זו לא שנאת עשירים

"יש פה שנאת עשירים", "שונאים פה את מי שהצליח", "הקנאה וההתלהמות עוברת כל גבול" – אלה רק חלק מהתגובות שאני קורא לאחרונה – רובן ככולן מגיעים כמובן מאלו שסרחו, טייקונים ובעלי בריתם, מנכ"לים שעשו לביתם ושכחו מאיפה הגיעו. המשותף לכל התגובות הוא אחד: "שונאים אותנו, ואנחנו לא מבינים למה. לא רימינו, רק נכשלנו. לא צריך לצלוב אותנו בכיכר העיר בגלל זה".

אז זהו – שזו לא שנאת עשירים. והגיעה העת להסביר את מה שבעיתונים ובעיקר בקרב אותן חברות קצת מפספסים: אנחנו לא שונאים אתכם על כך שהצלחתם או נכשלתם. ממש לא. הבעיה היא, שעשיתם את זה לא עם הכסף שלכם – אלא עם הכסף של כולנו. אתם הימרתם על העתיד של כל אחד ואחד מאזרחי המדינה הזו, בזמן שאתם קיבלתם משכורות של מיליונים. עשרות מיליונים. ובונוסים שאין להם שום קשר להצלחה או לכישלון שלכם בניהול החברות.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, קחו לדוגמא את סטף ורטהיימר. האיש הוא דוגמא ומופת לאיך אדם צריך לנהוג. את ההצלחות והכשלונות שלו הוא מימן מכיסו. הוא לא סיכן את הפנסיות שלנו, הוא לא הימר על העתיד של כולנו.
עוד דוגמא? הנה: גיל שווייד, מנכ"ל צ'קפוינט: האיש לא גייס אג"חים במיליארדי דולרים, לא הימר עם כסף לא לו על פרוייקטים ספקולטיביים. לכל היותר הוא גייס כספים מקרנות הון סיכון פרטיות.
אלה רק 2 דוגמאות לאנשים עשירים מאוד, יש שיאמרו טייקונים בעצמם – שאין לנו שום דבר נגדם. אנחנו גאים בהצלחתם, ושמחים בה. אנחנו לא מקנאים בהם, עינינו אינה צרה בהם. הם ה-הוכחה שאפשר גם אחרת.

אבל מה שעידן עופר, נוחי דנקנר, אילן בן-דב ויצחק תשובה לא הפנימו – זה שאת הכסף שלהם הם עשו על גבינו: על גב מחזיקי אג"חים – הממומנים בידי חברות הביטוח, שמחזיקות בפנסיות של כולנו; על גב הבנקים, שרובם מוחזקים בידי הציבור – אך מזמן לא פועלים למען האינטרס של הציבור; ועל גבם של משקיעים קטנים, ששמו את יהבם על הטייקון, סמכו עליו שיעמוד בחוזה עליו הוא חתם.

כי אם עוד לא הבנתם – כל הנפקת אג"ח היא בעצם חוזה. זהו חוזה שלפיו אני מלווה לכם את הכסף שלי, תוך התחייבות שאתם תחזירו לי אותו בבוא העת, עם ריבית מסויימת (ולא. לא מדובר ברווח גדול עבורינו, אלא ברווח קטן, ובעיקר על שמירת ערכו הריאלי). בכל פעם שגזלתם את הכסף הזה, לא עמדתם בחוזה. בכל פעם שהשתמשתם בכסף הזה בכדי לשלם למנכ"לים שלכם עשרות מיליוני שקלים – בלי שום קשר לביצועי החברות, אתם הפרתם חוזה. בזזתם את הכסף שלנו.

==========================

כשהייתי צעיר, חינכו אותי, שהלוואות צריך להחזיר. על כך מושתתת כל המערכת הבנקאית עצמה – על אמון, שאם צד א' לווה כסף מצד ב', הוא יחזיר את הכסף. זהו חינוך בסיסי לערכים בסיסיים. אבל כשמנכ"לים מכניסים את הכסף עמוק לכיס ומסרבים להיפרד מהכסף שהם עשו על גב המלווים, דהיינו אנחנו, בשעה שהחברות קורסות והמלווים נשארים חסרי כל ובעיקר חסרי עתיד פנסיוני, אין דרך אחרת אלא לקרוא לתינוק בשמו: גניבה. ומה לעשות – אני כועס כאשר מישהו בא וגונב לי כסף שעבדתי עליו במשך שנים, שחסכתי אותו לשנים שבהן אהיה זקוק לכסף הזה יותר מכל.

