המחלה שבראש – תפזורת של מחשבות

אני יושב וקורא את הפוסט של ואנדר על הדיכאון, ודמעות זולגות בעיניי.
זה הפוסט הכי מרגש, הכי מדהים שקראתי כבר הרבה זמן.
את כל מה שאני מרגיש כרגע, ואנדר הצליחה להכניס לפוסט אחד.
אולי לא את הכל – אבל בהחלט את הרוב.

כואב כל כך לקרוא ולדעת שהמילים האלה חודרות ללב, ויותר חזקות מכל דבר אחר.
הן נוגעות בדיוק איפה שכואב.

יכול להיות שהמחלה הזו, שנקראת דיכאון, היא מחלה של אנשים רגישים, שלא מצליחים להתמודד עם כל מה שיש בעולם הזה, עם כל הרוע, עם הקצב הזה – שלא נועד עבורם.

זו בערך הנחמה היחידה שלי בכל זה – שיש מקום גם לאנשים כמונו על פני האדמה הזו. שיש מקום גם לנו לאהוב ושיאהבו אותנו, להישאר רגישים ולקוות שמישהו מתישהו יבין מה עובר עלינו בפנים.

אני חושב שאי אפשר להתעלם מזה, שיש פה בעייה מסוימת של "הכנה" מצד הדור הקודם – הדור שבנה את המדינה הזו. אותם חינכו, שאין דבר שיכול לעמוד בפניהם אם רק ירצו את זה, וש"הכל בראש שלהם". ואז הם ניסו להנחיל לנו את אותם ערכים. אבל הם שכחו שלא כולנו רובוטים. לחלקינו יש רגשות אמיתיים. חלקינו זקוקים לעזרה.

רק אתמול ישבתי עם אבא שלי, והוא מנסה להסביר לי איך הוא עבד ולמד בו זמנית, ותוהה איך אני לא מצליח, בגלל המחלה שלי (גם הדיכאון, גם ה-FMS), ללמוד ולעבוד במשרה מלאה.
לפני 10 שנים עבדתי ולמדתי בו-זמנית. אז מה קרה עכשיו? למה עכשיו לא? ומה יהיה עוד כמה שנים? אתה מתכוון לחזור לעבוד אחרי התואר הזה? ומה יהיה כשאבא כבר לא יהיה? אלה השאלות שהוא מעלה, ואני.. אני פשוט לא יודע מה לענות. אני הרי לא חי בתוך בועה. אני יודע יפה מאוד איפה אני עומד, או ליתר דיוק איפה אני נופל.

רק אתמול בלילה חלקתי את כל הפחדים האלה עם זוגתי. רק אתמול בלילה, כמו בכל לילה, וגם בימים, בכיתי כי אני לא יודע מה לעשות ולאן אני הולך ולאן אני באמצת שייך. אבל לך תסביר את זה לאבא שלך, שהוא עושה את כל מה שהוא עושה מתוך אהבה ודאגה אמיתית וכנה, אבל כזו שאינה מותאמת ממש למציאות שלי. איך מוצאים את המילים?

היום הלכתי לביקור אצל הפסיכיאטרית האיזורית.
זו פעם ראשונה בשנתיים וחצי האחרונות שהעזתי להכנס אל פסיכיאטרית.
הקודמת, ברעננה, ד"ר רובינשטיין, כמעט הרגה אותי עם תרופה בשם רמרון. היא חשבה שלתת לי 30 מיליגרם על ההתחלה זה רעיון טוב. הגוף שלי חשב אחרת. חטפתי מכות חשמל בראש. נפלתי במדרגות אצל ההורים שלי בבית. נפלתי במטבח. ישנתי 14 שעות רצופות בגלל התרופה הזו, אבל לא הצלחתי לקום. ואני מדבר על 'לקום' באופן פיסי. כל קימה לוותה במכות חשמל בראש. במשך קרוב לשבועיים לקחתי את התרופה הזו. אמרו לי שזו כנראה תופעה של התרופה בהתחלה. אחרי שבועיים, כשזה רק החמיר, פניתי שוב לפסיכיאטרית ההיא, אבל היא נסעה לנופש. המחליפה לא היתה מוכנה לראות אותי. היא אפילו השתמשה במילים: "אין לי זמן ואני גם לא רוצה לפגוש אותך". וזו פסיכיאטרית של קופת חולים. מישהי שאמורה להיות אמפתית לסבל אנושי. אז הבוס שלה חטף צעקות ממני ביום למחרת. בדיעבד התברר, שהפסיכיאטרית הזו רובינשטיין, לא המחליפה) לא הבינה ממה אני סובל בכלל, ועשתה על הגוף שלי ניסויים.
אבל אותי זה כבר לא עניין. לא הסכמתי להגיע יותר לפסיכיאטרית במשך השנתיים הללו. המשכתי לקחת את הציפרמיל כל בוקר, ושתקתי. מכות החשמל עברו רק לאחר חודשיים בערך, מהיום שבו הפסקתי לקחת את הרמרון הדפוק הזה.

והיום הלכתי שוב לפסיכיאטרית, הפעם בראשל"צ, גם של הקופה. אני יודע שהציפרלקס הזה כבר לא ממש עוזר. אני יודע את זה כבר די הרבה זמן.
וכשאתה מגיע למקום חדש, שלא יודעים מי ומה אתה, אתם יודע שזה לא יהיה קל. אז התחלתי לספר הכל מהתחלה: על כל השנים עם האלימות בבית מצידו של אחי, על המוות של מיכל, על הפיברומיאלגיה. מה לא עושים בשביל להסביר לאדם שמולך שאתה חולה במחלה, שהמוצא היחיד ממנה, הוא לחיות יום אחרי יום. לאט לאט. לנסות להעביר את הזמן, ולקוות שהכל יהיה שמח יותר מחר. לקוות שמישהו יאמין לך ולא יחשוב, שאפשר להקליק בפשטות באצבעות ולהעלים את זה.
אז עשיתי את כל זה. ועכשיו תתחיל גמילה מכדור אחד, ומעבר לכדור אחר. ואולי יהיה שיפור, ואולי לא.

הפסיכיאטרית שאלה אותי היום, אם יש לי מחשבות על התאבדות. לא ידעתי מה לענות לה. מצד אחד – ברור. למי אין? אני מת שהסבל והכאב, הן הפיסי והן הנפשי ייגמרו. לכל אחד יש כזה, אז גם לי – אני מדבר עם סוג של "אלוהים" או-איך-שלא-תקראו-לזה (אני עוד לא מצאתי לו שם) ונושא ספק בקשה ספק תפילה שכל זה ייגמר כבר. בעבר אולי היו לי מחשבות יותר מפורטות, גם בגלל המוות של מיכל, וגם בגלל האלימות שחוויתי בבית. מצד שני – היום זה משהו כללי יותר. אני רק רוצה שזה ייגמר. בדרך זו או אחרת. אין לי אפילו כח לדמיין איך זה אמור להיגמר. כמובן שאני לא באמת מכוון להזיק לעצמי בדרך זו. לא באופן מודע, לפחות.

אבל הנה הקטע הכי מוזר בכל העסק הזה: אני עדיין חושב שאני אדם אופטימי, אחרי כל מה שכתבתי כאן, ואחרי כל הרגשות השליליים.
זה כאילו שיש רגעים שהרגשות השליליים משתלטים עליך כל הזמן, אבל אני משכנע את עצמי שזה רק בתקופה האחרונה. והופ! תיכף זה ייגמר. ושיש תקווה. ושאסור לאבד אותה בעד שום הון שבעולם. ואנשים שאני אוהב באמת מחזקים אותי. מחזקים את האופטימיות והתקווה. אז איך זה שעדיין אני "טוחן" את הרגשות השליליים האלו? איך הם מעיזים להשתלט ככה?

יש לי אהבה ענקית בלב ובבית, ואני לא מוכן לוותר עליה. זוגתי היא בדיוק החלק הזה של התקווה והאהבה, שאני לא יכול לנשום בלעדיו. אני מודע לזה בכל אחד מנימי נפשי וגופי. אז איך אני מסביר את מה שעובר עליי? אין לי מושג. יכול להיות שזו בדיוק מהותה של המחלה הזו שנקראת דיכאון. אין ממש הסברים לוגיים לכל זה. לעולם שבו אנחנו חיים. אין שום דרך לדעת אם אתה הולך בדרך נכונה או לא. הכל מתנקז לחיים של ניחושים. ואין דבר מפחיד יותר מלחיות רק עם סימני שאלה…


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

4 תגובות לפוסט “המחלה שבראש – תפזורת של מחשבות”

post_author." -->\n"; ?>
  1. אלון הגיב:

    הגעתי לפה מהטראקבק שבפוסט של ונאדרגרף.
    אני מאוד מזדהה עם חלקים ממה שכתבת. במיוחד עם הסיטואציה מול ההורים, שאני יודע שבאמת אוהבים ובאמת רוצים בטובתי, ובסה"כ רוצים שאחזור לתפקד איכשהו ולא יודעים איך לעזור. גם אני הרבה שנים עבדתי וחלק מהן גם למדתי בו זמנית, ותפקדתי "כמו כולם". והיום, כבר שנתיים שאני לא מצליח ורק עייף כל הזמן.
    בניגוד אלייך, נפרדתי מבת הזוג שלי לאחרונה, למרות שברור לי שוויתרתי על אהבה גדולה. הרגשתי שאני גורר אותה למטה עם הערפל שממלא לי את הראש ומפסיק לאט לאט להתחשב בה וברצונות שלה, לא כי לא אכפת לי ממנה, אלא כי התחושות הרעות משתלטות על כל שאר הרגשות ומוחקות אותם.
    אני מאחל לך בהצלחה עם הטיפול החדש ומקווה שהאהבה והאופטימיות יביאו לך הרבה חיוכים 🙂

  2. איש יקר, אני מגיע לארץ בסוף החודש. נדבר.

  3. vandersister הגיב:

    איש יקר יקר שלי,
    לאף אחד לא מגיע לעבור את הייסורים שאתה חווה מדי יום, ולך זה מגיע עוד פחות מכל אחד אחר. יש אנשים שממלאים את העולם הזה באור, ומשום מה, מקבלים בתמורה סטירה גדולה ומהדהדת בפרצוף. אם היתה לי אפשרות לקחת מעצמי קצת בריאות ולהעביר אותה אליך, הייתי עושה זאת מבלי להסס. איכשהו, אני יודעת שזה יעבור לך. צעד אחר צעד, תצא מהמקום הכאוב והאפל שאתה נמצא בו עכשיו, ותגיע למקום טוב בהרבה. אין לי ספק בכך. חיבוק גדול, גדול.

  4. דניאל הגיב:

    רק לסייג קצת: גם הדור הקודם לא היו רובוטים, והיו בהם לא מעט שהלכו קצת לאיבוד, בדיוק כמו שלא מעט מהדור שלנו הולך לאיבוד לפעמים. ומה שיותר גרוע, לדור שלהם לא היו אבחנות, ולא היתה פרמקולוגיה מסייעת כמו שלנו יש. להם היתה הרבה פחות עזרה מאשר לנו. אז או שהם שרדו, או שלא. ועל אלה שלא אנחנו לא יודעים, בעיקר כי הם לא שרדו מחד, ומאידך, אסור היה לדבר עליהם. ואל תשכח שהעולם גם השתנה – הדור שלנו מתמודד עם לחצים אחרים ועם הרגלים אחרים ועם דפוסים אחרים מאשר דור ההורים שלנו, ועוד יותר מאשר דור הסבים שלנו. זה גם חלק מהתמונה הכוללת.

    לגבי אבא שלך, אני חושבת שהוא עדיין לא הפנים שלבן שלו יש נכות מסוימת. יש מגבלה. פיזית. אם וכאשר הוא יבין את זה, אני חושבת שיהיה קל יותר לכולם.

    ואני מסכימה לגמרי עם ואנדר. לו הייתי יכולה לתת לך "חתיכה" מהבריאות שלי, הייתי עושה זאת תוך רגע. בינתיים, כל מה שאני יכולה לתת זה חיבוק, אז הא לך, אחד גדול גדול ועוטף (((((((((((((((((((((((((((גיא))))))))))))))))))

כתובת טרקבק | RSS תגובות

לענות לvandersister