לצאת לרחוב

כבר 3 שבועות אני מרגיש את הרחוב הישראלי רועד. את האדמה זזה.
אני מרגיש שמשהו סוף-סוף קורה פה. שיש סיבה אחת טובה להיות גאה בעם שלי. וזו לא תחושה של מה בכך, כי זו הפעם הראשונה שזה קורה לי בעוצמה כזו.

לרוב אני יושב וכותב או מתלונן על החינוך הדפוק, על בני התשחורת, על הפחד והמשמעות שלו בחיים בישראל, על האדישות שלנו מכל מה שקורה למדינה הזו, ועל ההידרדרות שלנו בכל פן אפשרי: מהמוסרי ועד הפלילי. אבל משהו אחז בי בשבועות האחרונים. מן רעד כזה של התרגשות. של שינוי באווירה. בשבוע שעבר, ישבתי וראיתי את הצילומים החיים מהכיכרות בתל אביב, חיפה וירושלים. עזבו לרגע ציניות בצד: ישבתי ורעדתי. פיסית. ירדו לי דמעות של התרגשות. הלב שלי קפץ, כאומר: Oh Yeah!

היום אני יוצא לרחוב. אפילו ההורים שלי כבר התקשרו לברר איפה יש הפגנות באיזור השרון, ואמרו שאם לא יימצאו כאלה (אל דאגה – בעזרתו של עירא כבר מצאנו להם הפגנה קל"ב ברעננה), הם יעלו על אוטובוס וייסעו לתל אביב לעצרת הגדולה. גם הם כבר הבינו שאי אפשר להמשיך ככה יותר.

היום אני יוצא לרחוב. אני מרגיש שאני חייב את זה – לפני הכל – לעצמי. אגוצנטרי ככל ששישמע, זו הרגשה פשוטה של חובה אישית. כמו להתגייס לצה"ל – ככה גם המחאה הזו. היא חובה לכולנו. לכל מי שגר במדינה שבה רומסים אנשים שאין להם לובי חזק בכנסת, לכל מי שלא מצליח להגיע קרוב מדי בכדי ללחוץ את ידו של הפוליטיקאי הנכון. אם בשבועיים האחרונים הרגשתי תסכול אישי עמוק, על כך שאני פשוט לא עושה מספיק (אני קורא המון מידע, כותב הרבה, מאוד מעורה בגוגל+ – אבל זה פשוט לא מספיק), היום אני יוצא לרחוב.

אני חושב שמכל הפרשנים למיניהם, דווקא מילותיה של לינור אלוש מאשקלון, שרואיינה השבוע ל'מוסף השבת' של 'ידיעות אחרונות', מסכמות את זה בצורה מצוינת:

"עד עכשיו היינו האישה הטובה של הבעל הזה, מדינת ישראל. אמרנו "נעזור לו שיתקדם, שיתפתח, ניתן לו הכל שיצליח". ואז גילינו שי לו מאהבת, העשירון העליון, ובזמן שאנחנו ניסינו לקדם איתו את המדינה, הוא עשה איתה עיסקה שהשאירה אותנו מאחור. הוא בגד בנו. מכר אותנו בשביל סטוץ"

.מדהים איך אפשר לסכם את זה. כל כך קל, כל כך פשוט. כל כך נכון.

היום אני יוצא לרחוב. בשם הקשישים הסיעודיים שאין להם יצוג הולם, בשם האנשים שלא גומרים את החודש, בשם מי שמשלם את הנטל של החיים במדינה הזו – מבלי לקבל ממנה מאום בחזרה.
היום אני יוצא לרחוב. כדי שאני אוכל להאמין שיש עתיד למדינה הזו. שיש לי עוד סיבה לחיות כאן. שיש לי עוד סיבה להקים פה משפחה. שאני אוכל לתת לילדיי מדינה טובה יותר מזו שמגישים לנו היום.
היום אני יוצא לרחוב. אני יוצא גם בשם אלה, שחושבים שהמחאה הזו היא לא שלהם, בגלל שהם טוענים שהם נועדו לשרת את המדינה ולא להיפך (זהו ציטוט מדויק של הרב לבנון מ'מוסף השבת' של 'ידיעות' מאתמול. כמה אירוניה יש בזה).
היום אני יוצא לרחוב. אני יוצא בשם אלה שאין להם דירה שהם יכולים לשלם עליה שכירות מצחיקה של 800 שקל, רק בגלל שהיא נמצאת על גבעה שכוחת-אל ביהודה ושומרון.

היום אני יוצא לרחוב. אני יוצא לשם בידיעה שלמה, שאני מאמין במסמך "נייר הלקמוס", שמדבר על חברה צודקת יותר, על חלוקה צודקת יותר של התקציבים ושל ההון הציבורי (ולמי שרוצה את זה ישירות לווריד בוידיאו):

עירא סיכם את הדברים בפוסט מצוין, שאני ממליץ לכם לקרוא אותו בנשימה אחת. הוא עצוב, ומדהים ואמיתי, ומתרגם את כל מה שאני מרגיש למילים.

גם "עבודה שחורה" סיכמה את הדרישות בצורה יחסית פשוטה, אם כי לדעתי חסרים שם כמה דברים חשובים, כמו נושא הבריאות הממלכתי בישראל, והעובדה שאנחנו משלמים פה גם מס בריאות, גם ביטוחים פרטיים לקופות החולים (מה שמכונה "ביטוח משלים / זהב / שיא"), וגם ביטוחים פרטיים לחברות הביטוח, שמשתמשות בכסף הזה, ובכספי הפנסיה שלנו – לצורך הימורים (אין לי דרך אחרת לתאר מצב שבו טייקון מפסיד כספים, וחברות ממשיכות לתת לו עוד כספים של אחרים, כדי שיפסיד אותם שוב).

ולינק אחרון חביב – ואני באמת ממליץ לקרוא אותו בחום – אתגר קרת מסכם ב"הארץ" את נקודת מבטו על מה שקורה כאן.

ומילה קטנה נוספת לסיום:
עד כמה שאני לא סובל את הממשלה הזו על חוקיה הפאשיסטיים, המטרה הראשונה היא לא להפיל את הממשלה, אלא לתקן את המצב המגעיל כאן, שמקורו בכמה וכמה ממשלות ב-15 השנים האחרונות (אם לא יותר). ביבי וליברמן שנואים בעיניי, אבל אני מפחד לא פחות ממי שיעלה במקומם, בעיקר כי הקיצוניות בעם הזה חוגגת, וקיצוניות אף פעם לא מובילה למשהו טוב.

שתי האופציות היחידות שיכולות לעבוד כרגע לדעתי, הן:
1. החלפה של כל הכנסת על יושביה – כולל קדימה, ש"ס, ישראל ביתינו, הליכוד, ובעצם – כולם. החלפה שלהם באנשי ציבור עם רקורד מוכח בעשייה למען הציבור, ולא למען הלוביסטים.
2. תיקון אמיתי מהיסוד. תיקון שיכלול חלוקה צודקת של המשאבים הציבוריים, של ההון הציבורי, והגנה על בריאותינו ועל כספי הפנסיה של כולנו מפני ספקולנטים תאבי בצע.

לצערי – האפשרות הראשונה היא אוטופית, אך חסרת סיכוי אמיתי.
האפשרות השנייה, למרות מה שמנסים למכור לנו – היא אפשרית. הסכום שנזרק מהאוצר לפני שבוע מצוץ מהאצבע, ואפילו אודי ניסן, מנערי האוצר (שיפרוש בקרוב), טוען שהמספר הזה נזרק רק בלחץ של ביביהו.

בינתיים האוצר חוזר על המנטרה של "לא", "אי אפשר" ו-"אין". שלשום, פורסמה ב"ידיעות" תשובה מפורטת מצד האוצר, לדרישות המפגינים:

עם כל ה"לא" וה"אולי" האלו – מישהו באמת מצפה שנישאר בבית?

חברים – הגיע הזמן לצאת לרחובות.
הגיעה העת לומר לממשלה הזו: "את נועדת לשרת אותנו. לא אנחנו אותך. הגיע הזמן שתגלי שאנחנו יכולים גם להיות בוס לא כל כך נחמד".


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

תגובה אחת לפוסט “לצאת לרחוב”

post_author." -->\n"; ?>
  1. לינור אלוש הגיב:

    שמחתי לקרוא שאתה נימנה בין הקוראים של מוסף השבת בידיעות וחברה טובה הסבה את צומת ליבי לאחרונה לבלוג שלך ואכן שמחתי לעיין בו אז כפי זציינת שמי לינור אלוש ואני תושבת אשקלון גאה בכל ההמונים שעשו חייל ויצאו למחאה הזו שמבחינתי כרגע היא אך ורק שלב שלפני העידן הבא עידן הסוף לתמימות אני רוצה לקוות שהועדה שהוקמה ונתנה זה אתה את המלצותיה אכן תיישם את ההמלצות אך אני למודת ניסיון ולמרות גילי הצעיר חלפו להן מספר קדנציות נושאות בחובן הבטחות רבות המתפוגגות כבועות סבון ציבעוניות שנהגתי להפריח בילדותי אתה תראה תראה עוד את התסכול שהוציא אנשים לרחובות ובאויר הים תיכוני הפתוח קיבל הסבה לתקווה גדולה שאפילו נמלאה בשמחה מעולה בדמעות התרגשות הופכת לכעס הצום לבעיטה חזקה בבטן אבל זה יקרה רק אחרי שנבין שהממשלה לא תיישם את בהמלצות כפי שפורסמו למרות שתינתן לנו התחושה שאכן זה תכף כאן וזה ממש קרוב למימוש ואנחנו הישראלים בפעם האחרונה נמתין בסבלנות וזה יהיה סופו של עידן התמימות ואני מתריעה בפני אלא שמפקפקים אנחנו בדרך לעידן חדש עידן סוף התמימות אני כבר רגל אחת שם לצערי או לשמחתי