ותבינו: אלה האנשים שאמורים להיות דוגמא ומופת, כן? אלה האנשים שאמורים להוביל את הכלכלה והצמיחה הישראלית, כן? אבל כל מה שנשאר מהם זו תאבת הבצע. התחרות להשיג יותר כסף לכיס – ולא משנה מי משלם את החשבון בסוף היום. הבשורות היחידות שהם מביאים הן 2 דרישות: אחת – שיורידו את מס החברות. שתיים – שיעלו את גיל הפרישה של כולנו. כי הרי ברור שהם לא עושים מספיק כסף, נכון? הם צריכים עוד.

==========================

כשאני קורא שראש אגף התקציבים בעבר ומנכ"ל החברה לישראל היום, ניר גלעד, טוען בלי להתבלבל שהתפקיד של העם הוא לתת כסף לעשירים בכדי שאלה יהמרו איתו על פרוייקטים ספקולטיביים – אני נמלא חלחלה. האיש הזה לקח לכיסו ב-6 השנים האחרונות שכר מטורף של 83 מיליוני שקלים, כולל אופציות בחברה בשווי 25 מיליון שקלים. והוא עוד טוען שאם לא היו משלמים לו את הסכום הזה, לא בטוח שהוא היה נשאר.
אותו אדם, יש להזכיר, נכשל כישלון חרוץ בניהול העסק עליו הוא מופקד. למעט כי"ל (כימיקלים לישראל), החברה שעושה כסף ממשאבי הטבע של מדינת ישראל – שניתנו למשפחת עופר ממש בחינם – כל שאר החברות תחת הפירמידה הזו, שנקראת החברה לישראל – כשלו והן נוחלות הפסדים מטורפים (בטר פלייס ובז"ן כשלו כישלון חרוץ. צים נמצאת בהפסדי עתק, וגם היא עומד בפני הסדרי חוב). אבל את ניר גלעד כל זה לא מעניין. בלי 13.83 מיליון שקל לשנה בממוצע, הוא לא היה קם מהמיטה בבוקר.

מר גלעד גם טוען, שאנחנו צריכים לסכן את הכסף שלנו, כדי שהוא יוכל להמשיך להיכשל בעסקיו ולהרוויח מזה הון. יאפ. לדעתו, "ריקי כהן מחדרה", צריכה לשים את כספה על קרן הצבי כשהיא צעירה יחסית. אבל האם מר גלעד מסכן את כספו באותו אופן? לא ולא. הפנסיה שלו מובטחת ומושקעת באפיקים סולידיים, כי הוא "לוקח סיכון מספיק עם האופציות" שהוא מקבל. מגוחך? לא בעיניו.

וזו – גבירותיי ורבותיי – הבעיה בזעיר אנפין. מנכ"לים כושלים לא מוכנים לקום בבוקר בשביל שכר שהוא פחות מכמה עשרות מיליוני שקלים. אבל הם גם לא מסכנים את הכסף שלהם – אלא את שלנו.

והבעיה לא נגמרת שם.
קחו את אילן בן-דב. האיש שאין שום דרך לכנות את עסקיו מלבד "עסקי אוויר", כי אין מאחוריהם כלום. האיש כמעט ולא הביא הון עצמי באף אחת מחברותיו הרבות (סאני, סקיילקס, טאו, פרטנר). העסקה לרכישת פרטנר, בשווי 2.5 מיליארד שקלים, מונפה כולה באמצעות הבנקים. כן – אותם בנקים שמוחזקים ברובם "ע"י הציבור". הוא נכשל שוב ושוב, בכל חברה שבה נגע – מטאו אחזקות ועד פרטנר – הפסיד מיליארדים שלא שייכים לו, אבל הוא ישן טוב מאוד בלילה. ליתר דיוק, הוא ישן כמו נסיך, בארמון שהוא בנה לעצמו בכפר שמריהו (שיש הטוענים שהוא שווה כ-90 מיליון ש"ח). את הכסף שהוא משך לצורך כך, הוא משך על חשבונינו. את הדיבידנדים הוא הכניס לכיס, וגם נתן קצת לבני בריתו. הוא תרם מיליונים לרב פינטו, חברו הטוב. אבל לעמוד בחוזה שעליו חתם עם הציבור? מה פתאום. הציבור מטומטם, ולכן הציבור ישלם. והוא אכן משלם.

==========================

ועכשיו – רק לפני שבועיים – חוזר לו אילן בן-דב, כולו חיוכים ושמחה – ומבקש מחברות הביטוח, אותן חברות שלהן הוא חייב מאות מיליוני שקלים – שילוו לו עוד כסף. כסף שלנו, אם עוד לא הבנתם. כי לאילן בן-דב אין כסף משלו. חס וחלילה שהוא יסכן כסף מכיסו. הס מלהזכיר.

נוחי דנקנר ויצחק תשובה דומים להפליא למשפחת עופר ולאילן בן-דב. כולם עשו את הונם על גבי ציבור, כולם נכשלו, כולם לא עמדו בחוזה שהם חתמו עליו איתנו, וכולם לא מתביישים בכך אפילו לרגע. להיפך – הם גם מעדיפים עכשיו לשלם קצת פחות מס, אז הם עוברים לגור בבריטניה (עידן עופר, לב לבייב).

אז כן – יש בנו שנאה למי שנכשל שוב ושוב עם כסף לא לו. עם מי שהימר עם כסף שלנו, על העתיד של כולנו, והוא לא מוכן להכניס אפילו את קצה האצבעות שלו לכיס בכדי לשלם את החוב הזה. וזו לא קנאה – אל תתבלבלו. זו שנאה טהורה.
הקנאה היחידה שאני חש היא, כשהבנקים רודפים אחרי חדלי האישים הללו, ורק מתחננים שיחזירו להם אפילו 10% מהחוב. העיקר שאפשר יהיה לומר שהם ניסו להסדיר את החוב בצורה הטובה ביותר. וזה להבדיל אלף אלפי הבדלות מסוג הרדיפה ששאר העם זוכה לו, עם חובות קטנים בהרבה – לפעמים של מאות שקלים בודדים (לצערי עברתי את זה אישית על גבי. 610 ש"ח הייתי חייב לבנק לאומי בסניף רעננה במשך כשנה. זה הגיע עד המחלקה המשפטית, איומים לתביעות ומה לא. 610 שקלים, כולל ריבית. מיותר לומר שאני כבר לא מחזיק שם חשבון).

==========================

והנה האבסורד הכי גדול שקיים היום במשק:
אותם טייקונים מקבלים מהבנקים הון עתק, בכדי להמר איתו בשווקים בארץ ובחו"ל. אבל כשזה מגיע לעסקים הקטנים, אלה שמשקיעים את כל ההון בישראל, אלה שמעסיקים אנשים בישראל – יש "מחנק אשראי". הבנקים מסרבים לתת כסף לעסקים הקטנים, שזקוקים למאית האחוז (לרוב אפילו זה לא) ממה שאותם טייקונים דורשים, ורוב הסיכויים שיחזירו את הכסף שלוו (בעיקר כי אם לא – הבנקים ירדפו אותם עד חורמה, בניגוד למה שנעשה עם הטייקונים הסורחים). אז יש מאות מיליונים לתת לדנקנר, אבל אין 50 אלף לתת לעסק קטן? משהו "קצת" מסריח בשיטה. והשיטה הזו חייבת להשתנות.

ושלא יהיה לכם ספק. מי שמניע את הכלכלה בעולם אלה לא הטייקונים. הם אמנם רוצים שתחשבו כך – אבל זה לא המצב. מי שמניע את הכלכלה הם אותם עסקים הקטנים, מעמד הביניים, הצרכנים. ללא צריכה – לא תהיה צמיחה, לא תהיה כלכלה. זה עד כדי כך פשוט.

