כנס "אישיות, חברה וקידמה" – חלק ג'
בפוסט הקודם, שפורסם אתמול, ועסק בכנס "אישיות, חברה וקידמה", העליתי כמה וכמה שאלות באשר לאפשרות הבחירה של המין האנושי, לקבוע את תכונותיו ויכולותיו של ילדיו העתידיים.
בפוסט הזה, אעסוק בשאלה מהותית לא פחות: תוצאות הסקר מצביעות על נתונים לא פשוטים, שכדאי לנסות להבין מה עומד מאחורי הבחירה בתכונות ויכולות אלו או אחרות.
השאלה השנייה בסקר היתה: בהנחה שענית שאתם אכן מוכנים ורוצים לבחור לילדיכם את התכונות והיכולות שלהם בעתיד – "אנא ציין 5 תכונות, שהיית בוחר עבור ילדך העתידי, מתוך התכונות הבאות" (מצורפת רשימה של 30 תכונות + "אחר").
התכונות הללו כללו בבחירה ממינו של הילוד (זכר / נקבה / ג'סטין ביבר), ועד מנת משכל גבוהה, מראה חיצוני, יצירתיות, דעתנות, פציפיזם ועוד.
התוצאות של הסקר מעניינות אף הן.
ישנן תכונות שהן בולטות מאוד ביחס לתכונות האחרות, ואילו תכונות אחרות, מעניינות דווקא בגלל היעדר מצביעים.
דוגמאות טובות לאותו מצב בו לא הצביעו עבור תכונה מסוימת כלל, הן במקרים של "דעתנות", "אי קבלת מרות". ו"נטייה לדיכאון". לכל אלה לא הצביע אף לא אחד מהנשאלים. והשאלה הנשאלת היא: למה?
נתחיל עם הפשוט ביותר – הנטייה לדיכאון. האמנם זה כל כך פשוט? להזכירכם, רן לוי, בהרצאתו על הקשר שבין הפרעות נפשיות (כגון מאניה-דיפרסיה, דיכאון, תסמונת אספרגר וכו') דיבר על קשר חזק נאוד בין תכונה זו לגאונות בתחומי המדע והאמנות, או לפחות להצלחה רבה בתחומי אלו. מדוע, אם כן, אנשים נוטים אוטומטית להניח את הרע מכל, ו"לוותר" על התכונה הזו? התשובה שכולם כמעט יענו עליה היא פשוטה למדי: בכדי למנוע מילדי חיים קשים של סבל ועצב. אבל האם אנו לא מונעים בכך גם אפשרות ליצירתיות גבוהה, כפי שהראה לוי בהרצאתו?
2 התכונות האחרות, הדעתנות ואי-קבלת מרות, הולכות לדעתי יד ביד. אדם שאינו דעתן, שאינו מוכן לעמוד על שלו גם מול קיתונות של בוז מצד מנהלים וקולגות (שרון הציגה זאת בדוגמאות רבות: עדה יונת, אלברט אינשטיין, ליאונרדו דה-וינצ'י, גליליאו ומהטמה גנדי) – לא יוכל להציב חדשנות פורצת דרך בפני הולם. הקיבעון הזה הוא אבי כל חטאת, ולכן נדרש פה לא מעט אומץ לעמוד על שלך, ולומר את דעתך – גם אם כולם יחשבו שאתה טיפש מטופש, סהרורי ובודה דברי הבל ממוחך הקודח. ושוב – אני שואל את אותה השאלה: מדוע אנשים בוחרים לוותר על תכונות אלו, וכל זאת כאשר תכונות דומות קיבלו אחוזי הצבעה גבוהים למדי?
ועם זאת, בצד השני של מפת אחוזי ההצבעה, יש כמעט קונצנזוס: במקום הראשון והבלתי מעורער, נבחרה תכונת "מנת משכל גבוהה" ( 85%, שהם 47 מצביעים מתוך 55). אחריה, בזו אחר זה, עומדות התכונות "יכולת חשיבה עצמאית" (65% ; 36 מצביעים), "סקרנות ותשוקה לדעת" (58% ; 32 מצביעים) ו"יצירתיות" (52% ; 29 מצביעים).
שימו לב, שהתכונות במקומות השני והשלישי דומות להפליא, כפי שציינתי קודם לכן, לדעתנות ואי-קבלת מרות. האם שתי אלה שלא נבחרו, קיבלו אפס אחוזי הצבעה מתוך פשרה? או אולי מתוך החלטה מודעת לזה, ש"כבר בחרנו ב'חשיבה עצמאית', ולכן אין טעם לסמן גם את אלו"? או שאולי הקשר בין כל התכונות הללו אכן לא הובן?
בנוסף, עולה השאלה, האם אנחנו צריכים להיות אופטימיים, כשאנו רואים בסקר את הכוונה שלנו להעניק לילדינו העתידיים תכונות של חשיבה עצמאית.
במקומות החמישי והשישי, הופתעתי לגלות – אני חייב לציין – "חוסן גופני" (45%) ו"מראה חיצוני נאה" (43%). הופתעתי, בעיקר כי חשבתי שמשתתפי הכנס, שמשתייכים ל"אומת הגיקים" בעיקר, יתייחסו יותר לתכונות אופי, או יכולות אנליטיות וחשיבה ביקורתית, מאשר מראה חיצוני וכושר הישרדות אבולוציוני.
אחת הדיעות היותר מעניינות שהוצגו, הגיעה דווקא מהקהל, מבחור חביב שישב לידי. הוא טען, שדווקא הבחירה שלנו במס' קטן של תכונות, דווקא הקונצנזוס הזה, מצביע על קיבעון מחשבתי, ולא על הרצון לחדש. הסיבה לכך היא, שאנו רואים (או מסוגלים לראות) עד טווח מסוים של שנים קדימה, ולכן התכונות הללו שנבחרו, מהוות בחירה ש"נכונה" לתקופה הזו. ואני אוסיף, שאם יהיו יותר מדי אנשים בעלי מנת משכל גבוהה, אנו עלולים למצוא את עצמינו ללא אנשים שמוכנים לבצע עבודות המוגדרות כ'פשוטות' יותר.
ואז שוב עולה השאלה – בידי מי אנו צריכים להפקיד את ההחלטה, אם לאפשר בחירה של תכונות הילוד העתידי, אם בכלל?
רן לוי טען, שחייבת להיות רגולציה, שתגביל את הבחירה הזו בידי האדם, מכיוון שאי אפשר לסמוך עליו בנושא זה. הוא נתן כדוגמא את תעשיית הרכב במאות הקודמות לעומת איך שהיא נראית היום. לפני למעלה מ-100 שנים, כמעט כל אחד היה יכול, באמצעות כלים שונים, להרכיב מכונית מסגים שונים. אך מסיבות של בטיחות הנוסעים והמשתמשים בכבישים והתפתחות התשתיות, החלה לצוץ רגולציה, שממשיכה להתפתח אך היום. בנוואדה עבר לפני פחות מחודש חוק חדש, העוסק במכוניות אוטומטיות ללא נהג, וזאת אף על פי שעדיין לא מוכרים מכוניות כאלו באופן מסחרי. במקרה זה, הרגולציה הדביקה את התעשייה עוד לפני שזו יצאה לדרך, אך ברוב המקרים – המצב הפוך. הרגולציה מגיעה רק אחרי שזורמים הרבה מים עכורים בנהר.
באופן כללי, אני מסכים עם לוי. מתן הבחירה הזו למין האנושי עלולה להביא לאסון חברתי קולסאלי, וזאת במקרה הטוב. טעויות האנוש עדיין גדולות מדי, מכדי להפקיד את תפקיד הבריאה בידיו. מצד שני, עניין הרגולציה בעייתית גם היא, במיוחד כשהיא נגועה בדעות פוליטיות, ועלולה אף להיות נגועה בשחיתות (שלא לדבר על שוק שחור או כלכלה שחורה, גורמים מפוקפקים שייכנסו לתוך התעשייה הזו, וכו'). כדי להבהיר את הנקודה הזו קצת יותר, הנה נקודה למחשבה: האם הייתם נותנים לממשלה של ביבי-ליברמן, במיוחד לאור החלטותיה הפשיסטיות לאחרונה, להחליט עבורכם אילו תכונות מותר יהיה לכם לבחור לילדיכם ואילו לא?
