תחת אש
עד לפני 10 ימים לא היה לי מושג איך הם חיים שם בשדרות, באופקים, בבאר שבע ובישובי עוטף עזה. גם עכשיו אני לא בטוח אם יש לי בכלל זכות לכתוב שאני מתחיל להבין מה הם עוברים. הרי אני חי בראשון לציון! עיר גדולה, מבוססת, בטוחה! מה לי ולכל זה?
אז זהו – שהשבוע התחלתי להבין.
שלא תבינו לא נכון – לא מדובר כאן בהכאה על חטא (כגון "איה חיית עד עכשיו?!") וכו'. אבל אני לפחות מתחיל להבין.
מבצע "עמוד ענן" יכול להיתפס על ידי הפוליטיקאים שלנו כהצלחה עד כמה שהם רוצים – אבל ההצלחה האמיתית שייכת לחמאס. ולא – זה לא עניין לפרשנות. החמאס הצליח לגרום לחצי מדינה להיות משותקת למשך 10 ימים. כל מי שגר מתל אביב ודרומה – קיבל תמונה חדשה של המציאות הישראלית, שמעכשיו נצטרך לקחת אותה בחשבון.
=============
זה התחיל ביום חמישי שעבר בבוקר. 10 בבוקר. פתאום אזעקה עולה ויורדת. מחרישת אוזניים. אחרי לילה נטול שינה, אלה הקפיצה אותי במהירות מהמיטה. בחיים לא חשבתי שאני יכול להתלבש בכזו מהירות. מאחר ואין לנו ממ"ד, רצנו עם דובי למקום היחיד שנחשב אצלינו בטוח – לחדר המדרגות של הבניין. או ליתר דיוק למזדרון המשותף שבקומה. הוא טוב בדיוק כמו חדר המדרגות – מוקף ב-6 דירות מכל כיווניו, ללא קירות חיצוניים. כמה שניות אחרי שהגענו לשם, שמענו פיצוץ, שהיה עוד יחסית מרוחק, אבל נשמע היטב.
באותו רגע הבנו שמשהו השתנה. שמעכשיו אנחנו בכוננות מלחמה.
דובי היה מפוחד, ונבהל מכל המהומה. ניסיתי להישאר קר-רוח ככל שיכולתי, אבל כן – זה הרעיד גם אותי. זה הפחיד אותי. מה פתאום ראשון לציון? מה? איך? איכשהו, גם אני האמנתי שהחמאס סתם מאיים, ושאין להם באמת יכולת להגיע עד אליי הביתה. בימים הבאים אני אלמד עד כמה קרוב הם יכולים להגיע. איך אמר בזמנו יעקב טרנר על מוזיאון חיל האוויר בחצרים? "חמש דקות מבאר שבע"? אז אצלינו זה דקה וחצי מעזה. זה הזמן שיש לנו למצוא מסתור. אלה לא 15 השניות שיש לתושבי שדרות, אבל גם 90 שניות זה לא הרבה מדי, במיוחד כשאצלינו אין מיגוניות.
מאותו יום, כאמור – התחילה כוננות מלחמה. אלה או אני חייבים להיות בבית, כדי שאם חס וחלילה תהיה אזעקה, דובי לא יישאר לבד. וזה לא כזה פשוט, כי יש ימים (בעיקר בימי שני וחמישי) שבהם גם אלה וגם אני עובדים מחוץ לבית. פתאום, לצאת לסרט, זה לא כזה טריוויאלי, כשדובי נשאר לבד. פתאום, אם אני רוצה לצאת לבקר את סבתא שלי בכפר סבא, אני צריך לוודא מתי אלה חוזרת הביתה. ולהיפך, כמובן.
פתאום, עם כל אזעקה, מתחילים את החלפת הסימוסים הכל-כך מתבקשת. פתאום יש טלפונים מבני משפחה, חברים וחברות. אחרי הפיצוץ מגיע מטח הטלפונים: "אתם בסדר?", "לא נפגעתם?", "רוצים לעבור לגור אצלינו?" – שאלות שאני משיב על כולן בדברי הרגעה. פתאום אני צריך להרגיע את כולם, שאנחנו עושים כמיטב יכולתינו להתמגן מהר ככל האפשר.
בדירה שלנו אין ממ"ד. הבניין נבנה כשנה-שנתיים לפני שנכנס החוק לתוקפו, שחייב את הקבלנים להכניס ממ"ד לכל דירה חדשה. מצד שני, אנחנו גם לא ממש מתכוונים למגן את עצמינו לדעת. המקלט של הבניין נמצא בקומה 1-. אנחנו בקומה 14 (מתוך 16), ויש עוד 2 קומות ביניים של חניון עילי ולובי. בקיצור – אין מצב להגיע למקלט בזמן סביר, אם כוללים בזה גם לבישת בגדים, קשירה של דובי ויציאה החוצה מהדירה. מה גם שבכלל אסור להשתמש במעלית במצבים כאלה. ומה לעשות – אני לא בדיוק מסוגל לקפוץ 16 קומות במהירות מספקת.
אם אתם חושבים שלא בדקתי כמה זמן לוקח להגיע מהלובי לקומה 14 ולהיפך – טעות בידכם. הנה עוד משהו שבחיים לא חשבתי שאני אצטרך לעשות: למדוד זמנים אצלי בבית. כמה זמן לוקח להתלבש, לקחת את דובי ולצאת למרחב הכי מוגן האפשרי. כמה זמן לוקח למעלית לעלות או לרדת, במקרה שתתפוס אותנו אזעקה, כשאנחנו כבר בדרך למעלה או למטה? ובכלל – גם כשהגעתי למכללה האקדמית ת"א-יפו, שבה התחלתי ללמד ולתרגל לאחרונה – הדבר הראשון שבדקתי כשנכנסתי לשם היה כמובן – איפה נמצא המרחב המוגן הקרוב ביותר. כי היי! גם תל אביב כבר בטווח של החמאס, לא?!
נשמע הזוי? כן. כך גם אני הרגשתי בימים האחרונים. לא היה כמעט יום אחד במהלך המבצע הזה שבו לא היתה פה אזעקה. לפחות אחת. אני בטוח שמי שגר בדרום וקורא את המשפט האחרון בטח צוחק עכשיו: אחת?! נסה לחיות עם מאה כאלה כל יום! אבל אני לא מעוניין לחיות עם מאה כאלה כל יום. וגם לא עם אחת, תודה רבה. הספיקה לי ה"טעימה" הזו בעשרת הימים האחרונים.
אבל זה לא הכל.
ביום שלישי האחרון, בשעה 18:30, פחות או יותר, התחילה עוד אזעקה. אלה היתה בדרך לקונצרט עם אמא שלה ועם ההורים שלי. כרגיל, התארגנתי במהירות ולקחתי את דובי איתי למסדרון. אלא שהפעם הפיצוץ לא היה מרוחק. הפעם הוא הרעיד לנו את הקירות, והיה מאוד מוחשי וקרוב. ושוב – אני מזכיר לכם שאני מוקף ב-6 דירות מכל צדדיי – והקירות בפרוזדור הקומתי רעדו. הלב שלי נפל לתחתונים. דובי היה כרגיל מבוהל מהמהומה ומה"בום!" העז. חיכינו כ-10 דקות (היו עוד כמה פיצוצים קצת יותר מרוחקים), ונכנסנו הביתה.
הפחד הראשוני שלי היה שהטיל פגע בבניין שלנו. עד כדי כך זה היה חזק. רצתי למרפסת, לחלונות מסביב לדירה, והתחלתי לבדוק, עד כמה שיכולתי, את הבניין שלנו ואת הבניינים השכנים. לשמחתי, לא ראיתי כלום. שקט מוחלט, אין עשן, והבניינים נראים עומדים על תילם. אבל פיצוץ היה! אז איפה זה?
כרגיל, 2 דקות אחרי זה, התחילו הטלפונים. קודם כל אלה, ששמעה מאמא שלה בדרך על הפיצוץ במערב ראשל"צ. לי עדיין אין מושג מה קורה. אני מחכה לשמוע עוד פרטים. אחרי זה אמא שלי, תלמידה של אלה. עוד חברה או שתיים. כולם מקווים לשמוע שאנחנו בסדר. שלא אנחנו נפגענו בנפילת הטיל הזו. אני מתחיל לבדוק באינטרנט. לאט-לאט מתחילות לזרום הידיעות: הטיל אכן נפל על בניין במערב ראשל"צ, אבל לא אומרים איפה. ככל שנוקפות הדקות, מתברר שהוא נחת בשכונה לידינו. לא בשכונה שלנו – אבל גם לא כל כך רחוק. כמה מאות מטרים בקו אווירי. פחות מקילומטר. אני הולך עם דובי לטיול 3 שעות מאוחר יותר, ולא מפסיק להסתכל על השמים, כאילו שאוכל לצפות בטיל ולהסתתר בזמן…
אני אשקר לכם אם אני אומר שאני לא פחדתי. זה ועוד איך מפחיד. אתה מתחיל לחשב מה יקרה בפעם הבאה. האם אכן יש להם יכולת לבדוק איפה הטיל נפל ולכוון טוב יותר? פתאום אתה לוקח את הדבר הזה באופן מאוד אישי. כאילו אותך הם מחפשים. כאילו זה לא רק עניין של מזל. אני לא אדם מאמין. אלוהים היא לא דמות בחיי, ואיני נושא תפילות. ואיכשהו – הדבר הראשון שחשבתי עליו היה לומר "ברכת הגומל". לכו תבינו. כנראה משהו דפוק בגנים.
=============
אני לא עושה את זה הרבה בבלוג הזה, אבל אי אפשר בלי קצת פוליטיקה בימים אלו של בחירות.
באותו ערב מתחילות להגיע הידיעות על הפסקת אש אפשרית. זה לא קורה באותו יום. בסוף חותמים עליה רק למחרת, אחרי עוד "סבב ניצחון" של שלושת הסטוג'ס: ביביהו, ברק וליברמן. בזמן שהם מדברים על ניצחון במסיבת עיתונאים מופרכת, ממשיכות לזרום התראות בדרום. זה גורם לך להטיל ספק בהפסקות האש האלו.
איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים:
לא ניצחון ולא נעליים. כן – הפגזנו את החמאס, את הטילים. ביצענו כמה סיכולים ממוקדים, הרגנו כמה בכירים (ועל הדרך גם כמה ילדים. אין מה לעשות – במלחמה, כמו במלחמה – קשה לדייק).
אבל בתכל'ס – יכולתי לומר לכם מהיום הראשון, שלא תהיה כניסה קרקעית לעזה.
וזה לא היה קורה מ-2 סיבות: הראשונה היא, ששלישיית הליצנים שלנו לא רוצה להרגיז את ארה"ב ואת שאר העולם. מה לעשות, אם יש משהו שהוכחנו במבצע הזה, זה שאנחנו תלויים לגמרי בארה"ב – גם לצורך יציאה למלחמה, וגם לצורך עשיית שלום. העובדה שליברמן טרח בנאום הניצחון שלו להזכיר כל הזמן את ההודעות של 27 שרי החוץ של האיחוד האירופי (שבימים האחרונים למבצע כבר לא כל כך היו בעדינו), אומרת דרשני.
הסיבה השנייה היא, שאין טעם להכנס קרקעית לעזה.
הנה עובדה שאנחנו נוטים לשכוח: החמאס שולט בעזה בגללינו. וגם קצת בגלל הנשיא האמריקאי הקודם, ג'ורג' בוש. ב-2005, שלטה הרשות הפלסטינית בעזה. כמה חודשים אחרי ההתנתקות (כשעוד שרון היה בליכוד וביבי היה שר בממשלתו), אנחנו דחפנו את תושבי עזה לבחירות דמוקרטיות – שבעקבותיהן עלה החמאס לשלטון. יאפ – כרגיל, המערב הכניס את הרגל שלו לאיפה שלא צריך. היום אנחנו מבינים, שאם נחסל את כל החמאס, יבואו קיצונים יותר ממנו: הג'יהאד האיסלאמי, אל-קאעידה ועוד כמה מרעין בישין. נתקענו עם החמאס, חברים, והיום הוא הרע במיעוטו. להחזיר את הגלגל לאחור כבר לא נוכל (אלא אם כן נחריב את עזה מן היסוד, נשמיד את כל האזרחים – גם את אלה החפים מפשע – מה שככל הנראה לא יקרה, אם ישראל רוצה להמשיך את קשריה הדיפלומטיים עם שאר העולם המערבי). מה שנשאר זה לדבר עם החמאס. וכל הסיסמאות של שלישיית ה"מנהיגים" עך כך שהם לא ישאו ויתנו עם החמאס – נראית עכשיו יותר מופרכת מתמיד.
