כנס "אישיות, חברה וקידמה" – חלק ב'
כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ביום חמישי האחרון, ה-14.7.11 (יום הבסטיליה), נערך כנס בנושא "אישיות, חברה וקידמה" בבית השחמט בתל אביב. זהו גנס אשר הופק על ידי שרון דפנר, חברה טובה ואישה מרתקת.
הכנס כלל שני חלקים, כאשר בחלק הראשון הירצו בפני קהל רועי צזנה (ה"ידען"), רן לוי ("עושים היסטוריה") וניר להב ("קסם המדע"). כל שלושת ההרצאות היו מרתקות ומעניינות במיוחד, ואתם מוזמנים לקרוא עליהן בפוסט הקודם (ניר להב העלה גם את ההרצאה שלו בבלוג שלו, כאן).
אני חייב לציין כאן, שבשל התארכותו של הפוסט ונגיעתו בנושאים פילוסופיים ואתיים רבים, אני אחלק גם אותו ל-2 חלקים (חלקים ב' ו-ג'). זה לא היה מתוכנן כך, אבל כמות ההרהורים שעלו במוחי הקודח בעקבות הכנס, מחייבות לדעתי התייחסות נאותה.
בחלקים אלו, אני אעסוק בכמה עניינים, אך בעיקר כשאלות שנגעו לסקר, שנערך לפני הכנס באתר הכנס. שרון ביקשה ממני לציין, שעד ליום הכנס הוקלדו נתונים של 81 אנשים אשר ענו עליו, אך בהמשך – לאחר "הקפאת" התוצאות, מילאו 18 איש נוספים את הסקר. אני אגע בתוצאות המלאות, של כל אותם 99 אנשים.
החלק השני נערך באופן קצת מוזר. בפועל, שרון דפנר היתה אמורה (ואף עשתה זאת בעניין רב) להרצות על כך ש"העתיד הוא לא מה שהיה פעם" – כלומר: הרצאה המנסה להוכיח כי כללי ההיסטוריה משתנים, אינם אחידים כפי שרבים מנסים לצייר אותם. ההרצאה שלה גם נגעה לאותו סקר, באישיותם של אנשים מפורסמים בהיסטוריה (ולא חברים – ג'סטין ביבר הוא לא אדם מפורסם מההיסטוריה, למרות שהייתי שמח מאוד אם הוא היה היסטוריה…) ועל הקשר ביניהם. אז למה מוזר? כי הוא כלל דיון סוער בשאלות שהועלו – הן בקהל והן בפאנל המומחים. כך יצא, שבשל קוצר זמן, חלק ממהרצאה לא הועברה. לעומת זאת, חשוב לציין, מה שכן הועבר, היה בהחלט מרתק מחכים.
מניתוח תוצאות הסקר, עולות שאלות, שהם הן מוסריות והן פרגמטיות. הן נוגעות לחקיקה, לכוח של היחיד מול החברה, לאפשרות הבחירה, לטעויות אנוש, לליברליזם מול קיבעון מחשבתי, ובעיקר – לעתיד די מעורפל בכל מה שקשור להנדסה גנטית.
הסקר כלל בסה"כ 2 שאלות, ואני אגע בפירוט בהיבטים של שתיהן. ראשית, נשאלה השאלה: אילו היתה ניתנת לך אפשרות לבחור עבור ילדך העתידי קווי אופי מסויימים, נטיות ויכולות, האם הייתי מנצל אפשרות זאת, או מניח לטבע לבחור עבורך?
ניתוח התוצאות מראה, כי מתוך 99 אנשים שעמו על הסקר, 55 היו בוחרים עבור הילד את תכונותיו הרצויות (56%), 25 איש ענו כי היו נותנים לטבע לעשות את שלו (25%), ו-10 אנשים ענו שאינם יודעים (19%).
האם הסקר הזה משקף את הלכי הרוח בציבור? האם הוא מייצג? קשה לומר בוודאות.
