על הומלסים וקהילה

באתר של המחאה החברתית, J14, הופיע פוסט בימים האחרונים, העוסק בחסרי הבית ובדרך שבה מקבלת (או יותר נכון לא מקבלת) אותם הקהילה בכלל, ועיריית תל אביב בפרט.

בתחילת החודש האחרון, הגישו פעילי המחאה עתירה לבית המשפט, ובה

"… דרשנו מהעירייה שלא לפנות בכפייה חסרי בית הלנים במקומות ציבוריים ושלא להחרים להם ציוד. העתירה הוגשה באוקטובר לאחר פינוי מאהלי המחאה ולנוכח רדיפה יום-יומית של חסרי בית והתעמרות בהם".

כותב המאמר הביא דוגמא מעניינת של הארגון האמריקאי "American Alliance for Rights and Responsibilities", ובה הוא הראה שהארגון השתמש במושגים "קהילה" ו"זכויות", כדרך לסילוק חסרי בית ממקומות ציבוריים. הארגון העלה לסדר היום את החשיבות של מקומות המפגש הציבוריים עבור הקהילה המקומית. נטען שיש לשמור על שטחי ציבור בטוחים, פלורליסטיים ופתוחים. כלומר בשם דגל הקהילתיות, דרשו האנשים שהקימו את הארגון להעביר את חסרי הבית לשטחים הציבוריים של מישהו אחר. תופעה זו ידועה גם בשם NIMBY (קיצור של Not In My Back Yard) – כלומר: "אין לי בעיה עם החבר'ה ההומלסים האלה, כל עוד הם לא נמצאים אצלי בחצר האחורית".

כותב הפוסט, טוען ש:

"העירייה בענייננו מייצגת עמדה דומה לאותו ארגון המגן על הכלל ועל הציבור מפני פגיעה במרחב הציבורי על ידי חסרי הבית… העותרים (פעילי המחאה, ק"ש) אינם דוחים את הערך שמייחסת העירייה לקהילה ולשמירה על מרחב ציבורי פתוח ומוגן ממטרדים וממכשולים, אולם חסרי הבית הם חלק בלתי נפרד מהקהילה ומהציבור, ואין לתת יד להדרתם. גם לחסרי הבית זכות להשתמש בשטחים הציבוריים ולהיות נראים, גם אם הימצאותם מאתגרת את האמונות שלנו. גם לחסרי הבית זכות להתקהל".

ועכשיו אני מגיע לנקודה שממנה רציתי להרחיב את הדיון: אני חושב שיש כאן 'קצת' צביעות.

מצד אחד – יש צדק בדברים. העובדה שהעירייה מעדיפה להיפטר מחסרי הבית היא יותר מבעייתית. לעירייה בפרט ולמדינת ישראל בכלל יש מנגנוני רווחה שאמורים לטפל באותם אנשים, גם אלה ש"מאתגרים את הרשויות".

מצד שני – והנה הפן של הצביעות – יפים וטובי לב ככל שנישמע, גם אנחנו לא מוכנים לקבל תמיד את השונים מאיתנו. הדוגמא הטובה ביותר היא החרדים. העובדה שהם "משתלטים" על איזורים בערים מרכזיות, וכופים את דרך חייהם על מי שכבר "היה שם קודם", אינה שונה בהרבה ממה שמתואר בכתבה על חסרי הבית. הפחד הגדול הוא לא רק מהשתלטות, אלא גם מהורדת ערך הדירות, והשינוי הקיצוני והמחשבתי שניאלץ להתמודד איתו, לאחר כניסתן של כמה משפחות חרדיות לשכונה "שלנו". וד"א – אני לא חרדי בעצמי, אלא חילוני למהדרין, וכן – אני מודה בזה שלא הייתי רוצה דתיים קיצוניים אצלי בשכונה. ראיתי מה קרה, כשניסו "לשכנע" אותנו (ולא היה כאן שכנוע עדין, אלא ניסיון לכיפוף ידיים כוחני) להסכים למעלית שבת בבניין בן 16 קומות (שיש בו גם אנשים מבוגרים ומוגבלים, שגרים להם בשלווה בקומות העליונות). ראיתי מה קרה ברעננה, שהתחרדה בצורה מבעיתה בעשור האחרון.

וזה כמובן גם לא שונה בהרבה ממה שקורה עם הפליטים מאפריקה וממדינות אחרות. אצלם אנחנו לא חוששים ממעליות שבת או מכפייה דתית, אבל אנחנו (וכשאני אומר אנחנו, אני מתכוון לרוב מי שחי היום בישראל) בהחלט חוששים מאלימות וממחלות, אבל זה אותו חשש בדיוק כמו מחסרי הבית. גם כאן אנחנו חוששים שלא נצליח להתמודד עם מה שקורה לחלק הזה בעיר שבו הם מתרכזים, ויראים מהרגע שבו האיזור הזה יהפוך לגטו מוכה זנות, סמים ועוד. כל עוד זה קורה בדרום תל אביב (מתחם התחנה המרכזית הישנה/חדשה), בערד או באילת – זה רחוק מאיתנו, וזה בסדר. אבל ראינו מה קורה, כשפעילי ימין קיצוני מכניסים כמה עשרות עובדים זרים מאפריקה לבריכת גורדון הכה-אשכנזית-ליברלית. רוב ה"ליברלים" נבהלו מאוד וברחו מהבריכה. אחרים ניסו "לשכנע" את החבר'ה מאפריקה לא להכנס למים (כולל חברת מועצה אחת מעיריית תל אביב).

ואז אנחנו חוזרים לחסרי הבית. אלה שהחברה דחתה אותם מהחצר האחורית שלה. למעשה כולם דחו אותם, ואין להם ממש לאן ללכת. העירייה, במקום לדאוג לרווחתם, מסלקת אותם בשם החופש והזכות של תושבי העיר להסתובב בפארקים וברחובות תל אביב בביטחה. תקופה לא קצרה גרתי בפלורנטין (עד סוף 2005), וראיתי במו עיניי איך בחורות חוששות ללכת לבד בחושך בשכונה. עד שהעיריה והמשטרה המקומית החליטו "לנקות" (מילה מבחילה, נכון?!) את הרחובות של השכונה מהומלסים, וגם משיכורים ומסוממים למיניהם. לאף אחד בשכונה לא היה אכפת במיוחד לאן פינו אותם. גם אם פינו אותם לפארק לווינסקי, מרחק חמיש סימטאות משם, זה הספיק. העיקר שהם לא יישארו "אצלינו". פתאום פלורנטין הפכה להיות שכונת בילוי שכולם אוהבים להגיע אליה, ורק מי שאשכרה חי שם במשך כמה שנים, יכול היה לחוש בהבדל של אופי השכונה, בשינוי המצמרר הזה – וכן – זה שגם הפך את השכונה ליותר יוקרתית (חצי שנה אחרי שעזבתי את השכונה, דירת ה-3.5 חדרים ששכרתי שם ב-490 דולר, כבר האמירה את שוויה לכדי 700 דולר. וזו היתה רק ההתחלה כמובן).

רוצים עוד דוגמאות? הנה:
ביישוב הר אדר, התושבים השתמשו באלימות נגד חוסי הוסטל בלב היישוב, וזאת בגלל שמדובר בעברייני מין ופדופילים בהליכי שיקום. האם אני צריך לציין שאנשים אלה מוכנים לעבור שיקום ארוך ומפרך, בכדי לטפל בבעיה שלהם? איפה חשבו שישקמו אותם? בקפריסין?

בכרמיאל ממש לא ששו (ויש גם שכנוע עצמי עמוק!) לאפשר למוסדות לשיקום נרקומנים לקום בשכנות לתושבים.

בהרצליה פיתוח, התושבים לא הסכימו שעמותה תבנה הוסטל לנערים ונערות בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים. למה? ככה. כי זה יוריד את ערך הווילות שלהם בכמה מיליוני שקלים. הם נלחמו עם העמותה בבתי משפט במשך שנים, ורק לפני חצי שנה נפסק פסק הדין נגד השכנים, והתיר לעמותה להקים את "בית הגלגלים". העמותה נאלצה להוציא אינספור כספים על הגנה משפטית, במקום על רווחת אלה שזקוקים לכך יותר מכל.

וזה נורא להעלות שאלה כזו אחרי כל הדוגמאות האלו – אבל לעזאזל – אז עם מי הצדק?!
האם אנחנו יכולים באמת לומר על עצמינו, שאנחנו מוכנים לקבל כל אחד בחצר האחורית שלנו? כל אחד?! ומה אם אנחנו מוכנים לקבל קבוצות מסויימות, ולא לקבל קבוצות אחרות? תסתכלו לרגע לעצמיכם בעיניים (כן, אני יודע שזה קשה), ותגידו לי: האם אנחנו יותר טובים ממה שעושה עיריית תל אביב להומלסים?

לי אישית קשה מאוד לענות על זה. הנימה הנחרצת שהועלתה בכתבה של פעילי המחאה, נראית לי קצת צבועה, והייתי שמח להעמיד את הפעילים האלו במבחן דומה.

צריך להבין: ישראל הפכה להיות חברה משוסעת, זה נכון. זו חברה קרועה. אבל אין שום הבדל בין שאר המדינות בעולם המערבי לבינינו בעניין הזה. מה לעשות – אנחנו לא אור לגויים כמו שחשבנו. המצב לא יותר טוב בארצות סקנדינביה (למרות שכולם חושבים שכן, משום מה – ראו ערך הטבח בנורווגיה), המצב זהה בבריטניה, בצרפת, בגרמניה, בארה"ב – ואפילו בקנדה ואוסטרליה הליברליות. קשה לנו לקבל את השונים מאיתנו, ואנחנו נסגרים בתוך קהילות של אנשים דומים, כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות, וזה נכון משחר האנושות ולאורך אלפי שנים.

אתם יכולים להפסיק להסתכל לעצמיכם בעיניים עכשיו. הניסוי נגמר.

================

הערה מנהלתית לסיום: אני יודע שהבטחתי כתבה נוספת על כלכלה וסיסמאות, אבל מאז אני לא מפסיק לאסוף חומרים רלוונטיים. חשבתי שיש לי מספיק, ואני מגלה כל פעם מחדש כמה זה לא לגמרי נכון. אני מבטיח לכתוב את הפוסט הזה בקרוב.

וגם יש איזה ראיון הזוי עם שטייניץ ב"ישראל היום" שאני חייב לכתוב עליו.

בקיצור – בקרוב… 🙂


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

3 תגובות לפוסט “על הומלסים וקהילה”

post_author." -->\n"; ?>
  1. אלה הגיב:

    השאלה שאני שואלת את עצמי היא: האם להיות "אור לגויים" פירושו להסכים בשימחה שפדופיל בשיקום יגור ליד הבית שלי ויסכן את הבת הקטנה שלי כשהיא חוזרת מבית הספר? הרי לא כל "שיקום" מסתיים בריפוי מוחלט, הלא כן? אין לי רשום רצון להיות "אור לגויים" שמסכן את הבת הקטנה שלו. צריך להבדיל בין קבלת השונה מאיתנו לבין סיכון האנשים שאנחנו אוהבים. יש הבדל…

  2. זרש הגיב:

    אכן שאלה קשה.

    אני מסכימה עם אלה לגבי הסיכון במוסד לשיקום עברייני מין, אבל באמת שקשה לי להבין מה הבעיה במוסד לנוער עם צרכים מיוחדים. כנראה שבמקרה ההוא, הסיבה היתה פיננסית בלבד.

    אני מנסה לחשוב איך הייתי מגיבה אם היו מודיעים לי שמקימים בשכונה שבה אני מתגוררת מוסד לשיקום של מכורים לסמים או בית מחסה לחסרי בית, ואני ממש לא יודעת.

    מצד שני, גם בלי מקומות כאלה, שנתי מופרת לעיתים קרובות מצעקות של בני נוער ומצפירות של נהגים חסרי סבלנות. בהשוואה לאלו, הומלסים הם לא האופציה הכי גרועה בעולם.

    • גיא הגיב:

      @זרש – שלא תביני לא נכון – גם אני מסכים עם אלה. לא התווכחתי כאן, אלא יותר העליתי שאלה – איפה נמצא הקו האדום שלנו?

      אין ספק, שגם לי היתה בעיה אם היו פותחים כאן הוסטלים לנרקומנים או לפדופילים, אבל מצד שני – צריך להבין שהם צריכים להיפתח, כדי שנוכל לשקם אותם. ואנחנו לא יכולים לצפות שזה יקרה במדינה אחרת.

      הסיפור על הילדים עם הצרכים המיוחדים (בית הגלגלים), שבה את ליבי, בגלל הגועל נפש שיצא מהמתנגדים. כל מה שהם חשבו עליו זה ערך הבתים שלהם. וזה דוחה בעיניי. אני דווקא הייתי שמח אם בני נוער כאלו היו בשכונה שלי.

      גם אצלינו יש בעיה מאוד גדולה מבחינת רעשים, צפירות והרבה גועל נפש מצד בני נוער בשכונה שלנו. ואלה לא נערים עם צרכים מיוחדים, אלא עבריינים נטו, שהייתי שמח אם המשטרה היתה עושה משהו לגביהם.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות