יום העצמאות – של מי החג הזה בכלל?

אתחיל בגילוי נאות: בשנים האחרונות אני לא חוגג את יום העצמאות. זה לא בגלל שאני סמולני-עוכר-ישראל שחושב שעשינו עוול לפלסטינים. אפילו לא קרוב. אבל אני פשוט לא חוגג את החג הזה כמו כולם. בטח לא כפי שפטרוני הערים השונות מקווים שאחגוג אותו – במסיבות, בחסימת כבישים, בחגיגות בפארק, בהתזת ספריי שלג והכאה בפטישים על ראשם של ילדים מעצבנים וכו' (למרות שדווקא האחרון מפתה למדי..).

לא פעם תהיתי למה זה קורה.
עד לפני כמה שנים, ערב יום העצמאות עוד היה סיבה למסיבה. היינו נפגשים כמה חבר'ה, ועושים שמח. אם לא היתה מסיבה או מנגל, אז היינו הולכים לגשר מורשה, עומדים בשוליים הרחבים שלו – ומסתכלים על מופעי זיקוקי הדינור של כל גוש דן – מחולון ועד רעננה. זו היתה חווייה מדהימה! לא ידענו להיכן להעיף את מבטינו קודם – כל המופעים האלו היו פשוט מרהיבים ויפהפיים. יכולת לראות את התחרות הזו של "למי יש יותר גדול" בין הערים השונות (לתל אביב תמיד היה יותר גדול.. ואפילו שניים יותר גדולים..). ובקיצור – היה פשוט כיף.

אבל לפני כמה שנים – כל זה נגמר.
ומאז אני מנסה להבין איך קרה, שדווקא החג הזה, שפעם סימל עבורי הרבה שמחה, הסתובבות ארוכה ברחובות העיר עד השעות הקטנות של הלילה, בתקווה לראות חברים מימי ילדותי – הפך להיות כל כך… ובכן – מאוס. הפך להיות כזה, שאני מרגיש בו כאילו מנצלים אותו כדי להוציא ממני עוד כספים – הן כאזרח משלם מיסים והן כצרכן.

זה מתחיל מזה, שהתחלתי להיות מודע לכך שהערים מוציאות מיליוני שקלים על מופעי ראווה, ובמיוחד כאשר זו שנת בחירות (כמו השנה). ראשל"צ, לדוגמא, מתכוונת להוציא על טקסי ערב יום העצמאות למעלה מ-1.2 מיליון שקל – וזה על האמנים בלבד! אז כן, הם מביאים לאמפי-פארק את משינה ואת אביב גפן – אמנים בסדר גודל רציני – אבל לשלם 1.2 מיליון שקל בשביל הופעה של 3-5 שירים מכל אמן..? זה לא קצת מוגזם..? הייתי שמח (ואני בטוח שאני לא היחיד) אם את הכסף הזה היו מוציאים על תכניות חינוך, או שירות טוב יותר לאזרח. אם היו מפנים את התקציב הזה לשכונות בהן יש נערים ונערות שמשתכרים מדי ערב, וצורחים את נשמתם עד 4 לפנות בוקר (או עד שהם מתעלפים.. לפעמים זה קורה ב-3…). וזה עוד בעירייה שנמצאת בעודף תקציבי, כן? עיריות רבות, שנמצאות בגרעונות של עשרות מיליוני שקלים, מוכנים לשלם מאות אלפי שקלים לאמן עבור כמה שירים בודדים (ובכדי שהוא יוכל לרחף ממקום למקום במסוק, כאילו היה הרמטכ"ל לכל הפחות). אחרי זה הן פונות למשרד הפנים, בכדי לבקש תקציבים ומענקים, שיסגרו להן את אותם פערים תקציביים וגרעונות שנגרמו בשל מופעים אוויליים.

השנה התברר, שהחוצפה מתחילה אפילו מוקדם מהרגיל. עיריית ראשל"צ הסכימה לשלם סכומים מטורפים לאמנים בסדר גודל של מירי מסיקה ואחת רוני דלומי (מי??), סכומים שנעים בין 25-35 אלף שקל לאמן עבור כמה שירים בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל. בסה"כ, העירייה החליטה להוציא כ-470 אלף שקלים מכספי משלם המיסים על טקס שישודר בערב יום זיכרון בשידור חי בערוץ 2.
מי אמר תעמולת בחירות ולא קיבל..?
וכל זה, כאשר אפילו עיריית תל אביב, שמקיימת מופע מושקע בהרבה כבר שנים ארוכות – 'שרים בכיכר' – עשתה את זה בפחות מחצי מחיר, ושילמה סכום אחיד וצנוע של 4,000 ש"ח לאמנים כמו עברי לידר ויהודה פוליקר (תזכירו לי שוב מי זאת רוני דלומי?).