בשורה התחתונה ביבי, ברק וליברמן, שיחקו כל השבוע ב"תחזיקו אותי חזק". כמו הערס השכונתי, שמאיים לפגוע באדם שגדול וחזק ממנו בכל מובן אפשרי. אז כן – יש לנו אחלה חיל אוויר, יש לנו אחלה שריון וחיל רגלים. אבל להכנס ולסיים את הסיפור בעזה? הצחקתם אותי. זה לא יקרה. גם לא בסבבים הבאים. אתם יכולים לקרוא לביבי "לוזר" עד מחר – אבל לא היה שום היגיון לעשות את זה.
אתמול היו מי שהזכירו שלפני 3 שנים וחצי, ביבי אמר שאולמרט לא סיים את העבודה במבצע "עופרת יצוקה", והבטיח לליברמן למגר את שלטון החמאס בהסכם הקואליציוני ביניהם. היו כאלה שגם הזכירו שרק בתחילת החודש האחרון, ביבי עוד צחק על אולמרט ועל "2 המלחמות המיותרות" שהוא יצא אליהן, ושהוא – כבר 4 שנים! – לא יצא לאף מלחמה.
אז הנה, טמבל – יצאת למלחמה, וחזרת כמו אולמרט – עם הזנב בין הרגליים. אתה אולי קופץ משמחה, אבל אי אפשר לטעות בכך, שהזנב שלך מספר את הסיפור האמיתי…
=============
אבל מי שחושב שביבי והטריו הם המטומטמים היחידים, צריך לשמוע את הדי הקרב של המתמודדים האחרים. קחו את יאיר לפיד למשל. עד השבוע, עוד הייתי מוכן להקשיב לו. לא להצביע לו, אבל להקשיב? בטח. אני לא מהאנשים שסיווגו אותו "כמו אבא שלו", ולא קפצתי כשהוא החליט להתמודד. הייתי מוכן לשפוט אותו לפי דבריו ומעשיו – ולא לפי איך שאביו נהג. אני דווקא בעד אנשים חדשים בכנסת. סהדי במרומים שנתנו הרבה צ'אנסים לאחרים – ואיך לומר בעדינו? הם לא בדיוק הוכיחו את עצמם…
אבל ללפיד, האיש שניסה לדבר בהרבה היגיון לאחרונה, קפץ האיציק. האיש התחיל לרדת על ביבי על כך שהוא יצא מעזה מוקדם מדי. והנה לכם עוד אופורטוניסט, שלא מבין בשיט מה קורה סביבו, ומתנהל רק לפי ההתלהמות של האנשים בכיכר העיר.. בדיוק כמו.. ביבי בכל אחת מ-2 הקדנציות שלו. מי אמר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה…?
גם יחימוביץ' לא בדיוק היתה כוס התה שלי. היס-מנית של ביבי תהיה הסמן הכי מופרך בממשלה של ביבי, אבל אני דווקא מעוניין להחליף אותו. הבעיה היא, שספק אם יחימוביץ' מסוגלת לומר אמת אחת משל עצמה. ויס-מנים יש לנו די והותר.
מה שמביא אותי למרצ. בתחילת המבצע, מרצ תמכו בו, וטוב שכך. גם אני חושב שההסלמה בדרום חייבה תגובה חזקה. אבל מרצ גם היו היחידים, תחת כל אומרי ההן של ביביהו, שאמרו שצריך גם לדעת איך לצאת משם, ויפה שעה אחת קודם. שצריך לשאת ולתת כאילו אין מלחמה, ולהילחם כאילו אין מו"מ. והם צדקו. זהבה גלאון היתה היחידה שאמרה בפה מלא את מה שחשבתי לעצמי: שתקיפה קרקעית היא שטות מוחלטת שחייבים להמנע ממנה. שאין בה טעם.
אם הייתי צריך עוד הוכחה לכך, שהדרך היחידה לשנות פה משהו היא להצביע למרצ או למפלגה הירוקה – קיבלתי אותה כעת. אני עוד מתלבט בין השתיים, אבל אף מפלגה אחרת לא תקבל את הקול שלי הפעם. אין בהן טעם. המפלגות האחרות משסעות את העם זה בזה. מחרחרות ריב ומדון. לא מקבלות שום דבר ששונה מהן. וכמי שחטף לאורך רוב ילדותו מהבריונים – לתת את קולי לבריונים אני לא מוכן.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.