אז כן – יש בנו שנאה, כשהבנקים עושים איפה ואיפה. יש בנו חוסר הבנה, כשמתברר לנו, שהגברת רוסק-עמינח בתפקידה הקודם (בשנת 2008), ויתרה לנוחי דנקנר על הבטוחות, על הערבים להלוואות העתק שהוא לקח מהבנק, ועכשיו – כשהיא לא יכולה לקבל את הכסף שלה בחזרה (שלה? שלנו! בנק לאומי הוא בנק ציבורי!), היא מרימה ידיים ואומרת למעשה: "ניסיתי. נכשלתי. אין מה לעשות".

אז זהו – שיש מה לעשות. אפשר לדרוש בטוחות ריאליות להלוואות, בדיוק כפי שאתם עושים עם כל אחד מאיתנו. אם אני אגש עכשיו לבנק ואבקש הלוואה על סך 100 מיליון שקל, במקרה הטוב תדרשו ממני ערבים ובטוחות. במקרה הפחות – תצחקו לי בפנים. ולמה? כי אני לא דנקנר. ואני לא הייתי מנכ"ל כושל של איזו חברת ביטוח או כל קונצרן אחר. כי אין לי חברים במקומות הנכונים. אבל בתכל'ס – מה ההבדל בינינו? העובדה שהוא נולד ל"משפחה הנכונה"? האם זה הופך אותו למנהל מוצלח? העובדות לאחרונה מדברות בעד עצמן, כך שאין אפילו טעם לענות על השאלה.

==========================

ואם כבר אנו דנים בכל העסק הזה של קבלת מיליוני שקלים על גב כולנו, אני חייב גם לומר 2 מילים על נושא שכר הבכירים, שעד כה לא כתבתי עליו דבר: אין, לא היה ולא יהיה מנהל ששווה פי 200 פי 100 או אפילו פי 40 מהעובד הממוצע בחברה שלו. אין דבר כזה. זו אמת פשוטה ואין בלתה. לא יכול להיות, שיש מנהלים שמקבלים שכר כזה, פלוס בונוסים מטורפים, שאין בהם שום היגיון, בזמן שהעובד הממוצע בחברה שלהם מרוויח משכורת מינימום או קצת יותר מזה.

לכן, לצערי, למרות שלרוב הרגולציה רק הורסת – במקרה הזה יש כשל שוק שמחייב התערבות רגולטורית. אם שכר הבכירים הפך לתחרות של "למי יש יותר גדול", המחוקק צריך לשים לזה סוף.

דוד עזריאלי, עם כל הכבוד, לא שווה 23.1 מיליון ש"ח בשנה. הוא לא.
ניר גלעד לא שווה 13.83 מיליון שקל בשנה. הוא לא.
אליעזר שקדי, מנכ"ל אל על, לא שווה 16.8 מיליון שקל בשנה (גם בשנה בה החברה הרוויחה 57.1 מיליון שקל). הוא לא.
עקיבט מוזס, עד לאחרונה מנכ"ל כי"ל, לא שווה 13.1 מיליון ש"ח בשנה (ממוצע של 2011-2012). הוא לא.

אף אחד מהם לא שווה את השכר שהוא מקבל.
השכר הזה הוא תוצאה של כשל שוק, שצריך לפתור אחת ולתמיד. לא יכול להיות ששכר הבכירים בעשרים השנים האחרונות עלה ב-963% (ממוצע של 460 אלף ש"ח בשנה למנכ"ל, לממוצע של 6.7 מיליון ש"ח בשנה) בלי שום סיבה נראית לעין. במיוחד כאשר באותה התקופה עלה השכר הממוצע במשק ב־146% בלבד. אפילו האינפלציה לבדה אינה מספיקה בשביל להסביר את החזירות של הבכירים בחברות הציבוריות.

ואם עוד לא הבנתם – כן. זה בהחלט עניינינו כמה אתם מרוויחים. בעיקר כי זה לא כסף שלכם. זה כסף שלנו.

==========================

לסיום, אני רוצה לדון שוב בנושא שלדעתי החל את כל זה: חוק בכר.
הנושא הזה מצדיק הסבר קצר מדוע אני חושב שכל הגועל-נפש הזה החל את ההשתוללות החזירית של הטייקונים.

בשנותיו כשר אוצר, בתחילת העשור הקודם, ביבי נתניהו הקים ועדה לבחינת התחרות בשוק הפנסיות, שנשלטו עד אז על ידי הבנקים בישראל. דמי הניהול עמדו אז על כרבע עד חצי אחוז.
ועדת בכר קבעה, שיש להעביר את השליטה מידי הבנקים לידי חברות הביטוח, מי שמכונים היום המוסדיים.

התוצאה היתה, שבמקום לפתוח את השוק הזה לתחרות אמיתית, הפנסיות שלנו רק עברו ידיים.
לכאורה, זה היה אמור להסתיים שם. אבל זה לא. ממש לא. למעשה דמי הניהול הכפילו את עצמם, והגיעו עד לרמה של פי 6-8 (עד 2%) מזו שהיתה נהוגה בימי השליטה של הבנקים. בנוסף, חברות הביטוח התחילו לסכן את הכסף הזה, ולהזרים אותו לידי משפחות עשירות (להלן דנקנר, עופר וכו'), בכדי שיוכלו להשתמש בכסף הזה לצורכיהן (כמו להשיג תשואה גבוהה יותר, שהיא תוצאה של סיכון גבוה יותר, כמו שכר בכירים גבוה יותר ועוד). הטייקונים לא נדרשו לתת בטוחות או להביא ערבים. המוסדיים שמחו לתת את הכסף הזה לכל מי שרצה – כל עוד הוא נולד למשפחה הנכונה, והיה מקורב לאנשים הנכונים. כך קנה דנקנר את אחזקתו בקונצרן אי.די.בי. כך רכש בן-דב את השליטה בפרטנר – וכל זאת, כאמור, מבלי שאותם טייקונים הוציאו כסף משמעותי מכיסם.

היום אנחנו אוכלים את הדיסה שביבי בישל לנו ב-2003. אז נכון, רק לאחרונה המפקח על הביטוח (פרופ' עודד שריג) דרש מחברות הביטוח להוריד את דמי הניהול לכדי 1.05% (שזה עדיין פי 2-4 ממה שהיה נהוג עד לפני עשור), אבל גם נתן להן 'סוכריות' אחרות, בדמות דמי ניהול גבוהים יותר על הצבירה (נושא שאני לא אתעכב עליו כרגע. אולי בעתיד). בקיצור – המפקח ממשיך לדאוג רק לחברות הביטוח. אותן חברות, שהימרו עם כספינו, מקבלות עכשיו כל מיני מתנות, רק שלא תקרוסנה. כך, למשל, הוא ביטל לאחרונה את הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים, וגרם לכך שנשלם הרבה יותר על ביטוחים סיעודיים פרטיים, וגם נקבל הרבה פחות.

הנקודה החשובה היא, שללא תאבת הבצע של חברות הביטוח להשיג תשואות גבוהות ושכר גבוה למנהליהן, כל מה שאנחנו חווים היום לא היה קורה. חוק בכר הוא כישלון חרוץ, שרק צד אחד משלם את כישלונו. הצד שלנו. הכסף ש"נפל" מהשמים (ביבי נתן וביבי לקח, יהיה שם הביבי מבורך..?) על חברות הביטוח, מיליארדי השקלים של כולנו, העבירו אותן על דעתן. תאבת הבצע ניצחה, כולנו הפסדנו. סליחה – כמעט כולנו. יש מעטים שעשו ועושים מזה הון.

אני מניח שאני אכתוב על זה פוסט נפרד בעתיד (אולי הקרוב), אבל הנה עוד שורה תחתונה, ששוברת את האקסיומה הזו שכולם מזכירים בלי לחשוב: "ביבי מבין בכלכלה". האמנם?


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות