הפמיניזם הרדיקלי – חלק ג' ואחרון

הנה החלק הראשון בסדרה, והנה החלק השני.

חלק שלישי:
בחלק הראשון של הסדרה, הזכרתי בפסקה קצרה את תקנה 2.5, עליה חתמו דורית בייניש ועדנה ארבל.
אבל מאיפה הסיפור הזה התחיל?

כמה מילים על תקנה 2.5, כדי שתבינו מאיפה הגיעה:
בשנת 1993 הוציאה לשכת פרקליט המדינה למשטרה הנחיה מס' 2.5 : "מדיניות התביעה בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה".
מטרת ההנחיה המקורית הייתה להגן על מתלוננים חסרי ישע, שחזרו בהם מתלונתם בעת המשפט בגלל לחצים. בעיקר היה המדובר בילדים המתלוננים על הוריהם.

מאז, הוכנסו להנחיה זו מספר שינויים ותיקונים, אך "הגדילה לעשות" הגב' עדנה ארבל (בזמן כהונתה כפרקליטת המדינה), כאשר שינתה את נוסח ההנחיה, כך שתחת אותה מטריה נכללו גם נשים (ורק נשים), אשר הגישו תלונה על אלימות במשטרה.
מאז כניסתו של תיקון זה, שולחים כמעט כל עורכי הדין את לקוחותיהן להגיש תלונה על אלימות במשטרה מיד בתחילת תהליך הגירושין מתוך ידיעה, כי גם כאשר תתגלה עובדת השקר, שהן לא תועמדנה לדין פלילי כאמור בחוק העונשין, אך גם מתוך ידיעה ברורה, שהגבר יורחק מידית מהבית ובכך ינותק ממעוזו, מילדיו ומרכושו. למעשה, בפועל בכך נקבעים פסקי הדין ותוצאות משפטי הגירושין עוד בטרם נפתחו בכלל ההליכים בבתי המשפט לענייני משפחה!

תקנה זו היוותה 'מתנה' גדולה מאוד לארגונים הפמיניסטיים הרדיקליים. זהו ניצחון חד משמעי שלהן.
אבל האם מדובר בניצחון של ממש?
בסופו של דבר, תקנה 2.5 היא חרב פיפיות – לא רק שהיא לא מצמצמת את אי-השוויון בין גברים לנשים, אלא שהיא מגבירה אותו. אם זוהי המטרה של ארגוני הנשיםבאשר הן – דהיינו: נקמה בכל המין הגברי – סחתיין עליכן! הצלחתן!
אבל אני מניח שזה לא המצב. ארגוני נשים רבים, פועלים בדרכים לגיטימיות, על מנת לגשר על מה שחוקים אלו או אחרים עושים למלחמת המינים. הם מנסים לקדם את מעמד האישה בדרך שלא תדרוס אנשים, רק לצורך נקמה. נשים אילו לא מונעות מיצר של רוע או נקמה, אלא מתוך מחשבה, שכולנו צריכים לחיות על כדור הארץ הזה ביחד, ואנחנו צריכים לשלב ידיים, ולהפיק את המיטב ממה ש'נשי' ו'גברי'. מה לעשות, שאנחנו לא ממש יכולים להתרבות ללא שני המינים (אף על פי שיש רדיקליות למיניהן, שחושבות אחרת) – למרות המדע.
את הדוגמא הטובה ביותר לכך אפשר לראות בסין, בה יש משבר גדול מאוד: בגלל שמותר לזוג ללדת ילד אחד, כולם רצו בנים זכרים, עד שנותרה בעיה של "מחסור בנשים". גברים רבים נשארים רווקים, וסין הופכת להיות יותר ויותר זקנה, ללא דור המשך.

המצב הזה, שבו מין אחד נלחם בשני (ולא משנה מאיזה צד), הוא בעיה לשני המינים.

קצת לפני סיום, אני רוצה להביא בפניכם עדות של אדם, שעבר כמה דברים לא קלים "בזכות" תקנה 2.5.
זה אמנם דורש מכם לשבת כ-20 דקות וממש להקשיב, אבל אני בטוח שבשם ה"שוויון" תסכימו. או שלא (אחרי זה, הדיון ממשיך, אז אל תלכו).

למי שאשכרה נשאר והקשיב לפחות לסרטון אחד עד הסוף:
אז מה היה לנו כאן?
גבר שהואשם באלימות, הועבר למרכז "קשר" והורחק מילדיו על לא עוול בכפו.
ושוב – חשוב לי לומר כאן, שיש אנשים, שהם אכן אלימים כלפי משפחתם, וכל מה שעבר האדם המצולם לעיל, הוא כאין וכאפס לעומת הדברים, שאני הייתי עושה להם בעצמי.

אך כל הסיפור המצולם הזה, גם אם הוא חד-צדדי – למי הוא עשה טוב? למי??!
הגבר עבר התעללות. אין שום דרך אחרת להגדיר או ליפות את זה.
ואיכשהו – גם לא נראה לי שהאישה או הילדים באמת "נהנו" מכל זה (אבל אולי אני טועה. כבר הייתי עד למקרה בו אישה זרקה גבר, אחרי ש'עזר' לה ללדת ילד).

סיכום:
כפי שכבר כתבתי בפתיחת הסדרה הזו, אני רואה עצמי כשייך לקבוצה הראשונה של הפמיניסטים/ות – אלה הליברלים. נכון, שלפעמים אני נוטה גם לכיוון הסוציאליסטי, אבל השימוש המוגזם בכוח הפמיניסטי הרדיקלי, עושה עוול לנשים וגברים כאחד. החוקים שמנסים לאכוף, נכון לעכשיו – גורמים יותר נזק מתועלת. הדרך הנכונה להתמודד עם הטרדות מיניות, למשל – היא באמצעות ענישה מספקת נגד המטרידים עצמם, ולא נגד כלל ציבור הגברים, ששומר חוק (כי החוק הזה לא ירתיע באמת, הוא רק ישים בצד כספי מיסים, שמיועדים לקשישים, ניצולי שואה, נכים ולאנשים שבאמת זקוקים להם).

אם אישה רוצה להוכיח שהיא חזקה, ושמגיעות לה זכויות, אל לה להתאגד עם ארגון, שמנסה להציג אותה כחלשה וחסרת יכולות מחד, וכלוחמת חסרת מעצורים מאידך (אלא אם מישהו/י מוכן/ה להסביר לי את הסתירה הזאת). שום דבר טוב לא יוצא מכך.
אם קיים איזשהו ארגון, שיוצא שמח מכל הבלאגן הזה שתואר בסרטונים לעיל, זה הארגון הפמיניסטי הרדיקלי. סיפור מעין זה, הוא הלחם והחמאה שעליהם הוא חי ומהם הוא ניזון. וחבל מאוד שכך הוא הדבר – כי למה שהארגונים הרדיקליים הללו קוראים צדק – התוצאה היא הרס משפחות, וצלקות לילדים – הן נפשיות והן פיסיות.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

5 תגובות לפוסט “הפמיניזם הרדיקלי – חלק ג' ואחרון”

post_author." -->\n"; ?>
  1. שי הגיב:

    מצד אחד, ישנן נשים שמגישות תלונת אמת על אלימות, וחוזרות בהן מאיימת הבעל. ואנחנו לא רוצים לתבוע אותן.

    מצד שני, ישנן נשים שמגישות תלונות שקריות כחלק מהליכי גרושין, ואותם אנחנו רוצים לתבוע.

    ומצד שלישי, קשה מאוד מאוד להכריע באילו משני המקרים מדובר, כי אלימות במשפחה לא מתרחשת בפומבי. ובמקרים רבים של אלימות, לשכנים ולחברים אין מושג מה באמת המצב.

    אני לא בטוח מה נכון לעשות כאן.

    גיא: יש לך הצעה? איך אתה הייתה מנסח מחדש את 2.5?

    • Guy הגיב:

      ברור שיש לי הצעה. ואפילו הגיונית.
      נתחיל בזה, שהנחיה 2.5 התחילה כרעיון טוב, וחשוב להבין את זה. אני לא פוסל את הבסיס שלה.

      הבעיה היא באופן בה נוספו אליה כל מיני ספיחים במהלך השנים, כולל זה הבעייתי, עליו הצבעתי בפוסט הזה.

      התיקונים שיש לבצע, נוגעים לכמה דברים:
      ראשית – אלימות יכולה להיות (גם אם זה נשמע נדיר – וזה לא) נגד גברים. הנחיה 2.5 לא נוגעת בכך בכלל. היא אוטומטית מגנה על נשים בלבד (ואולי גם על ילדים וחסרי ישע – שכאמור, זה דווקא הצד החיובי של הההנחיה). לדעתי צריךלדעת לטפל בכל המקרים באופן שווה, מה שלא נעשה עד כה בבתי המשפט – לא החילוניים ולא הרבניים.

      שנית – דבר חשוב פי כמה מהסעיף הראשון – יש להוסיף סעיף חד-משמעי, ובו ייכתב, כי אם נותן העדות (ושוב – לא משנה אם זה גבר או אישה) שיקר במצח נחושה, ובדה מליבו אלימות ככלי ניגוח בצד השני (במיוחד בהליכי גירושין, אך לא רק) – הצד הבודה יועמד לדין פלילי. דבר זה ייצור רתיעה מעדות שקר, לא מעדות בכלל, כפי שחוששת הפרקליטות והמשטרה.

      צריך להבהיר, שכשבודים אלימות ככלי ניגוח, יש מחיר שצריך לשלם, כאילו הבודה נהג באלימות כלפי הצד השני (וזה אפילו לא 'כאילו' – כי בסופו של דבר, פגיעה בשמו הטוב של אדם, כדרך להשגת טובין אילו או אחרים, היא אלימות מבחינתי, או לפחות צריכה להיחשב כסחיטה).

      ושוב – אני מציין כאן, כי זה באמת חשוב – אם אכן היתה אלימות במשפחה, יש לנהוג במלוא החומרה כלפי בן/בת הזוג האלים/ה.
      מה שכן, עוכרי דין יצטרכו לבדוק טוב יותר אם אכן היתה אלימות במשפחה, לפני שהם שולחים את בן/בת הזוג לבית הדין הרבני או החילוני עם האשמות שכאלו.
      אסור להקל ראש בהאשמות כאלו.

  2. שי הגיב:

    הבעיה היא שגם במיקרים שיש אלימות אמיתית במשפחה, זה כמעט בלתי אפשרי להוכיח בלי עדות האישה (ולצערנו ב 95% מהמקרים הצד האלים הוא הגברי).

    על אחת כמה וכמה שאם אישה בודה מליבה סיפור של אלימות שלא היתה, אלא אם כן היא תודה בזה, אני לא רואה שום אפשרות אמיתית להוכיח את זה.

    אז אנחנו תקועים באותו מקום שהיינו קודם.

    • Guy הגיב:

      שי, אתה צודק לגמרי לגבי הוכחת הדברים, ולא צודק לגבי העניין שאנחנו תקועים במצב הקודם.
      דבר ראשון – כפי שכתבתי בחלק הראשון של הסדרה, בניגוד לדעה רווחת, אלימות של נשים, היא לא נדירה כל כך.

      שנית – לגבי התקנה עצמה – תשמע, השינויים הם לא מושלמים. ברור שצריך להוכיח שהתקיימה / לא התקיימה.
      השינויים שהצעתי, הם אמנם בדיעבד, אבל אפשר להוכיחם במקרים רבים. זה שיותר מדי עובדי רווחה, שופטים או עוכרי דין מחליטים לקבל גרסה אחת פני השניה באופן מיידי וללא בדיקה מקיפה יותר, היא בעייתית (חוסר ספקנות היא תמיד בעייתית, במיוחד במקרים כאלה. לומר שאנחנו "תקועים באותו מקום" – מקבע את המחשבה ש'אין מה לעשות'), אבל אני לא רואה איך זה יתבצע אחרת, ולכן תמיד יוכרח הצד המואשם להוכיח שלא היתה אלימות.
      יחד עם זאת, במקרה ויוכח שלא היתה אלימות – יש להעמיד לדין את הצד המאשים. דבר כזה לא נעשה עד היום.

      בוא אני אתן לך דוגמא נוספת:
      לפני מספר שבועות, קראתי פוסט בבלוג כלשהו, על בחור שהלך לקולנוע. הוא נכנס לאולם בכדי לצפות בסרט (מן הסתם). במהלך הסרט היו עוד מס' מבוגרים באולם, וכן מס' בני נוער רעשניים במיוחד, שהחליטו לשחק עם הטלפונים הניידים שלהם, ובאופן כללי להפריע לכולם. כשהבחור ביקש מהם להחריש, הם ענו לו "שתוק!" (ואני מדבר על נערים בני 12-13). כשהסדרן ניסה להוציא אותם, הם איימו עליו שיתלוננו למשטרה אם ייגע בהם. ואז גברת מבוגרת למדי, ניגשה אליהם, ביקשה מהם להפסיק להפריע. הם ענו לה: "שתקי, שרמוטה!" (במילים אלה!). האישה סטרה לילד שאמר לה את זה. הדבר הבא שקרה, זה שהילדים קראו למשטרה. נחש מי נחקר שם, לעיני כל הציבור (ספוילר: לא הילדים, אלא הגברת).

      במצב כזה, גם אם הם קטינים, הייתי לוקח את הילדים האלה לתחנת המשטרה, כדי שילמדו פעם אחת איך זה נראה מבפנים. לפחות זה. שידעו, שלקרוא למשטרה, יש משמעות. שלבדות סיפורי אלימות, יש מחיר.

      וכן – לצערי היום זה כבר מתחיל בגיל הזה.
      אם הקטין הזה היה בעל אחריות פלילית (אני לא זוכר מאיזה גיל זה מתחיל), הייתי גם פותח נגדו תיק.

      שי – אני עברתי אלימות בבית, ואתה יודע את זה. לי אמנם יש צלקת על הגוף כדי להוכיח את זה, אבל לא לכולם יש. הצלקת הגדולה ביותר שלי היא לא על המצח, אלא עמוק בפנים. כשאני שומע על אנשים שבודים אלימות מליבם, כדי "להוציא" משהו מהצד השני, אני נמלא הרגשת קבס קשה.
      אלימות היא לא נושא לבדיות ולצחוק. מי שמשתמש בה, צריך להיות מאחורי סורג ובריח. מי שבודה אותה ככלי ניגוח – כנ"ל.

  3. גלעד הגיב:

    אני חושב שיש אולי בעיה ביישום בתקנה (אני לא מתמצא בזה), אם עו"ד שולחים לקוחות להתלונן תלונות שווא. התקנה הרי לא דנה במה שבית משפט צריך לעשות, אלא באילו מקרים המדינה מגישה תביעה פלילית. וכזו לא תוגש, ע"פ התקנה, כנגד מי שהיה עד לעבירה כזו, בעיקר אם היה הקורבן לה. לא כתוב שם שאין לתבוע מי שטען שהוא עד, או שטען שהיה קורבן. נראה לי שפרשנות מתקבלת על הדעת היא להשתמש בשכל הישר ואם האדם באמת מצטייר כקורבן להמנע מתביעה. הפרקליטות לא מוסמכת לבד לקבוע אשמה, אך ודאי שמותר לה להפעיל שכל ישר.

    מעבר לזה, קשה מאד להוכיח שלא היתה אלימות כלל (להבדיל מלהדוף הוכחה של אלימות), וזה מה שידרש בתביעה פלילית. כך, הפרקליטות (אולי) מעדיפה לוותר על מצבים, אפילו חריגים, בהם קורבן יתבע על התלונה המוצדקת שהגיש ואז נסוג ממנה בפחד, בשל הסבירות המאד נמוכה להרשיע רמאי.

    לבסוף, התקנה הזו ודאי לא בולמת תביעות אזרחיות (שהרי לא הפרקליטות מגישה אותן). בתביעה כזו אין צורך בודאות סבירה של אשמה (שקשה, כאמור, להשיג) אלא רק בסבירות גבוהה. במצב כזה אפשר לתבוע את מתלונן השווא ולדרוש פיצוי כספי על נזקים.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות