טרכטנברג – הפרוטוקולים המלאים וכמה דגשים

ביום ראשון האחרון, פרסם "כלכליסט" את הפרוטוקולים המלאים של ועדת טרכטנברג – גם את אלו שביבי וחבריו ניסו לגנוז ל-15 שנים, מיד לאחר תום עבודת הוועדה.

אלה אותם הפרוטוקולים, שהעמותה לחופש המידע עתרה (בגין ההסתרה שלהם מהציבור) לבג"צ – בדרישה להתיר את פרסומם באופן מיידי. בעוד שהעמותה הצליחה להשיג רק את חלקם של הפרוטוקולים – בגישה פטרונית ומכעיסה מאוד מצד השלטון (להלן: ביבי), "כלכליסט" הצליח לשים את ידו על כל פרוטוקולי הדיונים.

בפוסט הקודם, כתבתי קצת על האטימות שראיתי בחלק מהאימרות שהועלו בדיוני הוועדה.

שאול אמסטרדמסקי, שהוא אחד הכותבים הבולטים והראשיים של "כלכליסט" (עיתון שאני מנוי עליו – בין השאר בגלל הניתוחים המלאים והמאוד מעניינים שיש בו בענייני כלכלה ישראלית, בינלאומית, שיווק ועוד – ניתוחים שקשה לראות בעיתונות הרגילה בימינו), ובעל הבלוג "תחשוב טעים, יהיה טעים", כותב ניתוח מלא ומעניין מאוד בבלוג שלו (מחולק לחלקים וארוך – אבל בהחלט שווה קריאה), ואת חלקו תמצאו גם בעיתון ובאתר האינטרנט של "כלכליסט".

עם זאת – עבור מי שמתעניין לעומקם של הדברים – ורוצה לקרוא את הפרוטוקולים המלאים (ואינו מעוניין להוריד אותם מאתר "כלכליסט" – וסיבותיו עימו), אני רוצה לעשות כאן שירות ציבורי קטן, ולהעלות את הקבצים המלאים גם בבלוג המאוד-צנוע שלי. הקבצים הם בפורמט PDF (כל אחד שוקל כמה מאות KB בלבד), וניתן לבצע בהם חיפושים וסריקות לאורכם ולרוחבם – כך שאם יש נושא מסויים שאתם מתעניינים בו יותר משאר הנושאים – אתם מוזמנים לבצע את החיפוש בעצמיכם.

בהזדמנות זו, אני רוצה להודות לשאול, שנענה לבקשה של שי ושלי במהירות – ושלח לנו את הלינק למידע שביקשנו – דהיינו לקבצי הפרוטוקולים המלאים.

להלן הקבצים:

ישיבה 1דיון פותח – 9.8.2011

ישיבה 2מיסוי, דיור ותחרותיות – 16.8.2011

ישיבה 3מדיניות המאקרו ועדכון ראשי צוותים – 23.8.2011

ישיבה 4מחירים, דיור ותחרותיות – 30.8.2011

ישיבה 5מיסוי ושירותים חברתיים – 6.9.2011

ישיבה 6מדיניות כלכלית ושירותים חברתיים – 13.9.2011

ישיבה 7מדיניות כלכלית ושירותים חברתיים – 18.9.2011

[..]
[..]
[..]

חשוב לי לציין עוד כמה נקודות, שאולי לא הדגשתי בצורה מספקת בפוסט הקודם:
הבעיה שלי עם מה שקרה עם הוועדה הזו, היא לא רק עצם הקמתה בחטא – שהרי הגבילו אותה בהרבה מאוד מובנים עוד לפני שהיא נולדה, ולכן גם החלטותיה ניתנו בזהירות רבה.

הבעיה היא, שאנשי הוועדה לא הבינו את מי הוועדה הזו אמורים לשרת.
ועדת טרכטנברג קמה בגלל מחאה ציבורית רבת היקף. לא בגלל שביבי וחבריו רצו בה. הם נאלצו להקימה למורת רוחם, וכבר בעת שביבי הכריז על כך שהוא "מאמץ את כל מסקנות הוועדה", היה ברור שהרבה לא ייצא ממנה. בסופו של דבר, גם "כלכליסט" פרסם שלשום ידיעה שסותרת לחלוטין את ההצהרה של ביבי: הח"כ לשעבר מיקי איתן ו"הסדנה לידי ציבורי", שהקימו אתר ייעודי בכדי לעקוב אחר יישום החלטות הוועדה, גילו (וגם זה במאמץ רב, שכן המשרדים השונים אינם מעוניינים לחשוף את ערוותם ברבים), כי מתוך 139 מסקנות הוועדה, יושמו בפועל או חלקית רק 26 החלטות – רובן לא עיקריות כפי שניתן לחשוב. לעומת זאת, 22 החלטות לא נדונו כלל, ו-88 נוספות "נתקעו" (להלן הוקפאו עד בוא ימות המשיח) בתהליך.
ולמי שלא הבין – 79.13% מההחלטות לא יושמו – לא באופן חלקי ולא באופן מלא.

