קחו ויאגרה!

"זה רגע קשה… רגע קשה לישראל.."
"איפה טעינו?"
לצערינו, כרגע הבשורות הן לא כל כך טובות.. כרגע חלום הבלהות שלנו מתגשם.."
"הסיכוי האחרון נגוז.."

לא. לא היה פיגוע שלא שמעתם עליו אתמול.
הציטוטים האלה – חלקם נאמרו וחלקם נכתבו – הם של פרשני הספורט והכתבים בישראל, לאחר כשלונה של השייטת לי קורזיץ להביא הביתה מדליה, ולהרים מחדש את הזקפה הלאומית.

כי זה מה שזה. זו זקפה לאומית, שלא מצליחה להתרומם, אלא כשאנחנו "דופקים את הגויים". במשך 4 שנים תמימות, לא ממש אכפת לנו מה קורה בענף השייט – ובטח שלא בענפים כמו אתלטיקה קלה (תרגילי קרקע? חמור? טבעות? תזכירו לנו מה זה בבקשה…?) – אנחנו לא ממש מבינים מה רוצים הספורטאים האלה מאיתנו, כשהם אומרים שאין להם את המינימום הנדרש בכדי להתאמן, בלי לדאוג לפרנסה וקיום מינימלי, אבל כשמגיעה האולימפיאדה – אוהו! – כולם תולים בהם תקוות, כאילו אנחנו בעצמינו התאמנו במשך אותן 4 שנים.

בימים האחרונים לא מעט כותרות דיברו על "התקווה האחרונה של ישראל", כאילו ממחר המדינה מפסיקה להתקיים. כאילו החל מהיום, אנחנו מתחילים את הספירה לאחור.

אני לא יודע מה אתכם – אבל זה נשמע שכמה חבר'ה שם במדורי הספורט צריכים לקחת ויאגרה, ויפה שעה אחת קודם.

הנה כמה פרופורציות בשבילכם:
ישראל היא מדינה קטנה – קטנה מאוד אפילו – שלא משקיעה בספורטאים שלה, ואף מקצצת להם בכל פעם מחדש. לא הבאת מדליה? שכח ממשכורת.
מדינת ישראל היא מדינה קטנה בין יותר מ-200 מדינות בעולם, רובן לא מביאות ולא הביאו ולו מדליה אחת, במשך כל 30 האולימפיאדות האחרונות. אני מסופק אם מישהו בבהוטן, למשל, שואל את עצמו עכשיו: "איפה טעינו?". כנ"ל לגבי ארגנטינה, פראגוואי, ואיי פארו.

אתמול התפרסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כתבה על הספורט הסיני, והעינויים שעוברים הילדים הסינים, שנלקחים כבר בגיל 4-6, בעל כורחם, למחנות אימונים ובתי ספר מיוחדים לספורט. מעל 3,000 בתי ספר כאלה קיימים בסין. אף אחד לא שואל את הילדים האלה מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. הרי יש להם רצון אחד, לא? להביא כבוד לאומה הסינית! הסיפור הכי קורע לב בנושא זה, היה של הקופצת למים וו מינשיה, שאביה לא טרח לספר לה, בזמן ששהתה במתקני העינוייים.. אה, סליחה – האימונים, שסבה וסבתה נפטרו לפני למעלה משנה, ואמה נאבקת בסרטן השד כבר למעלה מ-8 שנים – והכל בכדי שהדברים לא יסיחו את דעתה מהמטרה האמיתית – מדלייה מוזהבת לסין. האב הודה בעצמו, שבתו "שייכת למדינה".

או למשל מרים המשקולות הסיני, וו ז'יאנביאו, שהגיע "רק" למקום השני, וסיפר בבכי כמה הוא מצטער על כך שהוא אכזב את המדינה. ואנחנו מדברים כאן על מדליית כסף, כן?

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמינו היא פשוטה: האם אנחנו רוצים להיות כמותם? אני מקווה שתהשובה ברורה וחד משמעית: לא. בשום פנים ואופן.

אבל לא חייבים להסתכל רק על "מקרי קצה". אם ישראל תשקיע קצת יותר בספורטאים שלה, תסייע להשיג ספונסרים, או לפחות תוציא את הפוליטיקה המסריחה ומהסואבת הפושה בכל ענפי הספורט – נוכל להגיע להישגים טובים יותר. האמת הכואבת היא, שיש לא מעט ספורטאים בישראל, שלא גומרים את החודש. קחו לדוגמא את אמא של יעקב טומרקין, השחיין שהביא את הגאווה הכי גדולה לישראל באולימפיאדה הנוכחית, כשהגיע למקום ה-7 בעולם במשחה 100 מ' גב. האשה הזו, כמעט ולא הצליחה להרשות לעצמה כרטיס ללונדון בגלל המחיר הגבוה, וכשהגיעה לשם, היה לה ברור שהיא תשב באיזה בית קפה בכדי לראות את בנה בטלוויזיה. אבל היי! העיקר שצבי ורשביאק ואהוד אולמרט (ועל זה נאמר: WTF?) התיישבו לצד הספורטאים הישראלים בכדי לעודד ולהחליף צ'פחות. אז כנראה ואחנו בכל זאת לא כל כך רחוקים מסין אחרי הכל…

את האולימפיאדה הנוכחית התחלנו ברגל שמאל, עוד הרבה לפני שהיא התחילה. הזעם הישראלי (הצודק, אני חייב לציין), על כך שהוועד האולימפי העולמי סירב לדקת דומיה למען 11 הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן לפני 40 שנה, רק בגלל שזה "טקס משמח שאין בו מקום לעצב" – אבל כן הסכים לדקת דומיה למען הנרצחים ברכבת התחתית בלונדון (2005) – וכל זה רק בגלל איזה "חרם ערבי דמיוני", מראה לנו מה העולם באמת חושב עלינו, ומראה כמה השפעה יש לנו על העולם: הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים.

אבל גם בלי הזעם הזה, אנחנו יורים לעצמינו ברגל.
את מה שהוועד האולימפי העומי לא מצליח לעשות – הוועד האולימפי הישראלי עושה ברעש גדול. והכל בעזרת פוליטיקה (מי אמר "האחים ורשביאק" ולא קיבל?), שהספורט הוא ממנה והלאה.

אז חברים – איפה טעינו? התשובה לכך מאוד ברורה. למעשה טעינו פעמיים:
בפעם הראשונה טעינו בציפיות שלנו. אני די בטוח שהטעות הזו תחזור על עצמה גם בעתיד, כי נכון לרגע זה – לא נראה שמי מהפוליטיקאים יפנה את כסאו מטוב ליבו, או מתוך הבנה שהם נכשלו.
בפעם השנייה, טעינו כשהגדרנו כל שיט או תרגיל קרקע כמלחמת גוג ומגוג. חבר'ה – זה רק ספורט. איכשהו, נראה לי שגם על הטעות הזו עוד נחזור. ואפילו בעתיד הקרוב מאוד.

============

והערה קטנה לסיום:
לכל העיתונאים שלא יודעים חשבון – האולימפיאדה הראשונה בה זכינו במדליה היתה ב-1992 בברצלונה (יעל ארד, ג'ודו, זוכרים?). לכתוב שמאז סיאול (1988) תמיד זכינו במדליה עד היום, ולנפח עוד קצת את מספר השנים ל-24 (כי 20 זה כבר ממש לא מספיק..), זה פשוט בדיחה. סתם, שתדעו.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

תגובה אחת לפוסט “קחו ויאגרה!”

post_author." -->\n"; ?>
  1. ויאגרה הגיב:

    מאמר מאוד מעניין תודה רבה

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות