זבל אנושי

זוכרים שכתבתי כאן על גבולות? על איך שאנחנו נראים ואיך ייראו ילדינו?
אז הנה דוגמא נוספת להתנהגות כזו, פה – ממש מתחת לבית.
בשכונה שלנו, קרית ראשון, יש סניף של "יינות ביתן", הרשת שמתיימרת להיות הכי זולה, והיא בערך כמו כולן (לפחות היא מצאה שם מקורי יותר שלא כולל את המילה "חינם" ).
עכשיו שימו לב לסיטואציה הבאה:

יום חמישי בערב. עבדכם הנאמן מגיע לסופר לאחר טיפול כלשהו (שאני אספר עליו מתישהו) כדי לעשות כמה קניות. מצב הכאבים – דפוק עד מאוד. אבל אין זמן אחר, וצריך לקנות כמה דברים. אז חיש מהר (עד כמה שאני מסוגל "להחיש" במצב הזה), אני מסיים את מה שאני צריך, ואני מגיע לקופות העמוסות (ועזבו את העובדה שבשעות הכי עמוסות הם מחליטים, בסניף הזה, משום מה – לא להפעיל את הקופות המהירות. את זה עוד איכשהו אני מוכן לקבל. זו מדיניות שלהם ושייהנו ממנה, הנבלות). אדם נחמד שעומד לפניי בתור, רואה אותי רק עם מוצר אחד ביד ושקית בד, מדדה על המקל שלי בקושי, ושואל אם אני רוצה לעבור. עם חיוך. אני מסביר לו באדיבות שיש לי עוד כמה מוצרים בשקית הבד ושהוא יכול להמשיך (ראיתי שאין לו הרבה מוצרים בעצמו).
עוד אני מביט בקופאית האיטית בקוצר רוח, ובהתפתלות משהו, נדחפת לה ילדה קטנה מתחת לבית השחי שלי ושל האדון שלפניי, תוך כדי שמצידה השני של הקופה מגיח ערס העומד שם ומחכה, כאילו שהוא לא מודע לכך שהתור לא מתחיל משם. עגלתו של הערס מלאה כל טוב. תוך כדי שהקופאית שוקלת לאיש החביב לפניי את הכרוב שלו, הילדה הקטנה מושיטה שתי שקיות גדולות, מלאות במלפפונים ועגבניות לאביה הערס, ואומרת: "אבא, קח!". היא שמה את השקיות על המשקל עם הכרוב של החביב בלי לחשוב פעמיים, ואז אומרת שוב: "אבא, קח!". דקה אחריה מגיעה אישתו של הערס, ומגישה לו עוד מיני טובין, כמובן מהצד הנכון של הקופה אל הצד ה"פחות נכון" בלשון המעטה, ואומרת לו "קח!". התעלמות מוחלטת ממר חביב הנמצא בקופה ומחכה לסיים את קנייתו.
מר חביב בורח חיש מהר, ואני נשאר שם מול הערס, שנדחף לפניי, ואומר בשיא הרצינות: "אני הייתי קודם".
עכשיו תבינו, במקרה כזה, שבו הקופאית נמצאת מולי, רואה אותי בקושי עומד על הרגליים, המוצרים שלי כבר מונחים על המסוע, והקופאית הראשית יושבת מטר ליד, ציפיתי שהן יעשו סדר. שיגידו משהו. וכל מה שהיה להן להגיד: כלום. משיכת כתפיים. ואחרי זה בשקט: "כנראה הוא היה פה קודם".

ואני עומד שם מזועזע. בהתחלה המילים בקושי יוצאות לי מהפה. אני לא מבין איך החרא הקטן הזה, הזבל האנושי הזה, נדחף בצורה כל כך גסה. ושלא תבינו לא נכון – כבר ראיתי אותו עושה את זה בעבר. הוא לקוח קבוע של הסניף הזה של "יינות ביתן". ואז הבנתי: אין לי כוח לזה יותר. אין לי כוח שידרכו עליי יותר בלי לדבר, כאילו הייתי כלום. ופתחתי את הפה עליו.
פשוט הפסקתי לפחד מהסכין או ממה שיבוא כשהוא יתנפל עליי אחרי זה. התחלתי להוציא עליו את כל הקללות ה"מתוחכמות" שיכולתי להעלות על דעתי. החלטתי שאם הוא משפיל אותי כך, הגיע הזמן שקצת יטעם ממה שהוא עושה לאחרים. הרבה זמן לא צעקתי ככה. הרבה זמן לא השתמשתי במילים כאלה, שיוצאות ישר מהלב והבטן הרכה. עד היום נתתי לאנשים כמוהו לגרום לי להרגיש כאילו אני לא שווה. שאני מפחד מהם. ופשוט נמאס לי.

והעניין הוא, שלא רק זה הרתיח אותי – העובדה שהוא ואישתו מגדלים 3 בנות, שאחת מהן מספיק גדולה (ואני מדבר על ילדה בכיתה ב', אולי) כדי להידחף בעצמה מול אדם מבוגר ממנה (עזבו אותי, אני מדבר על אותו מר חביב ממקודם), בלי להתחשב, בלי לחשוב על המעשה שלה, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם – זה פשוט גרם לי להתפוצץ.

אז כן – התעצבנתי. וכן, אני יודע ש"להתעצבן זה לכעוס על טיפשותם של אחרים" (או משהו כזה) – אבל זה בדיוק מה שהכעיס אותי. הטיפשות הזו. והעובדה שהאיש הזה אחראי ישירות לעוד דור של טיפשים וחסרי התחשבות בדיוק כמוהו.

הנה לכם עוד דוגמא טובה, למה אנחנו חייבים להכניס קצת גבולות למדינה הזו. מישהו חייב להפסיק לתת לאנשים האלה להביא ילדים לעולם.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

9 תגובות לפוסט “זבל אנושי”

post_author." -->\n"; ?>
  1. כרמית הגיב:

    נו ומה קרה אחר כך?

  2. Guy הגיב:

    לא הרבה. הוא הלך לדרכו ואני לדרכי.
    את מה שחשבתי עליו אמרתי בקול מספיק רם כדי שגם אחרים ישמעו.
    ואין ספק שלקח זמן עד שנרגעתי מכל זה, גם בבית.
    אבל המטרה שלי באותם רגעים של "אחרי", היתה בעיקר להרגיע את הכאבים, ולא להמשיך את הדיון עם ועל הטמבל הזה.

  3. lizibee הגיב:

    המשפט הוא: "להתעצבן זה להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים". ומצד שני, לפעמים גם בלהתעצבן על מישהו יש סיפוק כלשהו.
    ולגבי האיש החצוף, אני עדיין חושבת שצריך להחיל חוק של רשיו להורות. האם ראית את הסרט idiocracy?

  4. אלמה הגיב:

    אני באמת תמיד תוהה אם מישהו יוציא סכין וידקור אותי אם אני אגיד משהו בכל פעם שמישהו דורך עלי. אני מתרגלת את הזן שלי, אבל זה לא קל. נחמד לשמוע שאתה עדיין בחיים אחרי זה (:

    תראה את הסרט שליזי דיברה עליו. אני תמיד חושבת עליו כדוגמה לכל מה שמעצבן אותי במין האנושי.

  5. vandersister הגיב:

    איך אמרה פעם זרש? יש אנשים שבהחלט עונים להגדרה "זבל אורגני". האיש הזה הוא דוגמא מצוינת.

  6. Guy הגיב:

    @ ליזי, אלמה – האמת היא שאני לא ממש בטוח שאני זוכר אם ראיתי את הסרט הזה או לא. השם בהחלט נשמע לי מוכר.
    אני מניח שאני פשוט אצטרך לראות אותו שוב 🙂

    @ואנדר – אכן. רק שאולי לא הייתי נותן לו את המחמאה בלהיות "אורגני".

  7. רוני רוזמן הגיב:

    אני מסכימה עם כל מלה שכתבת כאן ובפוסט על הגבולות. כל מלה בסלע. אבל אין מנוס אלא להתייחס לאלמנט מרכזי ואקוטי בחיים, בחינוך (יותר נכון, בחוסר החינוך) ובמנטליות הישראליים – הצבא והפשעים שאנו מבצעים כלפי הפלשתינאים (מעבר לקו הירוק ובתוכו). הילדה מהסופר, הילדים האנסים, הילדים עם הזיקוקים בגינה – הם כולם יודעים מילדותם המוקדמת דבר אחד חשוב: אוטוטו, ממש עוד מעט, כשיהיו ילדים קצת יותר גדולים, הם יוכלו ללכת לדפוק מכות לערבים כאוות נפשם. הם יוכלו להתעמר, להתעלל, להשפיל, להכות, להרוג, לבזוז ולאנוס את האנשים האלה שאין להם פנים ושמות. כי הכל מותר בממלכת ישראל. אז למה אסור לאנוס ילדה דחויה? למה אסור לעקוף בסופר? מה ההבדל? ביג דיל, זה לא שהרסו לך את הבית. תגיד תודה שאתה לא ערבי.
    הכיבוש משחית, והוא משחית את כולם. ילדים, זקנים, גברים ונשים. הוא פני המדינה והחברה שלנו. כדי שאנשים יכבדו זה את זה, יתחשבו ויהיו נעימים לזולת ומכבדי חוק, יש צורך בגבולות, כפי שציינת. ולמדינה שלנו אין גבולות – ולנורמות המוסר והצדק שלנו אין הגדרות והגבלות, אנו עושים מה שאנחנו רוצים בשטחים הכבושים. אז ככה אנחנו נראים. חברה בלי גבולות.

    • Guy הגיב:

      רוני, לדעתי יש פה נושא קצת מורכב יותר.
      אני מניח שהגורם המרכזי שאת מציינת – יש לו משקל.
      בואי נאמר שאני יותר מתון מדיעותייך בעניין הכיבוש (זה לא שאני ימני, חלילה – אבל אני גם לא קיצוני לשמאל, עד כדי שאני לא רואה מה קורה בצד השני).

      וד"א – גם כשאני יהודי אני נדפק כהוגן – תאמיני לי. חכי שתצטרכי את ביטוח לאומי, ואז נראה מה את חושבת על הגדרת זהות לאומית. יש דברים שלא משנה מאיזה לאום או קבוצה מגדרית את/ה – מדינת ישראל תהיה שם כדי להחזיר אותך לחור שממנו באת.

      ולעניין עצמו – אין ספק שכל עניין החינוך הוא בעייתי מאוד, ולדעתי המקור המרכזי לרוב הבעיות האקוטיות במדינת ישראל. לגבי המקור – אני מניח שכאן תהיה לנו מחלוקת.
      מדינת ישראל היא יורה רותחת. כל דבר פה נעשה בלחץ. כל אחד צריך להיות ראשון. צריך להיות חזק. לצערי, ולאחרונה התפתח בבלוג דיון קצר אך מעניין עם יוסי קורן לגבי זה – אנחנו מוותרים לעצמינו על ערך המצוינות לטובת בינוניות (במקרה הטוב). אחת הסיבות לזה, אני חושב, היא מה שנקרא 'עייפות החומר'.
      ויחד עם זאת, וחשוב להדגיש את זה – זה לא תירוץ לאותם 'זבלים אינושיים' להסתובב בחוץ ולהתנהג כמו הבבונים שהם.

  8. רוני רוזמן הגיב:

    זה בדיוק העניין. זה לא קשור לימין ושמאל ולמה שקורה בצד השני. גם אם מאן דהוא חושב שהפלשתינאים אשמים בכל ומגיע להם שיפגיזו אותם, זה לא משנה את העובדה שמי שמפגיז ילדים כדבר שבשיגרה ייסע אחר כך באדום, יעקוף בסופר ויקלל על ימין ועל שמאל. ככה זה. מדינת ישראל היא יורה רותחת לא במקרה. זה לא משמיים, זה בגלל שאנחנו במצב מלחמה מתמיד מאז קום המדינה. במדינות שוחרות שלום שניהנות משלום יציב עם שכנותיהן בני אדם לא מתנהגים ככה. זה מאפיין מובהק של מצב חירום, והמנהיגים שלנו נהנים לפמפם את תודעת החירום הזאת (עיין ערך "האיום האיראני") כדי שנמשיך להיות לחוצים, כוחניים ותוקפניים. כי כל עוד אנחנו כאלה, אנחנו לא דורשים שינוי (בשום אספקט), אלא רק דואגים כל הזמן להיות ראשונים בתור. שבת שלום.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

לענות לlizibee