כך הגדירה זאת ליה נירגד, ממייסדות 'המשמר החברתי':

"זה היה קל כל כך. עצוב כל כך. מתוך סל ההמלצות, מיהר ראש הממשלה לאמץ את ההמלצה על חינוך חינם לגיל הרך — ומיד רץ לספר לחבר'ה, כלומר לציבור התמים: הנה, תראו, קיבלתם. גנים לכולם, בחינם. על חשבון מה? על חשבון קיצוץ רוחבי. קיצוץ במה? בתקציבים של המשרדים החברתיים, כמובן. ואת החשבון הזה, על חינוך חינם מגיל שלוש, המשיך נתניהו להציג לציבור מאז בכל פעם שמישהו דרש עוד משהו. בריאות? דיור? מה אתם רוצים — יישמתי את טרכטנברג, פתחתי לכם גנים. בלי גננות, בלי מבנים, בלי סייעות, בלי זכויות, אבל מה, טרכטנברג".

אז כן – ביבי הוציא חוק על חינוך חינם מגיל 3 – ו"רץ לספר לחבר'ה". רק שהוא שכח (כהרגלו) שלצורך הגנים, צריך גם מבנים, גננות, סייעות, תקציבים וכו' – ובינתיים גם הדברים האלו לא הושלמו לחלוטין – כשנה וחצי מיום הגשת מסקנות הוועדה.

וזו הסיבה העיקרית, שבגללה הוועדה היתה אמורה להגיש את מסקנותיה לציבור – או לפחות להעלות את המסקנות לדיון ציבורי – עוד לפני שהן הוגשו לממשלה.

אבל העובדה שהגב' דומיניסיני (מנכ"לית הבט"ל לשעבר בשבילכם), חוזרת ואומרת שלדעתה "אין בעיה אקוטית בנושא של קצבאות זקנה" (נסו לקרוא את זה בלי לעוות את פרצופכם בזעם. אני נכשלתי), מראה את רמת האטימות הבלתי הגיונית הזו. העובדה שהיא ואחרים בוועדה, אמרו שאין בכוונתם לשאת ולתת עם הציבור – מביאה למסקנה אחת ברורה: הוועדה נועדה לשרת את נתניהו וממשלתו.

אז כן – נאמרו גם אמירות אחרות, חריפות. נאמרו דברים קשים נגד מדיניותו של נתניהו ושל החרדים (יש שטוענים שהיו אלה פליטות פה של חברי הוועדה. שהם אמרו את הדברים בידיעה ברורה שהדברים לא ייצאו מתוך חדרי הוועדה לעולם. או לפחות לשנים רבות). אבל האם כל המילים הללו תורגמו למעשים? לא. יוק. נאדה. 'מילים כמו חול – ואין מה לאכול', כמאמר המשורר.

בפועל, ההחלטה היחידה שהיתה "שנויה במחלוקת", מצאה את מקומה בדו"ח, ונדונה בממשלה ובכנסת – היתה קיצוץ יחסית מינורי בתקציב הביטחון (כ-5% לכל היותר – 2-3 מיליארד שקל, מתוך תקציב של למעלה מ-60 מיליארד בשנה), לטובת שירותים חברתיים. האם זה קרה? לא. האם צה"ל קיצץ שקל אחד? גם לא. להיפך – הועברו עוד תקציבים לצה"ל מתחת לשולחן – באמצעות האוצר וועדת הכספים (באדיבות שטייניץ וגפני – וזאת למרות שגפני עשה איזה רעש קטן, על כך שהוא לא חותמת גומי של האוצר.. ואז הוא חתם).

העובדה שאף לא אחד מחברי הוועדה לא ראה לנכון לשתף את הציבור בצורה גלויה, שקופה ושוטפת בדיוני הוועדה (ובפרוטוקולים מתברר, שטרכטנברג – "הדוד החביב" – עשה ככל שביכולתו בכדי למנוע הדלפות לתקשורת, בגלל "מחסור בתחמושת" לדבריו) – מעידה בעד עצמה. הוועדה דנה בענייני הציבור מעל לראשם של אלה שהם התיימרו לייצג. במקום להסביר לעם את הדברים השונים שהוועדה דנה בהם, מצא טרכטנברג זמן להיאנח על כך ש"הבורות בעם מעוררת דאגה". שאנחנו לא מבינים דבר בכלכלה ובתקציב. וזו הסיבה שבגללה הם – חברי הוועדה המושיעה – יושיעו אותנו מבורותינו. ואם זו לא פטרוניות מכעיסה – אני לא יודע מה כן.

הוועדה ניסתה להראות לציבור – מהפה אל החוץ בלבד – כאילו אכפת לה מה הציבור חושב. כאילו היא מקשיבה לציבור. היא עשתה מאמצים רבים לצורך כך: היא פתחה אתר אינטרנט, שהיה אמור להיות כביכול "צינור" ישיר של הציבור לחדרי הוועדה. היא הקימה בלוג "אישי" למר טרכטנברג, בכדי שידבר "בגובה העיניים" אל העם. היא היא פתחה פורומים, השתמשה ברשתות חברתיות – ומה לא.
מה קרה בפועל? בפועל, התברר שהאתר, הבלוג, הפורומים היו כולם בעיקר כלי תקשורת חד כיווניים – העם מתלונן, והוועדה שותקת.
מפעם לפעם המתיקה הוועדה איזה סוד מחדרי הדיונים, בכדי להרגיע את העם. בכדי להשתיק את המחאה.
מפעם לפעם – הוצג סרטון קצר של מנואל טרכטנברג, אותו "דוד חביב", מדבר למצלמה כאילו הוא מדבר אל העם. אבל האמת היא, שהוא היה רחוק מכך. הוא היה חלק מהבעיה עצמה.

[במאמר מוסגר: במידה מסוימת, אני לא יכול שלא להקביל את זה לדרך בה הוגו צ'אבס, מנהיג ונצואלה הדיקטטורית, מדבר על העם שלו – דרך המצלמות. הוא לא באמת מקשיב. הוא מעביר מידע, מבלי שלמישהו יש אפשרות להשפיע באמת על מה שמתחולל בחדרי חדרים – בהם מתקבלות ההחלטות].

והנה עוד אנקדוטה קטנה לסיום:
ב-15 לאוגוסט 2011, ימים אחדים לאחר הקמתה של הוועדה, כתבתי בפוסט ששמו היה "ביבי והתעויוט", על העובדה שוועדת טרטנברג מונה 22 איש – את הפסקה הבאה:

חודש עבר מאז תחילתה של המחאה, ונראה ששום דבר לא באמת מזיז לממשלת ישראל. החבר'ה שם לוקחים את הזמן שלהם, ונראה שהם לא מבינים באמת על מה המהומה. זו הדרך היחידה שלי להסביר את המהלכים השונים, שעשתה הממשלה בשבוע וחצי האחרונים ובכלל.

נתחיל, כמובן – בעניין הוועדה. אותה ועדת טרכטנברג, שמונה – נכון לרגע זה – 22 איש. מי שמוכן לקבל את המספר הזה בשוויון נפש, שיבושם לו. 22 איש! זו לא ועדה – זו אשכרה הצגת תיאטרון! את מנואל (מנו) טרכטמברג, מינה ביבי נתניהו מסיבה אחת ויחידה: הוא זקוק לעלה תאנה חברתי, וטרכטנברג עומד בדרישות התפקיד. אבל רק ליתר ביטחון – מינה גם נתניהו עוד 21 אנשים מממשלתו, חלקם שרים, חלקם פקידי תאבי כוח ושררה (שיום אחד ימצאו משרה נכבדה אצל כמה מהמשפחות העשירות במשק הישראלי) – בכדי לאגף את מנו, ובכדי להזכיר לו שהוא רק אחד, והם – יותר [….] לאותה ועדה נהדרת [….]. עלה התאנה, קבר אחים עמוק במיוחד לכל אותן סיבות, שבגינן אנחנו יוצאים לרחובות.

