ביבי והתעויוט

חודש עבר מאז תחילתה של המחאה, ונראה ששום דבר לא באמת מזיז לממשלת ישראל. החבר'ה שם לוקחים את הזמן שלהם, ונראה שהם לא מבינים באמת על מה המהומה. זו הדרך היחידה שלי להסביר את המהלכים השונים, שעשתה הממשלה בשבוע וחצי האחרונים ובכלל.

נתחיל, כמובן – בעניין הוועדה. אותה ועדת טרכטנברג, שמונה – נכון לרגע זה – 22 איש. מי שמוכן לקבל את המספר הזה בשוויון נפש, שיבושם לו. 22 איש! זו לא ועדה – זו אשכרה הצגת תיאטרון! את מנואל (מנו) טרכטמברג, מינה ביבי נתניהו מסיבה אחת ויחידה: הוא זקוק לעלה תאנה חברתי, וטרכטנברג עומד בדרישות התפקיד. אבל רק ליתר ביטחון – מינה גם נתניהו עוד 21 אנשים מממשלתו, חלקם שרים, חלקם פקידי תאבי כוח ושררה (שיום אחד ימצאו משרה נכבדה אצל כמה מהמשפחות העשירות במשק הישראלי) – בכדי לאגף את מנו, ובכדי להזכיר לו שהוא רק אחד, והם – יותר.


אין לי הרבה מילים טובות על "ישראל היום", בעיקר מאז תחילתה של המחאה. הניסיון לגמד כל הישג של המחאה הזו הוא פאתטי. בו בעת, הניסיון לשלוח אצבע מאשימה לכיוונם של הטייקונים בלבד, נראה כמו רדיפה שלוחת רסן, ונראה שזו גם הסיבה הרשמית שבגללת חיים שני, מנכ"ל האוצר לשעבר – התפטר. מה שכן, יש שם עיתונאי חוקר אחד, שאני לא תמיד מסכים עם דעותיו, אבל ייאמר לשבחו, שיש לו ביצים מברזל. שמו הוא מרדכי גילת. במוסף "ישראל השבוע", יש לו טור קבוע, שאותו אני קורא בשקיקה. בטורו האחרון, הוא העלה את ספרו הקצר של אחד עמוס עץ, שנכתב אי-שם בשנות ה-70, ושמו הוא "מבוא לתורת הפעילות". בתמצית, הספר טוען כך: אם אתה רוצה למרוח זמן, אם אתה רוצה ליצור רושם שאתה רוצה להגיע לתוצאות, בזמן שכל מעשיך ריקים מתוכן – תקים ועדה. וככל שמספר חבריה גדול יותר, כך תוכל לקבור את הנושא בצורה טובה יותר. אז ביבי החליט – למה לא, בעצם? – זו מחאה על יוקר המחיה, נושא שנוגע לכולם, מחייב טיפול שורש עמוק ושינוי מהותי – הגיע הזמן להקים ועדה. אבל לא כזו שתכיל כמה פקידים ושר וחצי – אלא את אם-כל-הוועדות. ועדה בגודל שטרם נראתה בישראל – כמו ממשלתו שלו. מלאת אנשים חסרי כישורים, אנטי-חברתיים, שיישבו על השיבר, ויקברו כל אפשרות לשינוי מהותי בתוך ים של סעיפים, חקיקות וחקיקות-משנה. ועדה כזו, לא תוכל להביא המלצות תוך חודש או חודשיים – הו, לא! – שהרי אז היא תיראה לא רצינית בעיני הציבור! (או לפחות בעיניו שלו). ייקח לוועדה הזו לפחות שנה וחצי – ועד אז – כבר יהיו בחירות בכל מקרה, ואחרינו המבול.

====

הטענות שמועלות ע"י הממשלה ומדברריה, כבר מתחילות להישמע כמו תקליט שבור. הן חוזרות על עצמן שוב ושוב – מציגות מצג שווא שמנסה להראות, שאם נחזור על אותן טענות מספיק פעמים – הן תהפוכנה לנכונות.
קחו למשל את העניין הזה של "סתימת פיות" – המצדדים בממשלה צועקים על מחוללי המחאה, על כך שהם לא נותנים להם להשמיע את קולם. הם פשוט לא מוכנים להקשיב. עזבו את העניין שזה פשוט לא נכון (פשוט הקשבנו עד כה כל כך הרבה זמן, שהבנו שאין לכם מה לחדש) – מישהו שם שכח, שאך לפני שנה ואפילו פחות מכך, הם עשו בדיוק את אותו הדבר – ואפילו בצורה בוטה בהרבה, באמצעות ניסיונות חקיקה – לאנשי תרבות כמו שמואל הספרי ויהושע סובול, שלא הסכימו להציג את מחזותיהם במרכז התרבות באריאל. חנוך דאום (שאין לי הרבה הערכה אל האיש), בטורו ב"מוסף השבת" האחרון בידיעות אחרונות כתב:

"… ורחמי שמיים על מי שיעז לומר משהו נגד המחאה, כמו שעשו בעוונן הנורא מרגול וענת וקסמן"

זה כמובן לא אומר שהוא לא צודק – סתימת פיות היא מעשה אלים ומכוער לדעתי – בין אם היא מגיעה מאנשי ימין או בין אם היא מגיעה מאנשים בעלי אג'נדה אחרת. מה שמעצבן אותי – זו הצביעות ודו-הפרצופיות שדאום נוקט בה. דאום בעצמו היה בין האנשים שניסה להסות כל קול מחאה או דעה שונה משלו, בכמה וכמה טורים, ועמד על דרישתו להטיל סנקציות קנסות בחוק (לא פחות!), כפי שניסתה לעשות שרת התרבות לימור לבנת.

אבל זה לא נגמר שם, כמובן: הטענה שחוזרת על עצמה הכי הרבה היא, שזו היא "מחאת הסמארטפון". וואו! איזה קופירייטינג נפלא, נכון?! מה לעשות, שניתן היום להשיג סמארטפון בחבילה נפלאה של 200-250 ש"ח לחודש – סכום לא מבוטל, אבל גם לא גבוה כפי שמנסים לצייר אותו, כאילו כולנו קונים סמארטפונים כל שבועיים באלפי שקלים. כמובן, שהרעיון מאחורי ההגדרה הזו של אנשי הממשלה וחבריה, היא להראות שזו מחאה של עשירים.

ואיך הם עושים זאת? לצערי, בסיוע קל מהתקשורת, שמנסה להפגין תמיכה במחאה, ועושה זאת לא רע – למעט היבט אחד: התקשורת לא מכסה את המחאה בערים שהם לא תל אביב. לא באמת. הכיסוי התקשורתי הכי נרחב הוא בתל אביב (באופן בולט וחד-משמעי), וזו גם אחת הטעויות הגדולות ביותר בניהול המחאה הזו. תל אביב מצטיירת בעיני העם כעיר יקרה, לעשירים בלבד. זו אכן עובדה נכונה, שמנסים לשנות אותה עכשיו, ועם זאת – למעט דרור פויר ב"גלובס", אין כיסוי אמיתי של המאהלים הקטנים, אלה של אותם שכבות קשות יום, תומכי ביבי מובהקים. ניהול המחאה מרוטשילד משחקת לידיהם של אלה המנסים לגמד את המחאה למאהל אחד בלבד. שמחתי לראות שבמוצ"ש האחרון הוחלט להעביר את העצרות מתל אביב לפריפריה, ולו לצורך יצירת איחוד בין המוחים ה"חדשים" והצעירים, לבין הארגונים החברתיים והמוחים ה"וותיקים", שהרגישו במהלך החודש האחרון קצת מחוץ לתמונה. אלו שניסו לגמד את ההישג של השבת האחרונה, דיברו על "רק" 60-70 אלף איש במוצ"ש האחרון, וזאת לעומת אותה שבת לפני שבוע, שבה צעדו יותר מ-300 אלף איש ברחבי הארץ. נראה היה שהם פשוט חיכו לרגע שיוכלו לומר למוחים "אמרנו לכם שלא תחזיקו מעמד". הירידה במספר המפגינים היתה צפויה כבר כמה ימים מראש, מכמה סיבות, אך זה לא הפריע ל"ישראל היום" ולעוד אנשי ממשלה, לקפוץ בראש ולצעוק שהמחאה דועכת. מישהו שם שכח, שגם 60-70 אלף איש, זה מספר מאוד מכובד של מפגינים. מישהו שכח, שיש לא מעט אנשים שמוחים ומפגינים גם באמצע השבוע, מדי יום ביומו.

דבר נוסף שעלה במהלך השבוע האחרון, מאז החלו אנגליה וצ'ילה לבעור, הוא עניין האלימות ברחובות. מיד עם היוודע הנזק הרב, החוליגניות וההתפרעות חסרת התקדים ברחובות אנגליה, החלו כל מיני פרשנים בשקל לשאול אם זה יכול גם לקרות אצלינו. אז ראשית, חבריי הפרשנים – זה כבר קרה פה בעבר. האם זה יכול לקרות שוב? אני מאמין שהפעם זה לא יקרה, בעיקר בגלל שהאלימות עלולה להזיק למוחים עצמם. שלשום, בהפגנה בנס ציונה, הלכו לידי שני בחורים (שנראו בני 40 פלוס), ולא יכולתי שלא לשמוע אותם מדברים על כך שחייבים לעבור לפסים אלימים, בשביל שהממשלה הזו תתעורר ותקשיב. הקשבתי והזדעזעתי.
למרות שאני חושב שצריך למצוא דרכים להעיר את הממשלה הזו מתרדמתה, וכדאי להחליפה כמה שיותר מהר – אלימות אינה הדרך. אנחנו ממש-ממש לא צריכים עוד אנגליה או צ'ילה כאן. ביום שההפגנות יהפכו לאלימות, התקשורת – שעדיין תומכת במאבק הזה באופן מוצהר – תפנה את גבה למפגינים, וכך גם המשטרה, הצבא ועוד. ביום שזה יקרה – המחאה הזו תתרסק בקול גדול. היא פשוט תאבד את הלגיטימיות.

====

אם אתם רוצים לראות מדוע המחאה הזו צודקת, ויש לכם ראש לשבת כמה דקות ולקרוא מספרים – הנה פוסט מצוין של אסתי סגל, כותבת הבלוג "מלים, מלים", שמסביר את התנהלותן של ממשלות ישראל בעשור האחרון ובכלל, בכל הנוגע למעמד הביניים והשכבות החלשות. השחיקה הזו מוסברת בצורה כל כך מפורטת וברורה, שקשה לא לראות למה המחאה הזו התפוצצה. לא מאוד הפתיע אותי לקרוא תגובות, שמנסות לגמד את העובדה שישנם עשרות אלפי בני אדם בישראל, שחיים בצורה מחפירה ומחוב לחוב – לצערי, אני יכול לספר לכם שכל זה נכון. לפני כעשר שנים, התנדבתי למשך תקופה לא קצרה, בעמותה שחילקה מזון לתושבי הרצליה, שידם לא היתה משגת אוכל לילדיהם. לפחות לא ברמה מספקת. התנדבתי גם במחסן ולעיתים אף כנהג ושליח – כך שיצא לי לראות כמה כל משפחה מקבלת, לפי מס' ילדים, רמת עוני וכו' – וגם את החורבות בהן הם גרים. מי שחושב שהרצליה היא כולה הרצליה-פיתוח – יש לי חדשות בשבילכם. הרצליה ה"אחורית", גדולה בהרבה, ולמען האמת – רוב הרצליה מלאה בשכונות ובמשפחות מצוקה: שכונות שביב, נווה ישראל, עמל ועוד. אני מספר לכם את כל זה, גם מפני שבאותה תקופה, כאשר עבדתי בחברת היי-טק, הרווחתי לא רע. היום, כשאני מובטל ומחפש עבודה – אני יודע איך הרגישו אותם אנשים. זוגתי עובדת ב-2 משרות, שביחד מביאות במקרה הטוב – משכורת מינימום אחת. כל חודש אנחנו לוקחים עוד קצת ועוד קצת מהחסכונות היחידים שנותרו לנו – הצ'קים שקיבלנו לחתונה. עם הסיוע הקל מההורים (שהרי גם הם לא בדיוק מליונרים), אנחנו לא סוגרים אף חודש מבלי למשוך עוד ועוד מהחסכונות שלנו. והעניין הוא, שההתנהלות הכלכלית שלנו רחוקה מלהיות פזרנית. אנו לא קונים מותגי אופנה (אלא קונים רק במחסנים באיזורי תעשייה), אנחנו לא יוצאים למסעדות פאר בכלל, ולבתי קפה אחת לשבועיים בערך. אפילו כשאנחנו סוף-סוף מאפשרים לעצמינו לקפוץ לסרט בקולנוע, אנחנו מביאים שתייה מהבית כדי להקטין עלויות.

והנה הגענו לעוד טענה מגוחכת, שמעלים כל מיני חוגים המקורבים לממשלה: כל המוחים, או לפחות רובם המוחלט, חיים הרבה מעל ליכולתם הכלכלית בפועל. זאת טענה שאני "אוהב" במיוחד, כי באמצעותה אותם אנשים שטוענים זאתף מנסים לחנך אותי, ויוצאים מנקודת הנחה, שאני כנראה טמבל. אני לא פוסל כמובן, שיש אנשים כאלו – שחיים הרבה מעבר ליכולתם הכלכלית. ברור שיש כאלו – אבל לומר שזהו רוב רובם של המוחים? בולשיט. זהו ספין זול. הסיבה ש"אנשים חיים מעבר ליכולתם הכלכלית", היא פשוטה: המחירים עולים, המשכורות לא. איך יכול אדם פשוט לעמוד בחיים שהם תואמים ליכולתו הכלכלית בצורה כזו? האם יש ציפייה להביא את האנשים הללו לרעב?

ואיך שהגלגל ממשיך להסתובב – אנחנו מגיעים לטענה הבאה: אם אתה לא חי ברעב – אין לך על מה למחות. הגיע הזמן לסדר קצת את הדברים: אנשים רעבים לא מוחים. הם לא מסוגלים, כי הם עסוקים בלהשיג את הארוחה הבאה, בלשרוד. זוהי לא רק זכותם של אנשי מעמד הביניים והעשירונים הגבוהים יותר למחות – זוהי ממש חובתם! וכפי שכתבה אסתי סגל בפוסט שלינקקתי אליו למעלה:

"זו זכותה ויותר מזה חובתה של האופוזיציה לנסות להחליף את השלטון, וככה גם זכותו וחובתו של העם כשהוא חושב שהשלטון שהוא בחר עשה לו עוול".

ותסלחו לי – אבל אין צורך לחכות, שעשירוני מעמד הביניים יהפכו לעשירונים התחתונים. ההיפך – זה הזמן למחות, ואפילו מעט מאוחר מדי! המחאה הזו היתה צריכה להתקיים כבר לפני כמה שנים, אבל בכל פעם בא מישהו ו"האכיל" אותנו בלוקשים לגבי מצב הביטחון, מצב הכלכלה הנהדר או הנוראי (תלוי את מי שאלתם), ובאופן כללי, כפי שהכרנו אותו כולנו – "המצב". אותו "מצב", אמר לנו שאין זמן למחות, כי אם רק נעצור לרגע, ייקחו מאיתנו את מקום העבודה, ייקחו מאיתנו את מעט הביטחון הכלכלי והתעסוקתי (עאלק ביטחון), שעבדנו שנים כדי להשיגו. אז אמרו. ואמרו שוב. ואנחנו האמנו, כי רק רצינו לשרוד את עליית המחירים המטורפת, ולא רצינו שיגעו לנו במה שאנו מרוויחים בעמל כפינו. עד שכל הסיפור הזה התפוצץ לפני חודש. ועתה מנסה הממשלה להאשים שני גורמים: את העם ואת הטייקונים. יאפ. העם והטייקונים אשמים. "למה לא באתם קודם?" הם שואלים. "למה דווקא עכשיו?". והם לא מצליחים להבין – שכל זה משנה כקליפת השום. התזמון נפל במשמרת של נתניהו, שבואו נודה בזה – היה התורם העיקרי להידרדרותו של מעמד הביניים ב-15 השנים האחרונות, בין אם כראש ממשלה ב-2 קדנציות כושלות ובין אם כשר אוצר בממשלת שרון. אבל כאמור – כל זה לא משנה. זה יכל ליפול במשמרת של אולמרט או ברק בדיוק באותה המידה. עוד שני מנותקים, שאין להם מושג איך נראה הרחוב ממרום המגדלים והווילות בהם הם חיים.

====

אבל הממשלה לא מרפה: היא חייבת להכניס את המפגינים האלה לתבניות, ומהר, כדי שהיא תבין מה לעזאזל רוצים ממנה! פתאום קם לו עם, ומחליט – ששמאל וימין – זו לא רק הפרדה מדינית-בטחונית, אלא לא פחות מכך – כלכלית-חברתית! וביבי לא יודע איך לאכול את זה. לא הוא, ולא חבר מרעיו. פתאום קם לו הימין, ומכריז בקול גדול: "הי! מבחינה חברתית-כלכלית – גם אני שמאלני!" (או ליתר דיוק סמולני.. סליחה לטוקבקיסטים המתלהמים). ויושב לו ראש הממשלה הכושל הזה – ומתחיל לזרוק פתרונות לאוויר, כאילו היה איזה ג'אגלר, שחושב שיש לו פרטנר שיתפוס עבורו את הכדורים בשמחה. ומהם אותם פתרונות נפלאים? חוק הווד"לים. עלייה של מחירי החשמל "רק" בכ-10% (במקום 20%. באמת תודה לך). הקפאה של מחירי הדלק הגבוהים גם כך (שוב צריך להזכיר לו ש-54% מהמחיר הזה הוא מיסים?). וכמובן – גולת הכותרת – ועדת טרכטנברג. כן, כן – חזרנו לאותה ועדה נהדרת מראשיתו של הפוסט. עלה התאנה, קבר אחים עמוק במיוחד לכל אותן סיבות, שבגינן אנחנו יוצאים לרחובות.

ומה קורה בינתיים? שימו לב לאבסורד: הממשלה ממשיכה להתנהג כמו טייקון בעצמה, בעודה מושיטה אצבע מאשימה לכיוון הטייקונים. במקום לטפל בחברות הממשלתיות וביעילותן – והרשימה פה ארוכה – היא מחלקת את החברות לכמה "יזמים" פרטיים, שבבוא היום לא יחזירו מכל הדבר הזה לאזרחים דבר, ישקיעו את הכספים מעבר לים לצורך צבירת הון עצמי, ואם ייכשלו – יפשטו רגל ויודיעו לכולם שאין להם אפשרות להחזיר את הכסף. זה פשוט עד כדי כך. למי שקורא לאחרונה מוספים כלכליים, או סתם צופה בחדשות – הדבר הזה לא צריך להפתיע אותו. תזרקו שם של טייקון – אני מבטיח להראות לכם כמה הוא גנב מכם, צוברי הפנסיה, שעדיין מאמינים שתכניות הפנסיה שלכם משקיעות את כספיכם ב"אפיקים סולידיים"…

