חופש המידע וציוני המיצ"ב
רביב דרוקר כתב רשומה מעניינת למדי בנושא חופש המידע וגילוי ציוני המיצ"ב של בתי הספר בישראל. בקצרה, הוא מספר על כך שהוא מאמין שחופש המידע ושקיפות הם הדרך הטובה ביותר לבצע שיפורים, והדבר נוגע גם לנתוני המיצ"ב של בתי הספר בישראל.
עבור מי שנחת מהירח ביממה האחרונה, נספר כי ציוני המיצ"ב הם ציונים הניתנים לתלמידים בכיתות שונות במערכת החינוך ההמלכתית, לאחר שהם נבחנים במס' מקצועות עיקריים במבחנים בינלאומיים. החיסרון הגדול של ציונים אלו, הוא שהם הפכו לחזות הכל. בתי הספר מלמדים לשמן חומר לפני המבחנים, מכינים את התלמידים למבחנים, ושמים את כל שאר הבעיות הידועות בצד. אין ערכים, אין חינוך אמיתי, אין לימוד של מיומנויות חשובחת – רק ציונים ומבחנים, שינון ודיקלום.
עם זאת, דרוקר מאמין שעל משרד החינוך מוטלת האחריות והחובה לפרסם את הציונים הללו, למען יראו מיהם בתי הספר הטובים ביותר, ולאן כדאי לרשום את הילדים שלנו. התנועה לחופש המידע, החליטה לעתור לבתי המשפט המחוזי ולאחר שהפסידו בעתירה זו – גם לעליון. המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, קיבל את העתירה ואף חייב את המשרד לפרסם את הציונים. את פסק הדין המלא ניתן לקרוא כאן.
עד כמה שהנושא של חופש המידע חשוב, דווקא בנושא של נתוני ציוני המיצ"ב, אני חולק על דעתו של דרוקר. חשוב להבין שהנושא הזה חשוב ומורכב יותר מעוד נושא שצריך לראות את אורו של יום.
אישית, אני לא רואה את הטעם בהפצת הציונים הללו, מכיוון שלדעתי הם יגרמו ליותר נזק מתועלת. בכלל, כל הגילויים האלה של אחוזי הזכאות לבגרות, על כמות הבוגרים שמתגייסים לשירות "משמעותי" (מי אמר שחייל בגבעתי חשוב יותר מחייל במודיעין?) בכל בית ספר – כל אלה מעוותים לחלוטין את המציאות, ולא ניתן ללמוד מהם דבר. כנ"ל לגבי ציוני המיצ"ב.
יש כאן בעיה שיש לתת עליה את הדעת: מצד אחד, הייתי שמח לרשום את ילדיי לעתיד לבית הספר הטוב ביותר האפשרי. אך מצד שני – מי אומר לי שבית ספר שממוצע הציונים שלו הוא גבוה יותר, הוא באמת בית ספר טוב, שגם ילמד את ילדיי ערכים אחרים ומיומנויות אחרות וחשובות יותר משינון?
בשנים האחרונות מנסים לא מעט אנשים לבחון מערכות חינוך אלטרנטיביות, ששמות דגש על מיצוי הכישורים של הילד, במקום דגש על ציונים כמדד עיקרי. לאחרונה, גם משרד החינוך החל ברפורמה הנוגעת לאופן מדידת היכולת של התלמידים. שר החינוך ומנכ"לית המשרד, החליטו להקטין את יחס הבחינות במדד זה ל-15% בלבד (וגם להפחית בצורה דרמטית את כמותם ואת כמות בחני הפתע), ובמקום זה, להעלות את בחינת שיעורי הבית, השתתפות פעילה בכיתות ובסדנאות, הגשת עבודות, ועוד – לכדי 85% הנותרים.
השאלה שעומדת כאן לדיון לפיכך היא, האם ציוני המיצ"ב הם באמת אובייקטיביים וכדאי לפרסמם. האם ציונים אלו יתרמו לנו דבר כלשהו? הרי במצב שבו שמיפ פחות דגש על ציונים, גם ציוני המיצ"ב יהיו פחות רלוונטיים, לא?
ובכלל – האם דין תיכון עיוני כדין בי"ס מקצועי? האם בי"ס בעיירה בפריפריה כדין בי"ס בשכונה מבוססת במרכז? הרי הדבר הזה רק מרחיב את הפערים, ומחדד אותם, גורם לתסכול רב יותר – ואינו מספר לנו דבר מלבד העובדה שאנחנו כבר מודעים לה: יש פערים גדולים ורחבים מאוד בחינוך ובחברה במקומות שונים בישראל.
הטענה המרכזית של רביב דרוקר היא, שזו הדרך היחידה שבה נוכל לסייע למערכת החינוך להשתפר. שהסתרת הנתונים לא משאירה את המצב הנוכחי על כנו, ובעצן מקבעת את המצב לשנים רבות, ללא עין חיצונית שתבחן את הנושאים לעמוק ובאופ אובייקטיבי.
מה דעתכם? האם דרוקר צודק? האם חופש המידע הוא מעל הכל? האם חופש המידע במקרה זה יסייע להורים או לתלמידים בבחירת בתי ספר, או שזה יהפוך לעוד סיבה ברשימת הסיבות הגורמות להרחבת הפערים בחברה?
