשלה לעוד קמפיין מיותר על חשבון משלם המיסים, שבו יוסבר הנושא הזה לציבור ההדיוט (וזה מיותר בערך כמו קמפיין שבו הממשלה תסביר, על חשבונינו כמובן, כמה חשובה חברת החשמל.. אה, רגע..). אבל כאמור, הקמפיין הזה מטעה.
רוצים מספרים? הנה:
מחיר קטלוגי של ספר פרוזה עמד לפני כניסתו של החוק לתוקף על 78-98 ש"ח בדר"כ (תלוי בעיקר בגודלו). היו ספרים יקרים יותר וזולים יותר – אבל לרוב אילו היו המחירים. עתה מחיר זה הופחת, לכדי מחיר התחלתי של בערך 68 ש"ח. בשבוע הספר, המחיר יורד בעוד 10% לכל היותר. דבר זה נכון לגבי כל הספרים שיצאו בעברית ב-18 החודשים הראשונים מאז השקתו של ספר, שיצא אחרי פברואר 2014. אז כן – תאמרו בצדק – המחיר ירד. מה אתה רוצה? הם צודקים!
אבל נסו להיזכר בבקשה: מתי בפעם האחרונה שילמתם מחיר קטלוגי מלא על ספר? הרי תמיד היו מבצעים של 3 או 4 ב-100. או 1+1. או מבצעים של "שבוע הספר העברי", שמזמן הפך כבר ל"חודש הספר העברי". הבמות עליהן ממוקמים הספרים – הן בצומת ספרים והן בסטימצקי, היו אלה שהרשתות דחפו באגרסיביות (כולן נמצאות במקום מרכזי, שאי אפשר להתעלם ממנו, עם שלטים גדולים ובולטים) – וב-99.9% מהמקרים – אלה היו הספרים שבמבצע (ולרוב במבצע האגרסיבי ביותר).
===========================
תוסיפו לכל זה את העובדה (וכאמור – אני אומר זאת בלב כבד, בתור מי שבאמת אוהב לקרוא), שבשנים האחרונות עם הספר כבר לא קורא מספיק (רואים את זה בעילגות, בשפה, בתוכן, בלשון המדוברת והכתובה). ותגיעו למסקנה שבשורה התחתונה, עכשיו כולם מפסידים. גם הסופרים הידועים, וגם אלה הצעירים. וכן – גם הצרכנים.
אבל בניגוד למה שאולי חשבו בעבר, שאפשר לגזור על הצרכנים כל גזירה שהיא, ללא תגובה ראויה מצד הצרכן – החל מ-2011, למעשה, עולם הצרכנות הישראלי השתנה. וכבר לא כולם מוכנים לרכוש כל דבר בכל מחיר.
וכשמדובר במוצר שנחשב למותרות (ומה לעשות, ספר הוא מוצר פנאי שנחשב ללוקסוס ללא מעט אנשים – מחיר של כמעט 70 ש"ח לספר הוא לא מחיר שכולם יכולים לעמוד בו), בפועל, נוצר (שוב) עוד אי-שוויון בחברה הישראלית, בין אלה שיש להם לאלה שאין להם.
אלא שהמצב קצת השתנה גם בנושא הזה, ושכבת אלו ש'אין להם' הולכת ומתרחבת, לעומת שכבת האליטות המנותקות. מעמד הביניים הולך וקורס, הולך ונופח את נשמתו, הולך ומתדרדר אל קו העוני. וכשזה המצב בארץ, נחשו על איזה מוצר יוותרו בני המעמד הזה – על תרופות, אוכל, חשמל או ספרים?
טעות – כבר אמרתי?
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אי אפשר לפתור בעית מקרו ע"י רגולצית מיקרו.
@מודי – אני לא יורד לסוף דעתך הפעם. תסביר בבקשה. האם אתה מתכוון להתמודדות של הסופרים עם ספרים אלקטרוניים וטכנולוגיה חדישה? או שאתה מתכוון לכשלי מאקרו בשוק הספרים בכלל?
בעית המקרו היא שלאנשים אין כסף. במיקרו, אין להם כסף לקנות ספרים. בעית המקרו היא שאנשים עובדים לא מרויחים מספיק מעבודתם. במיקרו, גם סופרים לא מרויחים מספיק.