עצמאות 62
אי אפשר שלא לכתוב כמה מילים על יום העצמאות ה-62 שלנו.
אבל הפעם, במקום לקטר כמה המדינה שלנו דפוקה (והיא אכן כזו), אני יכול לומר שעובר עלינו יום עצמאות מצוין.
אחת ההחלטות החכמות שעשינו השנה, זה לוותר ולא ללכת למרכזי הערים הגדולות או הקטנות. אפילו ויתרנו על נווה מונוסון, מקום שבו נולדים 2(!) תינוקות בשנה, והמועצה טורחת להצהיר על כך בגאווה, ומס' הזיקוקים לרוב זהה למס' התינוקות, בעיקר כי כל התקציב השנתי הולך על הופעה של שולה חן והאחים צנחני (וזו לא סתם הלצה – זה היה הבילוי הזוגי שלנו ביום העצמאות לפני שנתיים, כשהצטרפנו לתושבת המקום, חברה של אישתי, לערב 'בלתי נשכח').
ההחלטה הזו הגיעה מכמה סיבות:
ראשית – בעיות החניה. להכנס לערים הגדולות עם רכב זה סיוט שאין כדוגמתו, והמשטרה עושה הכל כדי שתרגיש את הסיוט הזה כמה שיותר טוב.
שנית – עם ישראל ואישתו וכל הפרחות שלו. מה אגיד ומה אומר? בחיים לא הרחתי כל כך הרבה בשמים זולים. הזכיר לי את האפשר שייב ADAM שהייתי שם כשהייתי בן 16. עדיף כבר לנשום חופשי בתוך ענן של זיקוקי דינור או פשוט לחבר אגזוז של רכב ישירות לפה.
שלישית – תפריטי המסעדות שנוטים לצהיר "תפריט מיוחד ליום העצמאות ה-62!!! שלמו לנו רק 62 ש"ח על כל מנה בתפריט. כן, כן! גם על הקפה ומאפה שאנחנו לוקחים עליו ביום-יום 10 שקלים!". ובקיצור – תפריט מיוחד ליום העצמאות, שכולל מחירים כפולים על אותו אוכל שמוכרים במחירים הגיוניים בימי החול.
רביעית – קצף בעיניים, פטישים על הראש, צרחות של נערות וקללות של נערים.
חמישית – בעיה מוסרית לא קלה, לגבי סבלם של הכלבים בארצינו, עם כל מטח של יריות זיקוקים באוויר.
אז מה כן עשינו?
החלטנו על ערב זוגי שקט.
נחנו עד 21:00 בבית, נסענו לאור יהודה למסעדת אנטבה המיתולוגית, שעברה שיפוץ והיתה ריקה כמעט לחלוטין (איזה כיף!), ניגבנו חומוס, הורדנו כמה שיפודים, קינחנו בקפה טוב, וחזרנו הביתה.
אם בעבר, היה לכמה חברים ולי טקס קטן, שכלל בכל יום עצמאות מפגש על הגשר של צומת מורשה, כדי לראות את כל מוקדי הזיקוקים של האיזור – דבר מרהיב ביופיו, אגב – השנה ראינו אישתי ואני את כל מוקדי הזיקוקים מהרכב, בדרכינו, וזה היה מרהיב לא פחות.
בינתיים, עד שחזרנו, התחיל כבר מופע "רוק עצמאות" באמפי של ראשל"צ, שנמצא בסוף הרחוב שלידינו (רח' גולדה מאיר). אז אחרי שהחנינו את הרכב מתחת לבית, החלטנו להוריד את הארוחה עם טיול מסביב לשכונה.
המשטרה סגרה חלק נרחב מהרחוב, כך שכתושב השכונה, היה תענוג להסתובב ברגל בלי כל הפיח הזה. ועוד מילה טובה: נראה שעיריית ראשל"צ, בשיתוף עם חברת "אגד", דאגו להסעה מסודרת בתחבורה ציבורית לאירוע. סחתיין עליהם.
בנוסף, הספקנו לשמוע שיר או שניים של להקת Useless ID (אחלה גיטרות, ד"א), לשמוע גם קצת צרחות של נערות וקללות של נערים, אבל לחזור הביתה דרך השבילים, הפארקים הקטנים ופינות החמד שיש לשכונה שלנו להציע, וגם – לראות המון כלבלבים חמודים, אך קצת מסכנים שנראה שהזיקוקים לא הסבו להם הרבה נחת, בלשון המעטה.
בקיצור – הצלחנו להתחמק מכל הגועל נפש, מכל הדחיפות, הבלאגנים, מרוב הצרחות המיותרות והאלימות, ובכל זאת היתה הנאה צרופה.
דבר אחד אחרון, שהרי לא יכול להיות שלא אקטר בכלל, נכון?
אז הנה זה בא: למה לא מלמדים אנשים לזרוק זבל בפחי האשפה, לעזאזל? כל כך הרבה משטרה מסביב, והזבל מסביבם "חוגג". יתרה מכך, מטר וחצי מ-3 ניידות משטרה באחת המתים, החליטו כמה בני תשחורת להשחית כמה פסלים סביבתיים עם ספריי צבע. כנראה וזה לא תפקידה של המשטרה לעשות את זה. כנראה ואני פשוט מצפה מהם ליותר מדי. כנראה שהזכות שלנו לחגוג, כוללת זכות להרוס גם יצירות של אנשים אחרים.
זהו. אפשר לנשום עכשיו.
חג עצמאות שמח לכל קוראי/ות הבלוג!
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.