====

לאחרונה, יותר ויותר בלוגרים מפנים אותי להרצאה שהעביר ד"ר ירון זליכה בנושא השחיתות בישראל (הטכניון, 2009). עם כל הביקורת של יש לי על ד"ר זליכה, שכיהן כחשב הכללי באוצר, ועשה מעשים המנוגדים לחוק – כפי שכתב זאת בדו"חו מבקר המדינה (וזליכה יכול לטעון לרדיפה עד מחרתיים) – אי אפשר לקחת ממנו דבר אחד: הוא היה אחד היחידים, שנעמד על רגליו האחוריות וניסה למנוע את יישום המלצותיה של ועדת בכר – אסון לאומי, שאנחנו שילמנו, משלמים ונמשיך לשלם עליו עוד שנים. ועדת בכר, למי שחי בכוכב אחר, העבירה את קרנות הפנסיה מידיהם של הבנקים המנוסים(והיחסית סולידיים) לידיים פרטיות. או ליתר דיוק: לידיהם של מהמרים. וכאילו זה לא מספיק, ה"תחרות" שכולם מדברים עליה, הביאה לכך שאנחנו משלמים דמי ניהול שנתיים, שהם פי 4-5 ממה ששילמנו עד יישום אותן המלצות. וזה לא משנה עם אותן ידיים פרטיות הפסידו את הכסף או הרוויחו. הן – בכל מקרה – רק הרוויחו את דמי הניהול המופקעים שלנו. לוועדת בכר יש רק צד מפסיד אחד: הציבור. אבל לא רק הטייקונים אשמים בזה. מי שהקים את ועדת בכר, ודרש ליישם את ההמלצות כלשונן, היה לא אחר מאשר ביבי נתניהו, שהחליט לעזור לחבריו הטייקונים לקבל עוד קצת מעות, כדי שחס וחלילה לא יגיעו למצב שהם לא גומרים את החודש, המסכנים.

אחת ה"תרופות" המיידיות שמנסה ביביהו להכניס, היא הגברת התחרותיות במשק, וצמצום הריכוזיות. פרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל לכלכלה (אדם שמעיד על עצמו כמי אינו כלכלן מעשי, אלא תיאורטי בלבד, והוא זכה בפרס על תיאוריה מתחום תורת המשחקים), אמר בראיון לפני ימים אחדים – שהתנהלותו הכלכלית של נתניהו לאורך השנים, היא הדרך הנכונה לפתור את הבעיה של מעמד הביניים, וכי מעבר לכך – מה שיש לשנות הוא אך ורק רמת התחרותיות והריכוזיות במשק. זהו פיתרון הזהב של של פרופ' אומן. כשקראתי את דבריו, לא יכולתי שלא לגחך. עם כל הכבוד שיש לי אליו (בכל זאת – זוכה פרס נובל), דבריו מסוכנים ואינם מתאימים כלל למשק הישראלי.

פרופ' הא-ג'ון צ'אנג, מומחה בינלאומי לכלכלה מעשית, מצליח להבהיר ולחזק את מחשבותיי בנושא בצורה חדה וברורה:

"למרבה הצער, במדינה קטנה כמו ישראל אתה לא יכול שיהיו 20 חברות סלולריות ועשרה בנקים גדולים. במדינות קטנות יש מקום לשתיים־שלוש חברות גדולות בכל תחום – מה שמכונה מונופול טבעי או אוליגופוליה טבעית. ולכן מדינות קטנות צריכות להיות הרבה יותר ערניות. במקום לנסות לפרק את החברות הגדולות, המדינה צריכה לוודא שהחברות האלה לא ינצלו לרעה את כוחן מול הלקוחות והספקים, ושלא יהיו ביניהן שיתופי פעולה בעייתיים. וחשוב מכל, כשתאגידים מתחילים לצבור יותר מדי כוח הם מתחילים לשלוט על מה אנשים יכולים לדעת ועל מה אנשים יכולים לחשוב.

גם בנושא הרגולציה אני מסכים עם צ'אנג, כשהוא טוען:

"האמונה שככל שיש פחות רגולציה כך טוב יותר מוטלת בספק. יש כמובן תקנות שיכולות לפגוע בתפקוד הכלכלה, אבל הרי המשבר הפיננסי האחרון אירע בעיקר משום שהממשלה לא פיקחה כראוי על המוסדות הפיננסיים. וגם כאן אנחנו יכולים להתווכח אם רגולציה כזאת או אחרת על שימוש בקרקע או על תנאי עבודה בישראל מועילה כרגע. אבל לתאר באופן קטגורי את כל הרגולציה כביורוקרטיה זה פשוט אידאולוגיה"

ובקיצור – זה שאפשר לזרוק את המלים "טייקונים" "תחרותיות" או "ריכוזיות" לאוויר – את זה כולנו יודעים. זה קל, וזו הדרך בה בוחר כרגע ביבי לברוח ולהתחמק מטיפול עמוק ואמיתי בבעיה. הבעיה לא מתחילה אצל הטייקונים, אלא לפני הכל – בממשלה עצמה. אותה ממשלה של 30 ומשהו שרים, כולל כמה שרים לענייני כלום ושום דבר, שעולים למשלם המיסים הון תועפות, רק בגלל שביבי הבטיח ללטף כמה אנשים מיותרים.

ואם אתם רוצים איזה משפט סיכום לכל מה שכתבתי כאן. זה הדבר הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו כרגע: קשה לי לראות כיצד בנימיין נתניהו, כראש ממשלת ישראל הגדולה והלא-יעילה ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל, יצליח לתת פתרונות אמיתיים לבעיות שמעמד הביניים והשכבות החלשות מתמודדות עימן. נכון לרגע זה, הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הוא לכפות ישיבה של ועדת הכספים בדלתיים סגורות במשרדו. האיש פשוט אינו מקשיב. לא באמת. הוא אינו מבין, שגם המעשה הזה – חוסר השקיפות הבסיסית הזו – היא יריקה בפני אותם אנשים שדורשים ממשלה אחרת, ממשלה ששקופה ופונה לאזרח, במקום לכסות את התחת של עצמה.

עם זאת, אסיים בנימה אופטימית (טרייה מהתנור של טמקא) – נראה שהמחאה הזו בכל זאת מתחילה להזיז משהו. ימים יגידו אם השינוי המיוחל אכן יגיע.

והנה עוד 2 עדכונים:
פרופ' אביה ספיבק, המשנה לשעבר לנגיד בנק ישראל, אומר: "הממשלה אינה דוברת אמת".
וכאילו זה לא מספיק, "כלכליסט" מבצע בדיקה ומגיע למסקנה, שהסיכון עבור חוסכי הפנסיה גדל בכ-20%(!) במהלך השנתיים האחרונות.
חומר למחשבה.

====

לסיום – אם עוד לא התעייפתם לקרוא את כל מה שכתבתי כאן, אני מציע לכם לראות את ההקלטה הבאה מאולם כנסת ישראל – הח"כית שלי יחימוביץ' (שגם עליה יש לי לא מעט ביקורת), עומדת מול אולם מליאה ריק כמעט לחלוטין (אפילו ללא חברי אפוזיציה!), ומסיברה בצורה רהוטה למה חוק הווד"לים הוא אסון (מידע דומה ניתן למצוא גם בפוסט של רועי רוטמן):


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

3 תגובות לפוסט “ביבי והתעויוט”

post_author." -->\n"; ?>
  1. יעל ר. הגיב:

    לגבי הועדה, כתב יפה יואב לרמן מ"עוד בלוג תל אביבי" על כך שאין במחאה אף אדם שעיסוקו תכנון עירוני ותחבורה ציבורית – שני נושאים שהם חיוניים במיוחד לטיפול במחאה שבסיסה בעיית הדיור.
    הלא חלק גדול מבעיית המחירים בתל אביב ובערי המרכז נובע מכך שאין תחבורה ציבורית ראויה בארץ המאפשרת לגור רחוק מהמרכז, בו נמצאות רוב אפשרויות התעסוקה.

    חבל שאין יותר כיסוי למאהלים האחרים, אפילו בתוך תל אביב – המאהלים בלווינסקי ובשכונת התקווה הם ללא ספק עולם אחר לגמרי מרוטשילד, ויכולים להיות נושא מעולה לכתבה אם יימצא מי שירים את הכפפה.

  2. […] לא ירצה לתת פתרון אז האם אכן רוצה הוא לתקן ולעזור? או רק ועד לנפח והמאבק […]

  3. […] ימים אחדים לאחר הקמתה של הוועדה, כתבתי בפוסט ששמו היה "ביבי והתעויוט", על העובדה שוועדת טרטנברג מונה 22 איש – את הפסקה […]