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
כשיהיה סקר על רמת הערכים לפי בי"ס תוכל לדרוש אותו. בינתיים ההחלטה שלך יכולה להיות רק לפי המיצב
מי שחושב שבלי נתוני המיצב הוא יכול להחליט טוב יותר מוזמן להתעלם מהנתונים כשהוא מחליט.
למה אתה רוצה לקפח את זכות הציבור לדעת?
דרוקר צודק. אם יש נתונים, צריך לפרסם אותם.
הבעיה היא שיש כאלה נתונים. צריך לא לעשות את המבחנים האלה, ואז אף אחד לא יתבלבל. אם רוצים את הנתונים לצורך מחקר, אז במחקר כמו במחקר – שומרים על סודיות נתונים.
ולשמוליק: אם ההחלטה היא "רק על פי המיצב" זו החלטה גרועה. זה כמו להחליט איזה אותו לקנות לפי מספר הלוחית כי "זה הנתון היחיד שיש לך"
למען ההגינות, אני חייב לציין שגם זוגתי חושבת כמוכם בעניין הזה.
אני חושב שצריך לבדוק את העניין יותר לעומק.
לדעתי, הנתונים היחידים שישפיעו על ההחלטה של ההורים (ואולי גם של הילדים) יהיו ציונים האלו.
הבעיה היא, שכאמור – זה עלול להרחיב פערים וליצור בעיות חדשות. ואני אסביר:
נניח שיש שני בתי ספר באותו יישוב. באחד, ידוע כי ממוצע הציונים בבחינות המיצ"ב הוא 95. בשני, ממוצע הציונים הוא 70 (אני מוציא כרגע מהמשוואה את העובדה שממוצע לא אומר כלום. לרוב ההורים הרי זה לא משנה. המילה "ממוצע" היא זו שתשפיע).
בכל בית ספר יש מקום ל-100 תלמידים. לא יותר. אפילו לא מקום אחד יותר. ביישוב, לעומת זאת, יש 250 תלמידים.
המצב שהחדש שנוצר, נוגד לגמרי את החוק הקיים, שאוסר לבצע סלקציה ובחינות כניסה לתיכונים בישראל. יש לך 100 תלמידים שייבחרו, בדרך זו או אחרת (הגרלה? מהי הדרך הצודקת באמת?) לבית הספר ה"מצויין", 100 אחרים שייבחרו בדרך דומה או אחרת לביה"ס ה"בינוני" – ושאר ה-50 האחרים בכלל ייאלצו ללמוד מחוץ ליישוב.
עכשיו נוצרות כמה בעיות חדשות:
1. אם לבית הספר ה"מצויין" נכנסים 100 תלמידים, שחלקם בעלי ציונים נמוכים, הם מצד אחד פוגעים ב"שמו" של בית הספר, מצד שני עלולים לפגוע בתלמידים עצמם, אם בית הספר אינו יודע כיצד להתמודד איתם – או שלא ירצה לעשות זאת. למעשה בית הספר יעשה הכל בכדי לא לפגוע בממוצע שלו (וראינו לא מעט דוגמאות בשנים האחרונות, שבהם מנהלי בתי ספר מאלצים תלמידים עם 5 יח' במתמטיקה, לרדת ל-4 יח', רק בשביל לשפר את ממוצע בית הספר באופן מלאכותי, דבר שבסופו של דבר פגע גם בהשכלה הגבוהה וגם יצר מחסור אדיר במורים טובים למתמטיקה).
2. יצרת תסכול אצל לא מעט משפחות. גם בקרב אלה שהתקבלו וגם אצל אלו שלא.
הנה דוגמא לעוול דומה: לאחרונה היתה כתבה על ילדה בגדרה, שבאופן שרירותי, החליטו בעירייה להכניס אותה לכיתה א' בבית ספר מרוחק (במקום בבית הספר הקרוב, לשם נרשמו כל חברותיה וחבריה), רק בכדי שיוכלו לפתוח שם עוד כיתה. בכך נגזר עליה להיות בודדה בצעדיה הראשונים במערכת החינוך הממלכתית, בלי חברותיה לגן.
ולמה? כי בבית הספר המרוחק, היו בדיוק 80 תלמידים, מה שלא איפשר פתיחת כיתה א' שלישית. אבל אם תעבור הילדה לשם, יהיו 81 תלמידים, ואז משרד החינוך יהיה חייב לאשר כיתה שלישית, מה שאומר פחות תלמידים בכל כיתה. טוב לכולם – מלבד לתלמידה ולמשפחה שלה, שכן גם אין הסעות לבית הספר המרוחק.
אז מה הפיתרון?
אני חושב, שהמצב ה'נכון' כאן הוא לאפשר לבחור בית ספר לפי מגמות, כפי שהיה בעבר, לפי חברויות שנוצרו, לפי שיחות עם המורים והמנהל/ת. אני מאמין, שברגע שנתוני המיצ"ב יפורסמו – כל אלה ייזרקו לפח.
מודי צודק בעניין הזה, שמבחני המיצ"ב צריכים להיזרק לפח ההיסטוריה. אין בהם טעם כרגע מלבד תסכול חוזר ונשנה. בתי הספר הפכו את המבחנים האלה לחזות הכל. הם מלמדים כל הזמן רק בשביל המיצ"ב והבגרות, ומוותרים על חינוך אמיתי. הם מוותרים על ערכים ומיומנויות שונות לטובת שינון ודיקלום. הדברים הללו לא מכינים את התלמידים "לחיים האמיתיים", ורואים את ההשפעה של זה כבר היום בכיתות הנמוכות.