יש פה כמה נקודות שחשוב להבהיר: גם עבדיכם הנאמן מילא את הסקר, והייתי אחד מתוך אותם 55 אנשים שבחרו את התכונות הרצויות לילדו העתידי. מצד אחד, כל אדם היה רוצה שילדו יצליח ככל האפשר, שיהיה לו קל בעולם התחרותי המשוגע הזה, ושיהיו לו את הכלים להיות תמיד ראשון, או לפחות מוביל בתחומו. מצד שני, אני מניח שבכל זאת הייתי נמנע מכך והייתי בוחר לתת לטבע לעשות את שלו, אף על פי שהגנים שלי די דפוקים (אם היה אפשר לגאול את הילד מהגנים האלו, ללא בחירת תכונות, הייתי עושה זאת בשמחה).
אז מדוע בעצם עניתי ההיפך? מתוך סקרנות. עניין אותי לבחון את עצמי, אילו 5 תכונות מתוך רשימה לא קצרה, הייתי בוחר לילדי. בנוסף עניין אותי גם לדעת כיצד יתפלגו הנתונים של עוני הסקר.
המסקנה: אני מניח שהיו אנשים כמוני שעשו את אותו הדבר בדיוק. לכן קשה לי להגן על התוצאות הללו. ועם זאת, התוצאות כן משקפות את הדרך בה אנשים שונים מדמיינים את הצאצאים שלהם, ומה היו רוצים עבורם, גם אם לא יעשו זאת באופן אקטיבי (ב"משחק" של הינדוס גנטי).
שאלה נוספות שעולה כאן, היא של כוחו של היחיד מול החברה – והכוונה היא לכניעה ללחץ חברתי. נניח שהנדסה גנטית הופכת לנחלת הכלל, לאפשרות פרגמטית, לא יקרה (מבחינת מחיר) למימוש ונגישה לכל אזרח. ההנחה שלי היא, שיהיו לא מעט אנשים שיבחרו באופציה של בחירת התכונות והיכולות עבור ילדיהם. האם הייתם מוכנים לתת לטבע לעשות את שלו, בידיעה מוחלטת שאתם בודדים, וככל הנראה תביאו לכך, שילדיכם ישתרך מאחורי המצליחנים המהונדסים? האם תעמדו בלחץ החברתי הזה? זוהי לא רק שאלה מוסרית, אלא שאלה פרקטית לחלוטין: האם אתם מוכנים לגזור על ילדיכם עתיד עגום, עוד לפני שהוא נולד? הרי לעובר אין יכולת בחירה – הבחירה היא שלכם בלבד, כהורים. ואנחנו גם יודעים היום, שתכונות רבות אינן נרכשות כתוצאה מסביבה חברתית, אלא מולדות וגנטיות.
בואו ניקח לדוגמא את הרצאתו של רועי צזנה, על תכונותיו ה"רצויות" של מנהיג: אומץ, תבונה, אנושיות ומרידה בסמכות. האם נרצה שילדינו יהיה מנהיג, כפי שזה תואר בהרצאה? ספרו הידוע והנפלא של אורסון סקוט-קארד, "המשחק של אנדר" (למי שעוד לא קרא – רוצו לקרוא. זו קלאסיקה אמיתית. ויש גם סיפורו מנקודת מבט שונה – "הצל של אנדר", המספר את אותו סיפור מעיניו של פיטר, אחיו של אנדר), מדבר על הדרך בה בוחרת החברה את מנהיגה עוד בילדותו, ומטפחת אצלו את תכונות המנהיג – זה שישיב את הניצחון לבני האדם במלחמתם נגד החייזרים.
ומבלי ששמנו לב, הנה צצה לה עוד שאלה: מה חשוב יותר – Nature או Nurture? כלומר: טיפוח תכונות מסוימות, או קבלת גזירות הטבע?
האם אנחנו רוצים שהילד שלנו יהיה "מאושר" – כלומר: יחליט בעצמו מה טוב בשבילו (וגם זו הגדרה מאוד שנויה במחלוקת למושג ה'אושר' לדעתי), או שעלינו לעצב אותו בדמותינו או בדמותו של מנהיג / מצליחן? עד כמה ישפיע טיפוח תכונות כאלו על הילד, וכמה השפעה יש לנו בכלל מול תכונות מולדות?
גם אייזק אסימוב, אחד ה-נביאים הטכנולוגיים והחברתיים של דורינו, העלה בנובלה שלו "מקצוע", דילמה מוסרית: "מקצוע" מדבר על חברה שבה מגלים, כי מוחו של כל אדם מתוכנת מראש למומחיות מסוימת, וכי לא ניתן לשנות זאת. נערים בגיל 18 עוברים סריקה מוחית, ולפיה מסווגים למקצועות, בהם יעבדו לכל אורך חייהם. נער בשם ג'ורג', מנסה לאמן את מוחו כדי שיתאים לתכנות מחשבים, והוא אף קורא ולומד כל ספר בנושא. אך בהגיעו לגיל המתאים, הוא נסרק ונמצא שאין בו שום מומחיות. הוא נשלח למוסד בו שוהים כל אותם אנשים "נדירים" נטולי מומחיות. בדיעבד מתברר, שדווקא אותם אנשים נדירים, שהחברה החליטה להיפטר מנוכחותם, הם האנשים היצירתיים ביותר על פני כדור הארץ, והם אלה שהופכים לממציאים ולמגלי הטכנולוגיות של העתיד.
התיאור הזה של אסימוב לא רחוק כל כך מהמציאות בסינגפור. במדינה הזו מכינים ילד מרגע הולדתו, למבחני מיון, שיעבור בגיל 8-10(!), ואלו יקבעו מה ילמד הילד בעתיד הקרוב והרחוק ובמה הוא יתמחה. כלומר: על הילד, עוד הרבה לפני שהתבגר, נופלת אחריות עצומה "להביא כבוד" למשפחה. הסיכוי שעתידו של אותו ילד יהיה שונה, לאחר שכבר נקבע ייעודו – היא אפסית!
עד כמה אנו רחוקים ממצב כזה היום, בתחילתה של המאה ה-21? אני מאמין שתוך כמה עשרות שנים, הנדסה גנטית תהיה כל כך מפותחת, שנוכל לפחות להחליט אילו גנים "לבטל" (כאלו שעלולים להביא למחלות כרוניות). מיפוי הגנום האנושי כבר קיים, ילדי מבחנה כבר מסתובבים בינינו, ואין שום דרך "לסמן" אותם ככאלה. המדע כבר הצליח לשחזר חלקי גוף שונים, ואף להמציא תותבים לכמעט כל איבר אפשרי = למעט חלק מהאיברים הפנימיים – וגם זה בדרך להשתנות: לפני כשבועיים הצליחו לראשונה להשתיל בחזהו של אדם משאבה ללב, שאינה לב בכלל – אלא משאבת דם שמהווה תחליף ללב. החיסרון היחיד בה, הוא שלא ניתן למדוד לאותו אדם דופק, פשוט כי אין לו אחד כזה…
והנה עוד תהייה: האם אנחנו יכולים לסמוך על עצמינו בבחירת הגנים, התכונות והיכולות ה"נכונים"? זו אמנם שאלה היפוטתית נכון להיום, אך יש בה בעיה לא פשוטה. לצורך הבנה עמוקה יותר של הנושא, אני ממליץ לכם לקרוא את מאמרו המרתק של בארי שוורץ, "עריצות הבחירה". למי שאין כוח לקרוא את כולו (הוא באמת לא ארוך, ובכל זאת), המאמר מדבר על העובדה, שככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה – כך אנו אומללים יותר. בנוסף, קושר המחבר בין הנושא הזה לבין רמת החרטה של אנשים שיש להם אפשרויות בחירה רבות – ומתברר שהיא גבוהה בהרבה מזו שקיימת אצל אנשים, שאין להם אפשרויות בחירה כאלו.
קחו לדוגמא את הברסלבים. כן, כן – אותם אנשים שאתם רואים בכביש, ברחוב ראשי, קופצים וצוהלים לצידה של מכונית, המשמיעה מוזיקה המהללת את האל, את המשיח וכו'. אל תטעו – האושר של האנשים האלה אמיתי לחלוטין! מי שחושב אחרת, הוא אדם מתנשא שאינו מבין את עומק אהבתם ואמונתם. הם מוכנים לשלם בעוני (לפעמים אף מחפיר), בכדי לחיות על פי אמונתם, וזו גורמת להם אושר חסר גבולות. ועכשיו זיכרו – שאלה אנשים, שאין להם כמעט שום בחירה. הכל מוכתב להם ע"י רבנים, ספר התורה, הליכות מסוימות וחוקים נוקשים. אסור להם אפילו לשאול שאלות, שהרי אלה מהוות התרסה ומטילות ספק באמונה שלמה! לנו, כחילונים, קשה אולי להבין את זה, כי אנחנו מאמינים שאנחנו חייבים לשאול שאלות, חייבים להטיל ספק, חייבים ללמוד דברים חדשים ולהסתגל לחברה ולטכנולוגיה, ובכל זאת – הם מאושרים, והרבה יותר מאיתנו.
בקורס אקדמי, "מבוא לתורת ההחלטות" בהנחייתו של פרופ' יוסי יסעור ב"מרכז האקדמי רופין" (מחברם של הספרים "ההחלטה לרצוח", "גם לכם לא היו מים חמים?" ועוד), למדנו על ניסוי נוסף: שתי חנויות לממכר קונפיטורות נפתחו זו חצד זו. באחת הציעו למכירה 4-5 סוגי קונפיטורות, ואילו בשנייה הוצעו קרוב ל-30 סוגים שונים. בשתי החנויות, איפשרו לקונים הפוטנציאליים לטעום מכל אחת מהקונפיטורות המוצעות למכירה. ועכשיו שאלה: היכן לדעתכם נמכרו יותר קונפיטורות?
באופן מפתיע למדי, דווקא בחנות בה נמכרו 4-5 סוגים בלבד, נמכרו יותר מפי 3(!) מאשר בחנות השנייה. הסיבה היא פשוטה: אותם אנשים, מרוב אפשרויות בחירה – לא ידעו במה לבחור. החשש שלהם מחרטה היה כל כך גבוה, שהם בחרו שלא לבחור.
ברור אם כן, שהמין האנושי אינו חף מטעויות, במיוחד כשיש לו כל כך הרבה אפשרויות בחירה. טווח הטעויות (ןלו הסטטיסטי) עולה ככל שאפשרות הבחירה עולה. במקרה שהיה מדובר בטעויות שאנו עושים בעצמינו, המשפיעות על חיינו – מילא. אבל את מסקנות הדברים שכתבתי כאן, ניתן להשליך על היכולת שלנו לבחור את התכונות הרצויות לנו בילדינו העתידיים, ובכך לחרוץ את גורלם: האם נוכל לבחור בדברים ה"נכונים"? ובכלל – מהן אותן תכונות "נכונות"? לפי מה הן נקבעות – מידת פופלריות, מידת הישגיות? מי קובע?
בפוסט הבא, אעלה את השאלה השנייה של הסקר, ואגע בהיבטים השונים העולם מבחירתן של תכונות ספציפיות לילדינו העתידיים.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
צזנה מפרסם בידען אבל גם בטמקא, ובעיקר בבלוג שלו. http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=schleimascience
טוב לדעת גם את זה…
טוב, אחרי שקראתי את שארית הפוסט, אני רואה שאפילו לא נגעת בחצי השני של הסקר 🙂
הפורמט של החצי השני היה מכוון. שרון אמרה בהתחלה שהיא רומה שהקהל ישתתף מול הפאנל, וששקפי ההרצאה שלה היו למעשה בנויים כדי להרים נושאים להנחתה לפאנל. מהבחינה הזו זה הצליח יופי, היא רצתה שיהיה יותר שיח קהל מאשר הרצאה שם.
וכמעט שכחתי, את בארי שוורץ הזכרתי לא פעם בבלוג שלי, הנה כאן בפוסט על קהילות, שלצערי לא יצר את כמות הדיון שקיוויתי לה…
https://ira.abramov.org/blog/2009/08/19/sustainability-06-communities/
@עירא – תגיד לי – באמת קראת את כל הפוסט, ולא שמת לב לעובדה שכתבתי בשורה האחרונה שבפוסט שיתפרסם מחר, אני אגע בחלק השני של הסקר…?
יש עוד חלק אחרון, שיתפרסם מחר והוא ייגע כולו רק בחלק השני של הסקר, בתכונות הספציפיות.
קצת סבלנות, אח שלו.
גם ככה כתבתי אתמול בלילה קרוב ל-6 עמודי וורד בשביל החלק הזה של הכנס…
בקיצור – חכה למחר ואז תגיד שלא נגעתי בחלק השני..
לגבי מה שכתבת – אני ממש שמח שהיה דיון פתוח. אני לא רואה בזה משהו רע – להיפך! היו דיעות מעניינות לכל מיני אנשים, אם כי האישה הדתייה המבוגרת (אפרת קראו לה? אני לא ממש זוכר) קצת עיצבנה אותי, כשהיא סתמה לכולם את הפה אחרי שהיא דיברה ("רוצים לשמוע את שרון!", "אני רוצה לשמוע את שרון!", "שרון – תמשיכי!" – WTF?)
אני בעבודה, אז רפרפתי.
למה אתה כותב בוורד? לא טוב לך העורך הפנימי של וורדפרס?!
אפרת היא חברה של שרון, ודי זר לה כל הדיבור על מודרניזציה. היא בעיני מסוג האנשים שמעדיפים את דברי הרב על דברי הראיות בשטח, ובלי קשר היא רצתה לפרגן לשרון ואנשים באמת התפרצו. קח את זה בפרופורציה.
@עירא – אני יודע שהיא רצתה לפרגן לשרון. ושלא תבין לא נכון – גם אני בעד שרון, ובאמת אני מפרגן לה. מגיע לשרון כל הכבוד על הערב הזה. הוא היה לא פחות ממדהים, וברור לי שזה רק בזכותה.
עם זאת, יש גם דרך לעשות את זה, ולהתפרץ לדבריהם של אחרים זו לא הדרך. זה חרה לי במיוחד, שכשהיא דיברה – אף אחד לא הפריע לה. מתברר שיש אנשים שסובלנות עובדת בשבילם רק לכיוון אחד. אני מבין שחופש הביטוי זר, לה, אבל מותר לאנשים לדון בנושא, במיוחד כשהחלק הזה בכנס הוגדר מראש – על ידי שרון בעצמה – כדיון פתוח.
אני יודע שזה נמתח קצת מעבר למצופה, אבל זה רק בגלל שהדיון באמת היה מעניין ולאנשים היה מה לומר ומה לתרום לנושא. מה שאפרת ניסתה לעשות היה להשתיק אנשים בכוח שוב ושוב, וזה קצת עצבן. זה הכל.
ובקיצור – אין לך מה לדאוג – זה לא שאני מחוייב להיות בקשר איתה, ולכן אין לי אינטרס לנפח את זה למימדים גדולים.
כאמור – הערב היה נהדר גם בלי זה. באמת נהיניתי.
בפוסטים הללו של הסיכום, אני משתדל להבליט את החיובי בערב הזה ובמשתתפים בו.
ולגבי עורך הטקסט של וורדפרס – הסיבה שאני כותב בוורד, יקירי, היא שבגלל איזה שדרוג גירסה מעצבן במיוחד, שכיבה ודפק לי בין השאר מלא תוספים, נדפק לי גם עורך הטקסט של וורדפרס, ועכשיו הכתיבה שם היא בפונט של 'מרים', שהוא מכוער ובלתי קריא בעליל. אני ממש מתקשה איתו.
בוורד לפחות יש לי שליטה על הפונטים שאני כותב בהם…
אני מקווה שלא יהיו עוד שדרוגים בזמן הקרוב. זה קורה לא מעט לאחרונה, ואני מוצא את עצמי מפעיל תוספים אחרי שהם כובו בכל פעם מחדש, מה שדי מוציא את המיץ לביטוי 'שדרוג', והופך את כל העניין למעשה ל'שינמוך'.
@עירא – תודה על הסיוע עם הפונט!
זה באמת נראה הרבה יותר טוב עכשיו!
[…] חברה וקידמה" – חלק ג' מאת גיא | עדיין אין תגובות בפוסט הקודם, שפורסם אתמול, ועסק בכנס "אישיות, חברה וקידמה", […]