הפמיניזם הרדיקלי – חלק ב'

המשך מאתמול.

חלק שני:
הנה עוד אנקדוטה קטנה:
אחד הסיפורים האחרונים שעומדים בעין הסערה בארה"ב, הוא מותו הטרגי של גארי קולמן, שנודע בעיקר כשחקן ב"על טעם ועל ריח" (אם לא נולדתם לפני שנות ה-80, עזבו – אתם גם ככה בטח לא שמעתם עליה), ונותק במהירות ממכונות ההחייאה ע"י אישתו, לאחר אירוע מוחי, שנגרם מנפילה בחדר המדרגות בביתו שלו. עד כאן, הכל נשמע סביר ולא נוגע לעניין הפמיניזם בכלל. אלא שבעבר, קולמן נחשד כמי שהיכה את אישתו, ואישתו נהגה בו בלא פחות אלימות (היא אף נאשמת עתה במותו). בעזרת עורכת דין פמיניסטית רדיקלית, קולמן הותקף בשידור חי: העו"ד שאלה אותו אם תקף באופן פיסי את אישתו, וגם אחרי שהוא השיב לה בשלילה, היא המשיכה לשאול אותו שוב ושוב את אותה שאלה, כאילו היא לא הבינה אותו. ברור היה שהשימוש בכוח, כלפי אדם שכבר עבר אירוע מוחי וסובל ממחלת כליות קשה, היא חסרת כל פרופורציה. רק תסתכלו אחר כך על ה"פסיכולוג" מספר (ובעיקר מתחנחן), שההתקפה על קולמן היתה מאוד 'מינורית'. נראה איך הוא היה מתנהג, לא איזה ערוכת דין היתה מאשימה אותו בדבר שלא עשה (ולבטח כשמדובר באשמה של אלימות).

ובאמת שזו רק דוגמא אחת ללוחמה הרדיקלית הזו, שגורמת רק נזק למי שבאמת מאמין בשיוויון זכויותיהן של נשים.

דוגמא נוספת, למשל, היא אחת הדיעות הרווחות היום בתעשיית התקשורת והבידור בארה"ב, שיש להתמקד בנשים בתור קהל היעד המרכזי משום שנשים הן כוח הקנייה העיקרי (כ-80-85 אחוז) ולפיכך, המפרסמים ונותני החסות ברשתות הטלוויזיה דורשים ומצפים ממפיקים ויוצרי התכנים בטלוויזיה לרצות את קהל הקונים שלהם, שמורכב בעיקר בנשים. על גבי מרקע הטלוויזיה הגבר תמיד מוצג כרשע, אלים, טיפש, ברברי ומסוכן והאישה תמיד כתמימה, מסכנה, חלשה ותמיד-צודקת. סטודנטים לתקשורת לומדים כיום ש"נשים הן מיעוט באמצעי התקשורת" בזמן שהמציאות היא הפוכה לחלוטין.

תסמונת ידועה נוספת, היא תסמונת מלכת הדבורים: נשים שמגיעות לדרג בכיר, מפחדות שיבואו נשים נוספות שיאיימו על מעמדן, ולכן מעדיפות לעבוד עם גברים, בסביבה ללא נשים נוספות.
כלומר: הקבוצה הרדיקלית, שמה לעצמה את המטרה ללחום בגברים ה"רעים", והמנטרה שהן חוזרות עליה, היא כאילו הנשים הן מיעוט נשלט, והדרך היחידה היא "ללחום בכיבוש" הגברי בכוח החרב – טענות שלדעתי רק מגבירות את חוסר השוויון בין המינים ובאופן כללי גורמות יותר נזק מתועלת.

באתר אסימון (המגדיר עצמו כ"אתר הנשים של ישראל"), ישנו ראיון עם שפירית קליינר, מטפלת בשיטת האימאגו וראש התכנית ללימודי נשים במכללת לסלי (משנת 2004). קליינר רואה עצמה כפמיניסטית, והקימה את התכונית ללימודי נשים, כאקט פוליטי.
המראיינת היא מירית בלקן, והנה ציטוט מתוך הראיון, הנוגע לתסמונת 'מלכת הדבורים':

בלקין: אנחנו מדברות הרבה על מעגלי נשים, ומסגרת העבודה הנשית. אני "קופצת" על ההזדמנות ומספרת לה על כמה חוויות לא נעימות שעברתי במסגרת הנשית הלא מפרגנת.
שפי, למה נשים לא מפרגנות?