עכשיו, שיקום מי שחושב שמשהו התשנה פה מאז.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

2 תגובות לפוסט “טרכטנברג – הפרוטוקולים המלאים וכמה דגשים”

post_author." -->\n"; ?>
  1. שי הגיב:

    שאלה עקרונית: מהי קצבת הזקנה הראויה?
    מחד, אנחנו רוצים שזקננו יחיו בכבוד.
    מאידך, חשוב לנו שכול מי שיכול יחסוך לפנסיה.
    בישראל יש הרבה מאוד אנשים שיכלו לחסוך לפנסיה ולא חסכו. ועכשיו הם זקנים, וקיומם נופל על הקופה הציבורית על חשבון חינוך, טיפול בילדים בסיכון וכו וכו).

    היום החוק כבר מחייב את כולם לחסוך לפנסיה. מה שנכון וראוי. אז התקווה היא שבעתיד הבעיה הזו תצטמצם מאוד, ונוכל להרשות לעצמנו כחברה לשלם פנסיה למיעוט הקטן שלא היה יכול לחסוך. אבל היום המצב אחר – יש המונים שלא חסכו. אז מה נכון לעשות?

    • גיא הגיב:

      @שי – התשובה לשאלה לדעתי היא די פשוטה: שכר חציוני או לפחות שכר מינימום.
      והיתה גם עמותה שבדקה את הנושא לפני הבחירות מול כלל המפלגות, שעמדו בפני בחירה. כרגיל, מרצ היו היחידים שהשיבו בחיוב על הרעיון הצודק הזה.

      יש היום בעיה מאוד גדולה בכל מה שקשור לחיים בכבוד של אנשים שאינם מסוגלים עוד לעבוד. אני רואה איך קשישים סיעודיים מעבירים את שנותיהם האחרונות, בתקווה שהכל כבר ייגמר. אני רואה איך מוסדות פרטיים לוקחים 14-19 אלף שקל מדי חודש מאותם קשישים ומבני משפחותיהם. והבט"ל? הם לא תורמים אגורה למען אותם אנשים. הם מוכנים לסייע באישפוז רק במוסדות סיעודיים ממשלתיים, שעכברוש לא הייתי משכן בהם: לכלוך, ריח חריף של שתן באוויר, 60 איש ואישה לפחות במחלקה, אין תשומת לב אישית. כלום. מתייחסים לאנשים האלה כעל נטל, אחרי שהם בנו את המדינה הזו במו ידיהם. אם אין לך דירה בתל אביב שאתה יכול למכור במקרה הצורך – אתה יכול לשכוח מיחס נורמלי.

      סבתא שלי כבר שנתיים נמצאת במוסד פרטי בכפר סבא, שלוקח 15.5 אלף שקל בחודש, כולל תרופות. והסיבה היחידה שעוד יש כסף לזה, היא בגלל שאבא שלי עבד במשרה מאוד מכובדת ויש לו פנסיה מספקת (אמא שלי היתה רוב חייה עצמאית, והפסיקה לעבוד במקצוע שלה כשענף הבנייה קרס לפני כמעט 20 שנה, הרבה לפני שנכנס חוק הפנסיה), והעובדה שלסבתא שלי יש דירה ברמת גן, שהיא קנתה לפני 40 שנים, ועכשיו היא יכולה להשכיר או למכור אותה במקרה הצורך – היא הסיבה היחידה שמאפשרת לה להיות במוסד סיעודי פרטי, שבה מתייחסים אליה כמו לבן אדם. אני יכול רק לתאר לעצמי מה היה קורה, לו אבא שלי היה עובד קבלן ולסבתא שלי לא היו מקורות נדל"ניים / כספיים נוספים.

      כשכל זה נאמר – אתה צודק לגבי החיסכון לפנסיה – אכן חשוב שכל מי שיכול – יחסוך. לכן גם ניתן וכדאי לבצע מה שמכונה קיצבה דיפרנציאלית. למעשה – זה גם די פשוט. הידע, היכולת והטכנולוגיה – כבר קיימים. זה מה שעושים היום עם קצבאות נכות, למשל. יש כאלה שמקבלים יותר, ויש כאלה שמקבלים פחות.
      זה גם מה שעושים עם קצבאות אחרות של הביטוח הלאומי – הבטחת הכנסה, הכשרות מקצועיות ועוד. מי שיש לו או שמשתייך לקבוצה מסויימת בשכבה סוציואקונומית גבוהה – מקבל פחות (אם בכלל).

      הבעיה היא, שאתה מתעלם מעוד פקטור:
      מאז יישום ועדת בכר (שאני חושב שהוא אחד האסונות הכלכליים הכי גדולים, שנפלו עלינו מאז המשבר האינפלציוני של תחילת שנות ה-80) – הפנסיה שלנו הולכת וקטנה – ולא רק בגלל שתוחלת החיים התארכה. יש לך סיבות הרבה פחות 'טבעיות'. מי שנדפק מזה הוא בעיקר שכבות מעמד הביניים ומטה. או במילים אחרות: אלה שאין להם.

      לדוגמא: לפני כמה חודשים האוצר קיבל החלטה (ובכך בעצם אישר לחברות הביטוח להכריז על המהלך), שקצבת הפנסיה של כולנו תיחתך ב-10%, בכדי לכסות על מחדליהן של הממשלה וחברות הביטוח.
      אני רואה כבר את העתיד שלי – מה לעשות, לי אין מקורות הכנסה גבוהים. אני בקושי מגיע לשכר מינימום היום (אם בכלל). אם אני רק אתחיל לחשוב על הפנסיה שלי בעוד 30 שנים – אני אכנס לדיכאון.

      דוגמא אחרת? בבקשה: דמי הניהול, שהם שערורייה לא נורמלית – נותנים לחברות הביטוח עשרות עד מאות אלפי שקלים מכספי הפנסיה שלנו, עבור אפס סיכון (אלא שוועדת בכר, גרמה לכך שהסיכון יעלה בגלל הפרמיות שמקבלות חברות הביטוח על הימורים מסוכנים – שכשהם נכשלים – הן לא משלמות אגורה, ואנחנו ממשיכים לשלם את החשבון). ולא מדובר בגזירה משמים. אלא אם כן אתה חושב שביבי ושליחיו הם שליחי האל עלי אדמות.
      פרופ' עודד שריג, הממונה על הביטוח וההון במשרד האוצר. כבר קיבל החלטה להגביר את התחרותיות, ולהוריד את דמי הניהול. יופי, נחמה. הגיע הזמן. אבל הרי אי אפשר לעשות משהו לטובת הציבור מבלי לפגוע בו, נכון?
      אז בכדי לא לפגוע בחברות הביטוח (הממש מסכנות.. ממש. הם פשוט לא מרוויחות מספיק), הוא איפשר להן להגדיל את דמי הניהול על ההפקדות השוטפות עד 4%. יש חברת ביטוח אחת (!), נכון להיום, שהחליטה לא לגבות את המקסימום שאישר שריג. כל השאר – לקחו את כל הקופה.

      עכשיו מדברים על רעיון חדש:
      למה שלא ניקח עוד מס על ריבית על ההון? הרי זה קל, זה מס שקל מאוד לגבות.
      אני מבין למה לקחת מס מאנשים עשירים, שמרוויחים לפחות כמה עשרות אלפי שקלים בחודש (ונכון – הם מרוויחים הכי הרבה על ההשקעות והריביות) – אלא שהיום, בכדי שהכסף שלך אשכרה לא יאבד ערך, אתה – האדם מן השורה – צריך להפקיד אותו במקורות מסוימים וסולידיים (כמו מק"מ, למשל, שנותנים במקרה הטוב 3-4 אחוז ריבית, ואם מורידים מס + אינפלציה, אתה נשאר עם שברי אחוזים) – וזה רחוק מלומר שאתה עשיר.
      אבל לשלם את המס? אתה תשלם. מה שאמור שפאילו את הקצת שהצלחת לחסוך – לוקחים ממך.

      איך תוכל להתחמק מזה?
      פשוט. הדרך היחידה שלא תשלם את המס הוא אם תשקיע את הכסף בפק"מים שלא שווים כלום – כי הם פשוט לא עולים על יעד האינפלציה – ולכן לא שומרים על הערך של הכסף ; או שתפקיד מדי חודש בתכנית חיסכון שיקלית, שתוכל להנזיל אותה רק בעוד כמה שנים, ואז אולי – רק אולי – תצליח לשמור על ערך הכסף, ועוד 0.5% עד 1.5% לכל היותר.
      בכל מקרה אחר – אג"חים, מניות, מק"מים – אפילו אם הם סולידיים לגמרי ונותנים אחוזי ריבית נמוכים – אתה תשלם עוד מס.

      אבל כשהפופוליזם חוגג – כולנו משלמים את מחיר הסיסמאות האלו. אה, סליחה. לא כולנו. יש כאלה שמשלמים פחות.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות