הפמיניזם הרדיקלי – חלק א'

דיסקליימר: אני חושב שניתן להגדיר אותי כפמיניסט, אך מאוד לא רדיקלי. ליתר דיוק, אני רואה עצמי כפמיניסט ליברלי (עם נטיות סוציאליסטיות, פה ושם). אני מאמין בשיוויון זכויות מלא לשני המינים, אני מאמין שבנושאי השכר לנשים יש קייס רציני מאוד, ולא רק בכך. יש אפליה ידועה לרעה בנושאים מסוימים אחרים. עם זאת, אני לא מאמין במלחמות חורמה או מה שמוגדר כ"מלחמת המינים" – לא כאשר היא מופנית נגד נשים ולא כשהיא מופנית נגד גברים.

לפני שאתחיל, 2 הערות:
הערה 1:
הנושא של הפוסט הזה הוא עדין, בלשון המעטה. אני יודע שקיים מצב, בו אני אבעיר את חמתן של כמה מקוראות הבלוג (כל השתיים וחצי). ובכל זאת – זה נושא שהתכוונתי לטפל בו ולכתוב עליו כבר זמן רב, ועד כה לא מצאתי את המילים הנכונות, או אם לומר את האמת – את הטריגרים הנכונים, כדי להעלותו לאתר הזה. בשבוע האחרון 'קיבלתי' את הטריגרים הללו, ואני מתכוון לכתוב עליהם כאן ללא התחנפות.
אני אשמח לדיון תרבותי בנושא הזה.

הערה 2:
בגלל שכתיבת הפוסט הזה התארכה מאוד, הפוסט יחולק לסדרה של 3 פוסטים, אשר יפורסמו ביומיים הקרובים:
חלק ראשון – קצת על הפמיניזם, מחשבות על הצעת חוק החדשה (הטרדה מינית תיחשב כתאונת עבודה), מעט על תקנה 2.5 וגם על מחקרים בנושא אלימות.
חלק שני – על חוזקן של קבוצות פמיניסטיות בתעשיית הבידור האמריקאית, וקצת על תסמונת 'מלכת הדבורים'.
חלק שלישי – הסברים מפורטים יותר על תקנה 2.5, ועדות של נפגע של התקנה הזו ושל הפמיניזם הרדיקלי. בחלק זה, אני גם אסכם ואסיים את הסדרה.
בנוסף, במהלך סדרת הפוסטים הללו, אני אעלה כמה טיעונים על למה כדאי לנשים חזקות ועצמאיות, המאמינות בשוויון זכויות מלא, להתרחק מארגונים לוחמניים קיצוניים.

הקדמה קצרה (הגדרות):
גישת הפמיניזם מתחלקת ל-3 קבוצות עיקריות:
הפמיניזם הליברלי – מנסה לשפר את מצב הנשים במסגרות הקיימות (הקלות לנשים עובדות, למשל).
הפמיניזם הסוציאליסטי – נאבק ליצירת שיוויון בין המינים ובין המעמדות (מחזיק בשני כובעים).
הפמיניזם הרדיקלי – לוחם כנגד הדיכוי והכוחניות הגברית ומטיף להתארגנות נפרדת. (עיין ערך: מרב מיכאלי). רואה בכוחניות הגברית מקור דיכויין של הנשים, לוחם להתארגנות נפרדת של נשים.

חלק ראשון:
ביום חמישי האחרון, פורסמה הצעת חוק חדשה, שתבדוק מצב בו הטרדה מינית תיחשב כתאונת עבודה. את ההצעה הגישו חברות הכנסת אורית זוארץ (קדימה) וציפי חוטבלי (ליכוד), בשיתוף תנועת ויצ"ו. ההצעה אמורה להתווסף כתיקון לחוק הביטוח הלאומי, כך שנפגעות הטרדה מינית תקבלנה תמלוגים מביטוח לאומי בעקבות הטרדה מינית.
קשה אפילו להתחיל לתאר את הנזק שהצעת החוק הזו עלולה להביא עימה. אבל אני אנסה בכל זאת:

ראשית – ההשוואה של הטרדה מינית לאדם שנפל במדרגות במקום העבודה שלו, היא עוול לא נורמלי לכל המוטרדות למיניהן. במקרה הטוב מדובר בזילות של המתלוננות, בבחינת – "לכי לביטוח לאומי – הם כבר יטפלו בך שם". דבר זה, יגרור לדעתי מצב, בו החברות עצמן תיפטרנה מהצורך האמיתי לעסוק בהטרדה מינית כבעיה רצינית. הארגונים יטילו את האחריות לפתחו של הביטוח הלאומי, ויסגרו את העניין בכך.

שנית – ביטוח לאומי עצמו – זהו ארגון מסואב, שכל מה שהוא יגרום למתלוננות הוא עוול נוסף, בכך שהוא יחטט בפצעיהן הטריים של המתלוננות. מה גם שהביטוח הלאומי יצטרך להחליט אם יש מקום לתגמולים או לא – כל אלה יביאו למפח נפש אמיתי. מספיק לי לראות איך סבתא שלי היתה צריכה להוכיח לביטוח הלאומי, שהיא לא מסוגלת להתלבש לבד (מול אדם זר, כן?), בכדי לקבל עוד כמה שעות עם המטפלת שלה..

שלישית – לצערי, זה גם עלול להביא למצב, שבו נשים שלא עברו הטרדה כזו, יילכו לביטוח הלאומי על מנת לקבל קצבאות שאינן מגיעות להן. "המוח היהודי", יידע תמיד לחפש פירצות בחוק וליישם אותן – וזה נכון גם לגבי גברים וגם לגבי נשים (תחשבו על הסיטואציה בה גבר יבקש מאישתו שתלך לביטוח הלאומי ותצהיר על היותה נפגעת – לא בדיוק משהו בלתי נתפס במדינה הזו). במדינת ישראל קיימת תקנה, הנקראת תקנה 2.5 (שעוד אדון בה בהמשך), מאפשרת לכל אישה לבדות הטרדה מינית מליבה, מבלי שתואשם אחר כך בבית דין פלילי.

רביעית – בהנחה שאישה אכן מקבלת הבטחת הכנסה או תשלומים בעקבות הטרדה מינית, האם היא כשירה לחזור לעבודה? (הרי לנכים, המקבלים תמלוגים מהביטוח הלאומי, אסור לעבוד מעל כמות מסוימת של שעות חודשיות). ומה בנוגע לפיצויים אזרחיים מהאיש שתקף אותה או מחברת הביטוח של הארגון? האם יש סתירה בין השניים (כי לדעתי בהחלט יש, ובית המשפט ייאלץ לחקור דברים כאלו). האם לביטוח לאומי יש את היכולת לבדוק את הדברים? כבר היום נראה שחסרה יד מכוונת בביטחח הלאומי, ולא נראה לי שתוספת החוק הזו תוכל להיאכף.

חמישית – הסבירו לי בבקשה, למה שאני, כמשלם מיסים – שלא הטריד מעולם אפילו אישה אחת – צריך לשלם את עוולותיו של גבר אידיוט שכן עשה זאת?

ולא פחות חשוב – שישית – האם באמת זה מה שצריך לקרות בחברה "שיוויונית"? ומה קורה אם גבר יעבור הטרדה מינית (סיטואציה נדירה בארץ, ובכל זאת)?

בקיצור – אני לא מתפלא על הח"כיות שלא חשבו על זה עד הסוף. חכ"ים הם אנשים פוליטיים, שרוב החוקים שהם יוצרים, אינם נבדקים כמו שצריך. אבל מארגון כמו ויצ"ו? אני חייב להודות שקיוויתי ליותר. ארגון שמדבר על שוויון זכויות, על מעמד האישה וכו' – לא צריך לעמוד מאחורי חוק הזוי שכזה.

השאלה שעולה כאן היא זו:
האם אישה, הטוענת לעצמאות וחופש, לשוויון זכויות, זקוקה לאפליה מתקנת, בנושא כל כך שנוי במחלוקת? בסופו של דבר, הצעת החוק של חוטובלי וזוארץ, היא פופוליסטית, ורק תגרום לחוסר שוויון גדול יותר בין המינים.
ושוב – שלא תבינו לא נכון – אני בעד זכותה של אישה לגופה, אני בעד ענישה קשה יותר נגד מטרידים ואנסים (משני המינים, ד"א), ואני בעד שוויון זכויות וחובות מלא.
ונגד מה אני בכל זאת? אני נגד אפליה מתקנת, שברור שאין בה דבר מלבד הרצון להתנקם בגברים באשר הם, לא משנה מה עשו או לא עשו.

בכל מיני אתרי חדשות למיניהם, מספרים לנו השכם וערב, כמה נשים יש בפרלמנט הישראלי לעומת הפרלמנטים בעולם. מה ששוכחים להזכיר זה, שהבחירות בישראל הן עדיין דמוקרטיות, קולן של הנשים זהה ושווה לקולם של הגברים, והסיבה שיש מעט נשים בכנסת ובממשלה היא, שגם נשים בוחרות בגברים. זה אמנם לא ממש מעניין את הרדיקליות שבפמיניסטיות, אבל זו האמת.

אבל זה לא החוק ההזוי היחיד שיצא תחת ידיהן של פמיניסטיות "דגולות": גם עדנה ארבל, שופטת בביהמ"ש העליון, ודורית בייניש, נשיאת ביהמ"ש העליון, אחראיות לנזק בשם הפמיניזם הרדיקלי. לפני כמה שנים, הן חתמו על ניסוח תקנה 2.5 (קובץ PDF – שימו לב לסעיפים 5 ואילך) הידועה לשמצה. הנחייה זו מנוסחת באופן מניפולטיבי ומונעת נקיטת הליכי ענישה נגד נשים אשר ידוע כי הגישו תלונות כזב נגד בני הזוג שלהן (הסברים נוספים בהמשך, בחלק השלישי בסדרה).

כאילו כל זה לא מספיק, לאחרונה מתפרסמים לא מעט מחקרים בעולם, שמראים שאלימות נשית, היא שכיחה לפחות כמו אלימות גברית, למרות מה שנהוג לחשוב. הנה לכם סיכום של מאמרים בנושא הזה.

בנוסף, שתי פמיניסטיות מוצהרות (ארין פיצי וסוזן שטיימץ), יצאו נגד התופעה הזו של אלימות שמקורה בנשים, והטיפול בה. שתיהן טוענות בתוקף, כי המוסד הפמיניסטי הרדיקלי, עושה את כל שביכולתו על מנת להסתיר את הנתונים הללו (של אלימות נשית) מעיני הציבור.

מחר יפורסם החלק השני בסדרה.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

6 תגובות לפוסט “הפמיניזם הרדיקלי – חלק א'”

post_author." -->\n"; ?>
  1. אורי הגיב:

    הי גיא,
    לדעתי פיספסת בנקודה שהעלית, שהעברת הטיפול לביטוח הלאומי, תשחרר את החברות מהאחריות לנושא. הרי תאונות עבודה "רגילות" אכן קורות והטיפול בהן אכן בידי הביטוח הלאומי, ויחד עם זאת אף מפעל לא משחרר את עצמו ואינו משוחרר על ידי החוק מדאגה אמיתית לבטיחות עובדיו – לא?
    כמו כן, מנית שלושה "סוגי" פמיניזם. לאחרונה קראתי את סיפרה של טלי רוזין בנושא, ונראה לי שיש הרבה יותר סוגים הנבדלים זה מזה (זו מזו?) באופן עקרוני ומבלבל.
    בכל אופן, עלית על נושא מעניין וטעון – יישר כוח.
    בברכה – אורי

    • Guy הגיב:

      @אורי – ראשית – תודה רבה על המחמאה.
      לגבי הנושא עצמו – זה בדיוק העניין! אני לא חושב שהביטוח הלאומי צריך לטפל בעניין הזה. אני חושב שעצם הכנסת 'הטרדה מינית' לרובריקה של 'תאונת עבודה' היא זילזול בנשים שעברו אותה.
      יכול להיות שחטאתי בפשטנות היתר שבה הצגתי את 'הקבוצות' של הפמיניזם, אך בקורסים אקדמיים, אלה הקבוצות אליהן מתייחסים, ולכן העליתי את זה כך.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

לענות לתמר