קליינר: "נשים סובלות מ"תסמונת מלכת הדבורים". הן רוצות להצליח אבל להיות לבד בצמרת. העניין הוא, שאצל גברים התחרות גלויה ולגיטימית, ואצל נשים זה נעשה באופן סמוי. נשים רבות מסרבות להודות שהן כאלו, משום שכנשים – הן "לא אמורות" להיות תחרותיות. רוך ועוצמה לא הולכים ביחד. למה? כי לא גילינו עדיין את העוצמה שלנו: אם לא הייתה בנו תוקפנות, וכל מה שנחשב ל"גברי", לא היינו שורדות. נשים מפחדות להיחשב "אישה עם ביצים", או מפחדות שמיקום רם מדי בשוק העבודה יסרס את הגבר שלהן. אנחנו צריכות לגלות את החלקים האלה בתוכנו, להכיר בהם, לתת להם מקום. ואז הם "יכנסו" אלינו בחזרה, בצורה נעימה ומפרה יותר".

אולי אני לא מבין אותה נכון, אבל מה שאני מבין מהציטוט הזה: הדרך היחידה להפוך לאישה עוצמתית ושורדת, היא להיות עם "משהו" שנחשב ל"גברי". סליחה, אבל זה בולשיט! אתן לא צריכות להיות גבריות, כפי שגברים לא צריכים להיות נשיים. בכלל – אני לא מבין מהי ההגדרה וההבדלים בין 'גבריים' ל'נשיים'. האם להיות רגיש משמעותו להיות 'נשי'? האם להיות אלים, משמעותו להיות 'גברי'? הרי ההגדרות האלה כל כך לא נכונות, וכל מה שהן עושות זה לקבע מחשבות שכדאי שיעברו מן העולם.
גברים ש'מסורסים' על ידי הנשים שלהן, הם אחד משניים: או שהם אשמים בהשקפת עולם מפגרת, או שהאישה החליטה 'לסרס' אותם מיוזמתה. וב'לסרס' אני מתכוון ל'להשפיל'. אין פה אמצע. אישה לא צריכה להיות עם "ביצים", כי היא יכולה להיות חזקה גם בלי זה. "תסמונת מלכת הדבורים" היא תסמונת רעה. שום תירוץ לא מתקבל, והדרך שבה קליינר מנסה ליפות את העניין הזה, הוא בעייתי. כאילו הגברים אשמים גם בזה, שנשים בכירות לא מעוניינות בנשים נוספות סביבן.

מחר יפורסם חלק ג של הפוסט הזה, שהוא גם יהיה האחרון בסדרת הפוסטים בנושא.
ידובר בו על תקנה 2.5 בהרחבה, תוצג עדות של אדם שנפגע ממנה, וכן יובא סיכום של הסדרה הזו.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

תגובה אחת לפוסט “הפמיניזם הרדיקלי – חלק ב'”

post_author." -->\n"; ?>
  1. lizibee הגיב:

    אני דווקא הבנתי את הציטוט של קליינר בצורה אחרת לגמרי.
    מאיך שאני מבינה את זה, קליינר למעשה מעבירה ביקורת על התסמונת. היא אומרת שנשים מפחדות להיות עוצמתיות כי זה נחשב לגברי, ולו הן היו משתחרות מהתפיסה הזאת, היה להן קל יותר להתחרות גם בנשים וגם בגברים. כלומר, אם נשים יפסיקו לחשוב שתחרות ועוצמה הן תכונות "גבריות", ויכירו בכך שאלו הן פשוט תכונות אופי, הן של גברים והן של נשים, אז יתכן שנשים באמת היו מגיעות יותר רחוק, בזכות עצמן ובלי קשר למגדר שלהן, וגם בלי לקבל ביקורת מהחברה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות