במקום שבו בוער אדם
בהפגנה שנערכה אתמול בתל אביב, הבעיר את עצמו מר משה סילמן. אדם בן 58. אדם שהתייאש מהחיים במדינת ישראל, שהתייאש מהעובדה שהוא נתן למדינה את כל כולו – והיא בגדה בו.
זו הכותרת שאיתה פקחתי את עיניי הבוקר, לעוד שבוע חם, לעוד שבוע שבו המדינה זורקת את אזרחיה לרחוב מבלי לקחת אחריות מינימלית. לעוד שבוע שבו המדינה זורקת את האחריות לבעיות המים והחשמל שלה על האזרחים, כאילו היא עשתה ככל שביכולתה כדי להימנע מהמצב הזה, שאליו היא נקלעה "בטעות". ישבתי מול העיתון, והעיניים מסרבות להאמין שהדבר הזה קורה כאן, בישראל. לפני שנה וחצי זה קרה בתוניסיה. זה מה שהצית את מה שמכונה "האביב הערבי" – מסר מכובס שהביא עד כה להחלפת השלטונות הערביים בקבוצת קיצוניים בדמות "האחים המוסלמים". אני יושב עכשיו מול הידיעות שזורמות בטמקא ושנוגעות למקרה המשוגע הזה. אני קורא איך ביבי וחבר מרעיו מדברים על "טרגדיה אישית" ועל "בחינת המקרה", כאילו לא מדובר בסימפטום של משהו חריף ועמוק בהרבה. כאילו משה סילמן היה איזה משוגע תמהוני, שאין לו קשר לחברה הישראלית. הם מתייחסים אליו כאל עוד מקרה חסר חשיבות, שאשמת המקרה שלו תועבר שוב לפתחו של הביטוח הלאומי – ושוב לא ישתנה פה דבר בעקבותיה. אני קורא ומסרב להאמין שזו ההנהגה של המדינה שאני חי בה: אנשים חירשים, עיוורים – שמכרו את כולנו לאיזה "אלפיון עליון" – שכבה מצומצמת של אנשים, אדוני הארץ הזאת, שעושים בה ככל העולה על רוחם, בעוד כל האחרים קורסים תחת הנטל.
הכותרת ב"כלכליסט" מדברת על איום של חברת דירוג האשראי S&P (סטנדרד אנד פור'ס), שמאיימת להוריד את דירוג האשראי של מדינת ישראל – אם לא יעלו פה את המיסים באופן מיידי, כאילו כבר שכחנו שרק לפני שנים מועטות – אותה חברת דירוג אשראי נתנה לבנק "ליהמן ברדרס" – בנק שקרס והביא למשבר כלכלי בינלאומי חריף – דירוג אשראי מושלם. אף אחד לא מדבר על זה שביבי החליט לוותר ב-2003 למעסיקים על מס הבריאות בסך 5%, ומאז רק האזרחים משלמים סכומים כפולים ואף משולשים על אותם שירותי בריאות שהם אמורים לקבל ממילא. אף אחד לא מדבר על זה, שאותו "אלפיון עליון" משלמים ביטוח לאומי עד תקרת משכורת של 50 אלף ש"ח ולא על כל גובה המשכורות המופרכות שלהם – בניגוד לכל שאר האוכלוסיה. אף אחד לא מדבר על זה שהעלאת המע"מ תפגע רק בשכבה אחת: בחלשים. וזה בגלל שהמס הזה רגרסיבי – כלומר פועל על כולם באותה מידה, גם על העשירים וגם העניים, ולעניים יש פחות כסף להוציא (ועכשיו יהיה להם עוד פחות). כנראה שכחו לציין בכל העיתונים וכלי התקשורת, שמשרתים את את אותה שכבת עשירים, שהחזרת אותו מס בריאות על המעסיקים ומס בט"ל על כל המשכורת של האלפיון ההוא – תפתורנה חלק ניכר מהבעיה הגרעונית והתזרימית של ישראל. הכותרות מתעלמות לחלוטין מתרמית הבנקים הגדולים בעולם, שסחרו בריבית הלייבור (הריבית שבה הבנקים נותנים האחד לשני הלוואות) תוך מצג שווא, טיוח וזיוף נתונים, כאילו הכסף שייך לאבא שלהם – ואינני מבין איך הם מעזים להתעלם מהמצב הזה, שפוגע בכל אחד ואחת מאיתנו (מה לעשות, הבנקים לא יכולים להתקיים ללא כסף. והכסף הזה מגיע ממקור אחד ויחיד – האזרחים שמלווים את הכסף לבנקים).
אני רואה את הקשישים בבית האבות של סבתא שלי – אנשים שהגיעו למצב סיעודי בשלהי חייהם, אבל הם נאלצים לשלם את כל חסכונותיהם ואף למעלה מכך, עבןר הזכות הבסיסית לקבל יחס של כבוד מינימלי, אחרי כל מה שהם עשו עבור המדינה הזו. אני רואה אותם, ויש לי דמעות בעיניים. אלה אנשים שהמדינה זרקה אותם בצידי הדרך אחרי שהם סיימו לשלם לה מיסים מפאת גילם המתקדם. לחלקם אין אף אחד בעולם הזה – אבל המדינה מסרבת לממן את אישפוזם במחלקות הסיעודיות או אפילו לסייע ולו בשקל אחד בשביל הזכות הבסיסית הזו. הם נאלצים לשלם למעלה מ-15 אלף ש"ח נטו מדי חודש(!) – כמעט כפול ממשכורת חודשית ממוצעת, וכמעט פי 3 ממשכורת חציונית – בשביל לקבל 3 ארוחות ביום, מיטה, טיפול רפואי וחיוך. לרוב אני עוצר שם רק בשביל לדבר עם סבתא שלי, לעשות לה קצת טוב. היא עוד יחסית צלולה ומודעת למצבה. אתמול היה לה יום הולדת. היא היתה בת 88. הדבר היחיד שעושה לה קצת שמח בלב הוא ביסקוויטים של פתי בר. ביסקוויטים פשוטים, של פעם. אבל עכשיו גם את המעט הזה אסור לה, כי הרופאה חושבת שזה לא יעשה לה טוב. כאילו העובדה שהיא במחלקה סיעודית יכולה לעשות למישהו טוב בגיל הזה. אתמול, בפעם הראשונה, בדרכי החוצה אחרי ביקור של שעתיים אצלה וחגיגה קטנה ושקטה – אישה קשישה אחת, שלפעמים אישתי מדברת איתה עצרה אותנו, ודיברה על זה שאין לה אף אחד, על זה שהיא עוד חמפשת את אמא שלה, את המשפחה שנרצחה עך ידי הפולנים, ואדם נוסף ביקש שאעזור לו "לחפש דברים", כי אין מי שיעזור לו. שני הביסקוויטים שנתתי לו העלו חיוך קל על פניו, ולו לשנייה אחת.
אני רואה את כל האנשים האלה – ואני רוצה לצרוח. רוצה לפרוץ בבכי. ולא רק בשבילם – אלא בשביל כולנו. אנחנו חיים במקום שבו לאף אחד לא אכפת. במקום שבו בוער אדם, במקום שבו קשישים נאלצים לשלם סכומי עתק בשביל זכויות בסיסיות – אנשים מאבדים את טיפת האנושיות שעוד נשארה בהם. במקום הזה, מדינת ישראל פשטה את הרגל. הרימה דגל לבן על תושביה ואזרחיה. מתעלמת מכל דבר מוסרי אלמנטרי. וזה כואב.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
מרגש.
לפעמים נראה, שמוסדותיה של מדינת ישראל, הפריטו גם את האנושיות שלהם בעבור חופן דולרים.
כל מילה אמת צרופה. והכי עצוב שאני לא רואה כרגע דרך לשנות את המצב. המחאה החברתית של שנה שעברה הזיזה לשלטון את קצה הריס. וזו של השנה אותו דבר