והנה עוד משהו קטן ואחרון, בנושא מעט שונה, אך עדיין קשור לכנס ולהרצאתה של שרון: לקראת סוף ההרצאה, העלה ילד קטן בקהל שאלה, בעקבות דבריה של שרון, שאמרה שאנו חייבים להתחיל לקבל החלטות ולבצע פעולות שישנו את הדרך בה אנו תופסים את העתיד, בגלל גורמים כגון חשש מגידול אוכלוסין בלתי-מרוסן בעולם, שינויי אקלים ועוד. אותו ילד, אשר ישב בשורה הראשונה, אמר: "רגע. אבל זה לא נכון! הרי בכל פעם שמישהו נולד מישהו מת, לא?". החבר'ה על הבמה חייכו בהבנה אל הילד אך פסלו את דבריו בהינף יד, ואמרו כי לכל משפחה יש יותר מילד אחד, וכי תוחלת החיים עלתה וממשיכה לעלות, ולכן דבר זה אינו נכון. בהתחלה גם אני חשבתי ככה, עד שנזכרתי ברוברט תומאס מאלתוס.
במאמרו המפורסם "על עיקרון האוכלוסיה" (1798) טען מאלתוס כי על פי 'חוק התפוקה השולית הפוחתת', עתידה של בריטניה בעוד כמה עשרות שנים, יהיה עגום.
זה דורש הסבר קצר: 'חוק התפוקה השולית הפוחתת' אומר, שאם יש לך גורם ייצור אחד קבוע, וגורם ייצור אחד משתנה, בהכרח – ככל שתוסיף עוד ועוד יח' לגורם הייצור המשתנה, כך תפחת תרומתם של היחידות האחרונות, עד למצב שתרומתן אף תהיה שלילית. ומאחר וכמות היבול בבריטניה בסוף המאה ה-18 היה מוגבל, ואוכלוסיית בריטניה הכפילה את עצמה כל 25 שנים – מאלתוס טען שתוך 100 שנים בריטניה תעמוד מול רעב, עוני ובכך יבוא עליה קיצה. באופן כללי מאלתוס טעה לגבי מדינות המערב: הגורם הקבוע (האדמה) לא היה קבוע בזכות השיפורים הטכנולוגיים, אבל גם הגורם המשתנה לא בדיוק גדל כפי שציפו.
זה המקום לציין מס' עובדות:
על כדור הארץ, כ-80% מהאוכלוסייה מתגוררים ב-5 מדינות, רובם חיים בעוני מוחלט.
בנוסף, הסוציולוגים מצאו, שבכדי לשמר את גודלה של אוכלוסיה, הילודה צריכה לעמוד על ממוצע של כ-2.1 ילדים לאישה. בבריטניה, עומד קצב הילודה כיום על ממוצע של 1.2 ילדים לאישה. באופן כללי, בארצות המפותחות קצב הילודה הוא 1.3 וקצב התמותה הוא 0.7. ובחישוב גס, קצב גידול האוכלוסייה עומד על 0.6. הירידה בילודה היא מנת חלקן גם של מדינות שאינן מפותחות, אבל היא עדיין גבוהה בהרבה מזו של מדינות המערב (ישראל, למשל, היא המדינה היחידה בעולם המערבי המפותח, שגם מוכיחה צמיחה יחסית עקבית, וגם קצת ילודה מרשים – וזאת בגלל החרדים והערבים. השנה, לראשונה מאז קום המדינה, 54% מכמות הילדים שעלו לכיתה א', היו חרדים או ערבים).
ומה אומרים בעצם כל הנתונים הללו? פשוט מאוד: הכללים שאנו צריכים להחיל על המערב אינם דומים בהכרח לאילו שצריך להחיל על המדינות העניות. אותו ילד שדיבר על ירידה באוכלוסיה, לא טעה לחלוטין. קחו את זה בחשבון. כבר היום ישנן מדינות שמגבילות את הילודה באופן יזום: סין עושה זאת במשך עשרות שנים, דבר שהוביל לאסון חברתי לא פשוט – בסין יש היום עשרות מיליוני גברים סינים, שאינם מסוגלים למצוא לעצמם בנות זוג, מאחר וההעדפה של ההורים הסינים היתה לבן זכר, שיעזור בפרנסת המשפחה (ואני לא מדבר רק על הערים, אלא בעיקר על הכפרים העניים, בהם העבודה היא פיסית). בשם ההחלטה הזו, מיליוני הפלות בוצעו וילדות נרצחו תוך העלמת עין מכוונת של המפלגה הקומוניסטית השולטת.
האם אחרי שאתם שומעים על נתון כזה, אתם עדיין חושבים שיש לתת בידיו של האדם את הזכות לקבוע מה יהיו תכונותיו של היילוד/ה העתידי/ת? האם אתם חושבים ש"אנחנו יותר טובים מהם"?
אינני מתיימר לפתור את הבעיה הזו. גדול וכבד עליי לתת פיתרון מקיף ומוסרי לשאלה הזו, שבה מי שמחליט מתפקד כאלוהים דה-פקטו. אני מניח שכרגע, כל עוד אין בידינו את הבחירה הזו, קל לטעון שאנו ניתן לטבע לעשות את שלו. וכי איזו ברירה יש לנו?
הכנס הזה, שאירגנה שרון, גורם לי להרהר לא מעט ביומיים האחרונים לגבי העתיד שלנו.
מה יקרה בעתיד? האם המצפון שלנו ייתן לנו לחרוץ את גורלו של ילדינו לבינוניות (במקרה בטוב) או לנידוי חברתי? האם למצפון יהיה בכלל תפקיד בהחלטה הזו? האם נדע לייצר איזונים ובלמים, שיגבילו את הטירוף שעלול להיווצר?
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
את מלתוס חלילה לך מלפסול בזלזול. הוא לא ראה את התפתחויות הטכנולוגיה מספיק רחוק אבל בסופו של דבר הוא צדק שיש גבולות למשאבים, ולפי לא מעט מומחים אנחנו נגיע אליהם עם אוכלוסיה עולמית של כ-10 מליארד. השאלה מה יקרה בינתיים עם דלדול המשאבים: נפט, מינרלים שונים שבלעדיהם תעשיית האלקטרוניקה יכולה לקפל את הבאסטה, שטחי גידול אוכל, ואולי הכי חמור – מים נקיים לשתיה. לא לכל אדם בהודו ופקיסטן יש מים נקיים, או מספיק מים בכלל, ומקורות המים שלהן משותפים ומנוצלים יתר על המידה (אקוויפרים נשאבים מהר יותר מקצב המילוי שלהם) כבר כמה שנים טובות. אם שתי המדינות האלו יכנסו למלחמה על מים, זה עלול להתדרדר בקלות לעימות גרעיני בית שתיהן ולך תדע מי עוד.
אני מזמין אותך גם להציץ ב"טרגדיית המשאבים המשותפים", ומאמרי התשובה שלו, ואם אתה רוצה, אשלח לך עוד חומר עיון על הבעיות ורעיונות הפתרון. על זה אני רוצה לבסס את כנס ההמשך, אם תרצה אתה מוזמן לסייע לי להרים אותו 🙂
http://www.sciencemag.org/content/162/3859/1243.full
השאלה הייתה מה אני מאחל לילדי, לא לחברה שבה אני חי. אין שום סיכוי שהייתי מבקש בשביל ילדי נטיה לדיכאון, לא משנה כמה יצירתיים הם יהיו. מצידי שיהיו האנשים המשעממים ביותר בעולם. דיכאון הוא מחלה קשה והרסנית.
אני ללא ספק הייתי מבקש עבור ילדי חוסן גופני, וחוש צדק מפותח לפני כל דבר אחר, ובמידה דומה. חוש צדק ייתן להם מטרה וכיוון בחיים. חוסן גופני, אני מניח שאתה מבין אפילו יותר ממני למה הוא חשוב.
אחריהם כושר התמדה וריכוז, קללות שעימן אני מתמודד, ולאחריהן אני מניח שהיו לי לבטים בין חשיבה ביקורתית לרגישות.
אני חושב שקצת עשית רומנטיזציה לאי קבלת מרות. לא מדובר בנכונות לעמוד על העקרונות או חשיבה ביקורתית, אלא חוסר יכולת לציית, בין אם ההוראה טובה או לא. זה עשוי להיות טוב או רע, בהתאם לסיטואציה.
@עירא – אני אשמח לסייע להרים את הכנס. הנושא באמת מעניין אותי.
@גורו יאיא – ברור שלא הייתי מאחל לילדי דיכאון. אני לא חושב שהיה מישהו אחד שהיה מאחל זאת לילדו. האמת היא שגם רגישות יכולה להיות בעייתית, ואתה מוזמן לראות את המקרה שלי כמקרה מבחן. הרגישות שלי הובילה אותי לאין ספור מפחי נפש.
לגבי חוסן גופני – אני מבין למה אתה מתכוון, אבל הכוונה שלי היתה להראות שיש בהחלטה הזו גם שטחיות ורדידות מסוימת, במיוחד כשתכונה זו באה צמוד כל כך ל"מראה חיצוני נאה". אין לי דרך לדעת זאת בוודאות, אך יש לי ניחוש שמי שבחר באחד מהם – בחר גם בשני. והאמן לי – יש דברים חשובים פי כמה.
ד"א – למה היית בוחר חוש צדק מפותח? אני נלחם היום בכוחות שגדולים עליי (וכבר עשיתי זאת בעבר), ואני מרגיש שאני מתמוטט מולם. ה"כוחות" הללו משתמשים בביריונות, שקרים וברוע בכדי להשיג את רצונם. האמן לי, שאם היתה לי הבחירה הייתי חושב עליה פעמיים (וכל זאת לאחר, שלמיטב זיכרוני גם אני בחרתי בתכונה זו). לפעמים מלחמה בטחנות רוח היא לא כדאית, במיוחד בעולם לא צודק כמו שלנו.
ולבסוף, לגבי אי-קבלת מרות – אינני רואה בתיאור שהעליתי כאן רומנטיזציה של הנושא. להיפך – אני חושב שאנשים כאלו, יכולים להגיע להמצאות ולגלות המון דברים חדשים בזכות אי-מוכנותם לציית בעיניים עצומות לכל פקודה. לא נכניס פה את גודווין לתגובה – אבל אתה יכול לתאר לעצמך כמה אסונות היינו יכולים למחוק עם התכונה הזו של אי-קבלת מרות היתה קיימת אצל יותר אנשים.
אני מניח שאני בחרתי בחוש צדק מפותח, מאותה סיבה שאתה בחרת באי קבלת מרות. חיים שבהם אינך מבין נכון או לא נכון, יכולים להיות שמחים, אבל ריקים מתוכן. בדומה, רגישות מוסיפה קושי מסויים, אבל היא מוסיפה תוכן לחיים. בכל מקרה, רוב הפעמים אינטואיציה טובה, והבנה של האחר, עוזרים יותר מאשר מזיקים, ביצירת קשרים משמעותיים. חברים טובים, חשובים לאושר לא פחות מבריאות.
לגבי אי קבלת מרות: יש לכל מטבע שני צדדים. חשוב על כמה קושי היה בבניית חברה עם ערבות הדדית, לולא היה ניתן לרכז את המאמצים האנושיים. איך היינו מגיעים לחלל? איך היינו מוצאים תרופות למחלות קשות, עם החברה לא הייתה מסוגלת לפעול בתיאום, כי כל אחד היה רוצה להיות מלך?
לגבי התגובה הגודווינית, קודם כל עצם הרמיזה מספקת בשביל לגרום לך להפסד אוטומטי :). אבל בלי קשר, אני חוזר לשאלה: מה טוב לבן שלך. אי קבלת מרות אינה טובה לבן שלי. היא תסבך אותו בכל מיני עניינים מיותרים, וחבל.
אם אסתכל על חלק אחר בתשובה שלך: חשוב כמה טוב היה בחברה, אילו לכולם היה חוש צדק מפותח. אבל עדיין, אתה התפלאת שאמרתי שאני מאחל זאת לבן שלי.
אתה מתכוון ל tragedy of the commons? הכרתי את זה בתרגום "הטרגדיה של נחלת הכלל", אבל התרגום שלך מדויק יותר. אכן ראוי לכנס.
גיא – אני לא מסכים אתך בכמה דברים.
אי קבלת מרות ודעתנות הם לא אותו הדבר, ושניהם לא קשורים לחשיבה עצמאית. די להפך. דעתנים הם מי שיש להם דעה על כל דבר, והם לא ישנו אותה. מי שחושב לבד, לא יוכל לגבש דעה על כל דבר, וגם יסכים לשנות את דעתו.
דכאון ויצירתיות – אני לא מסכים עם רן לוי. אני מכיר המון אנשים עם בעיות נפשיות קלות-עד-חמורות, ואף לא אחד מהם יצירתי במיוחד – הם פשוט אומללים מכדי לממש את היצירתיות שלהם. האם פיקסו היה יותר גאון אם היה דכאון כמו ון-גוך? מסופקני.
ובעיקר: חוש צדק, יצירתיות, סקרנות, חשיבה עצמאית, הן תכונות שניתן לטפח, או יותר נכון, הן תכונות שכמעט כל ילד נולד איתן, וצריך רק לא להפריע. לכן אשקיע את מאמצי בלספק תכונות שאני לא יודע לטפח: למשל, מראה חיצוני או חוסן גופני. לא כתבתי על מנת משכל כי אני חושב שאין באמת דבר כזה.
וחסרה לי בסקר תכונה אחת שהייתי מבקש אותה לילדיי: שלווה פנימית.
@מודי – אכן, לגבי הנקודה האחרונה שלך אני מסכים. גם לי חסרה שם שלווה פנימית, והייתי שמח אם היתה לי אחת כזו, שלא לדבר על ילדיי העתידיים.
אני מניח שהרשימה הזו היא חלקית, כי פשוט לא ניתן להכניס כל תכונה אפשרית לרשימה כזו.
האם "אושר" היא תכונה? יכולת?
האם היכולת להיות Handy-man לא נחשבת?
כך שעזוב – אם נחפש רק אילו תכונות חסרות ברשימה – לא נצא מזה.
לגבי עניין הדיכאון – אני לא חושב שגם רן לוי טוען שיש קשר ישיר וחד משמעי בין דיכאון לבין גאונות – אם באמנות או במדע. הוא העלה רעיון, והוא רעיון מעניין לכל הפחות.
אני גם לא בטוח שהוא חושב שצריך דיכאון בשביל להיות גאון. הוא רמז לקשר אפשרי בין משהו שהוא "מסובב קצת בקופסא", לבין יכולת מסוימת, ואני חושב שיש בזה משהו. אנשים מקובעים, עלולים לפספס הרבה דברים, שאנשים עם חשיבה קצת שונה (ואני מנסה להיות פה פוליטיקלי קורקט) – יראו במהירה.
כבר כתבתי בעבר – אני אוהב אנשים שגורמים לי לחשוב. לפתוח את הראש לרעיונות חדשים. לוי הצליח לעשות את זה בצורה נהדרת, ולכן הפרגון. כמובן, שזכותך המלאה לא להסכים איתו. בשביל יש דיון פתוח אצלי בבלוג (אני לא זוכר שאי פעם סתמתי למישהו פה את הפה)…
ולגבי כל אותן תכונות מולדות – אני מניח שזוהי שאלת מיליארד הדולר – כמה מתוכן אכן מולדות וכמה מתוכן נזקקות לטיפוח מתמיד בכדי להפוך אותן לדומיננטיות? בפוסט הקודם כתבתי קצת על ה-Nature מול ה-Nurture, אבל ברור לגמרי שלא התייחסתי לכל הנק' האפשריות, אלא רק כאלו שנגעו לשאלות שרציתי להציג (ובלי קשר – אם בא לך לכתוב פוסטורח אצלי כתגובה על מה שנכתב כאן – אני מאוד אשמח! תמיד הערכתי את דעתך).
פוסטורח… הגזמת. התגובה שכתבתי היא המקסימום שאני מסוגל לכתוב בימים אלו. בבלוג שלי לא נגעתי כבר כמעט שנה.
אני גם רואה שאנשים שונים מבינים תכונות שונות בצורה אחרת – בשבילך אי-קבלת-מרות היא עצמאות מחשבתית. בשבילי היא דווקאנות הרסנית.
אני חושב שהאתגר של בחירת התכונות הנכונות הוא מין שאלה שנועדה למשוך תגובות, אפשר להסתכל הרבה אלמנטים:
1. העובדה שיש מספר מוגבל של אפשרויות
2. העובדה שהבחירה מוגבלת (לרוב האנשים יש הרבה יותר תכונות)
3. אין שום אפשרות לקבוע את "חוזק" התכונה
4. נותנים להורים לקבוע, זה הרי תמיד יהיה סובייקטיבי, והתשובה תהיה אחרת לגבי ילד של מישהו אחר.
5. באותה מידה לתת לאיזה ממסד לקבוע זה גם טעות
לשמחתי אנחנו ממש רחוקים מהיום הזה
משהו לקרוא בנושא (קצת ארוך ולא מושלם, אבל נותן זווית מעניינת) – "עולם חדש מופלא" ספר קצת ישן ומיושן, שעוסק בנושא הזה בדיוק, בוחר באחד הפתרונות לבעיה… לא תשובה שמקובלת עלי, אולי יותר בתור תסריט אימים…
יש עוד שאלות רבות לגבי העתיד ואיך מתמודדים עם כל מיני בעיות שכאלה, אני ממליץ מאוד על ספרי מדע בדיוני כדי לקבל תובנות (מהסוג הטוב לא אופרות סבון/חלל)…