כך שבפועל אנחנו משלמים על החגיגות הללו פעמיים – גם במיסים עירוניים וגם במיסים ממשלתיים.

אבל כמובן שזה לא נגמר שם. בתי הקפה, המסעדות, המועדונים השונים ושאר מקומות הבילוי – מרגישים שיש להם גושפנקא לסחוט ממך עוד קצת מהמיץ העסיסי הזה שיושב בארנק שלך. פתאום יש "תפריטים מיוחדים ליום העצמאות", שמשמעותם היחידה היא: "אותם תפריטים, רק עם יותר חסה ובמחיר כפול". כאילו ששני חגי האהבה שאנחנו חוגגים פה (העברי באב והלועזי בפברואר) ופורים – מסחטות הכספים הרשמיות של אותם עסקים – לא מספיקים.

והנה עוד כמה סיבות:

ויש עוד נקודה כאובה, שהצליחה לחלחל אליי בשנים האחרונות, ואני מרגיש שאני חייב לכתוב עליה כאן בנפרד: רבים מאזרחי מדינת ישראל לא מסוגלים לחגוג את החג הזה, בגלל הסמיכות שלו ליום הזיכרון. אני אמנם לא שייך למשפחה שכולה באופן אישי, אבל כבר כמה שנים שאני לא יכול שלא לתהות איך מרגישות אותן משפחות, כאשר הן חוזרות מבתי העלמין, והן רואות את הבמות, בדיקות הסאונד לקראת המופעים האלו, את השמחה ברחובות – והן אינן מסוגלות להשתתף בחגיגה הזו. שכן המעבר הזה מאבל לשמחה אינו טבעי עבורן כלל וכלל. היו כבר כמה ניסיונות בעבר להחתים עצומות, ולבקש להזיז את יום הזיכרון ליום אחר, כזה שיאפשר גם למשפחות השכולות לחגוג עם כולם. כזה שלא יערבב את הבכי של אלפי משפחות עם השמחה של כל שאר אזרחי המדינה. עד כה, הניסיונות הללו נפלו על אוזניים ערלות.

הייתי שמח אם מישהו מאותם "פוליטיקאים חדשים", שכל כך אכפת להם מהציבור לטענתם, יטו אוזן, ירימו אצבע, ויעשו מעשה אמיץ, לא פופוליסטי – שבסופו יוכלו כל אזרחי המדינה לחבוט זה בראשו של זו בפטישים עד-דלא-ידע…

בקיצור, קחו את כל אלה, ותקבלו תוצאה אחת ויחידה: ה"חג" הזה מצליח לעצבן אותי. אני מרגיש שהחג הזה הפך להיות חג של ערסים, של התבהמות כוללת, של כל מה שלא טוב במדינה הזו. וכשאני רואה את כל הזבל הזה, כשאני רואה ושומע את כל הכלבים שמשתגעים מרעש הזיקוקים, קשה לי לומר שאני מסוגל לחגוג את החג הזה באמת.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

4 תגובות לפוסט “יום העצמאות – של מי החג הזה בכלל?”

post_author." -->\n"; ?>
  1. חזוס הגיב:

    הערה קטנה – מסחטת הכספים הגדולה ביותר של מסעדות ובארים היא כמובן הסילווסטר.

  2. דרקונית הגיב:

    מה זא הפך להיות? אתה מתכוון שאי פעם הייתה תקופה שזה לא מה שהוא היה?
    אני אישית מאוד אוהבת זיקוקים ולכן כל שנה אני שמה פעמיי לעבר ככר רבין (כי שם יש שלושה מופעים) קרוב ככל האפשר לשעה 22 ומסתלקת בסביבות חצות. אם לא הזיקוקים לעולם לא הייתי עוברת את סף דלתי בערב המזוויע הזה.

  3. יהודית הגיב:

    נדמה לי שהייתה הצעת חוק שיום העצמאות ייחגג באופן קבוע ביום חמישי הקרוב ביותר לתאריך העברי. גם ירוויחו סוף שבוע ארוך וגם יימנוע את הסמיכות ליום הזיכרון

  4. גיא הגיב:

    @חזוס – אתה צודק. שכחתי גם אותו. זה רק מוכיח לך מתי היתה הפעם האחרונה שבה יצאתי לבלות בסילבסטר..

    @דרקונית – אני מניח שיש משהו בדברייך. אבל אני זוכר שפעם נהניתי מהחג הזה הרבה יותר. כנראה שהזדקנתי.

    @יהודית – הלוואי ובאמת היו מיישמים את החוק הזה. אבל אני חושש שגם במקרה הזה, היו מצמידים ליום העצמאות את יום הזיכרון. ..

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות