מסעדת דיאנא בנצרת ועוד חוויות מיום שישי
צילומים ע"י עירא.
ביום שישי האחרון, בפעם השניה שלי אישית ובמסגרת נסיעות המועדון ל"מיטיבי לסת", נסענו 9 חבר'ה לדיאנא בנצרת. למי שלא מכיר, מדובר במסעדת בשר במרכז נצרת, שההתמחות שלה, בהא הידיעה, היא כבשים. שתי המנות המובילות שם הן ללא ספק קבב הטלה וצלעות הטלה. אבל אני קצת מקדים את המאוחר.
בדרך לנצרת, עצרנו ביקב אמפורה. לקחנו צ'אנס שיהיה פתוח, כי שמענו על המון אירועים של יקבים, בסו"ש שלפני ראש השנה. כרגיל, למרות
שאנחנו חברי מועדון רשומים שכבר קנו בקבוקים, ולמרות שזה כבר קרה פעמיים בעבר, גם הפעם לא קיבלנו הזמנה לאירוע. החבר'ה שם ביקשו שאני ארשום שוב את הפרטים שלי, ואני הוספתי שתי הערות:
האחת – שלא נצטרך לעבוד עם הסוכנת שלהם במרכז (בסאנטי, אושרת או איך שהיא קוראת לעצמה בימים אלה). הבחורה הזאת לא מוצאת חן בעיניי. היא כוחנית ודורסנית, ושמעתי גם ממקור מוסמך שעבד איתה תקופה קצרה, שזה לא תענוג כזה גדול. הבקשה השניה – ש"טעויות" הקלדה, כמו שהם קראו לזה לא יישנו. בכל מקרה – הטעימה ביקב לא היתה משהו. התחלנו עם שרדונה 2006, שהיה די אנמי. לא משהו לספר עליו הביתה. הרוזה היה מתקתק, מיצי מדי, וחסר גוף לחלוטין.
מד רד 2005, שעשוי מ-98% קברנה סוביניון ו-2% סירה, גם לא הלהיב יתר על המידה. היה לו גוף בינוני ומטה. ציפיתי ממנו ליותר.
היחיד שהיה טוב היה הקברנה הזני, 2003, שהיה מלא ארומות של פירות בשלים, והצליח להתפתח אפילו בכמה דקות שהיינו שם.
דבר נוסף שקצת בלט היה חוסר המקצועיות של חלק מהמוזגים. אני יודע שחלק מחבריי יחלקו על דעתי שמוזג צריך לדעת מה הוא מוזג (בדיוק כמו ברמן בפאב), גם אם הוא עובד לפי שעה. הבחור שמזג את המד רד דקלם את "98% קברנה, 2% סירה – ענבים, אתה יודע.. 12 חודשים בחביות עץ אלון", וכששאלתי אותו כמה זמן היין היה מבוקבק, הוא ענה לי בפשטות "2005". נהדר. מאוד אינפורמטיבי.
את הרייטון רד 2003 לא הציגו לטעימה. דווקא אותו רציתי לבדוק אחרי ההתלהבות שלי מאותה סדרה ב-2002.
לסיכום – אכזבה.
נחזור קצת לאחור וניתן לעבדאללה את רשות הדיבור:
לפני היציאה, עירא התלבט בקול רם, אם כדאי להביא 2 או 3 בקבוקי יין, דבר חשוב מאין כמוהו לארוחת שחיתות שכזו. ללא מחשבות מרובות מדי, אספנו 3 בקבוקים (מה שיתברר מאוחר יותר כהחלטה נכונה, במיוחד כשחוסלו 4 בקבוקים על השולחן… ). היינות ששתינו, צפויים ככל שיהיו, היו מותאמי קיץ בעיקר, אבל גם שתיים לגמרי עם המנות שנאכלו מסביב לשולחן.
התחלנו עם מיודעינו, יקב ויתקין (ששלט ב-3 מתוך 4 יינות ששתינו), ריזלינג 2005. הטעם המרענן, הליים והאשכוליות בריח ובטעם, עבדו נהדר, מוזר ככל שיישמע, יחד עם מנות ראשונות שכללו סלט פטרוזיליה, חומוס ופלאפלים, שבהם פתחנו את הישיבה. הבקבוק "התאדה" ממש מהר (כבר ציינתי שהיה חם בחוץ??), ועברנו ליין השני. זה, כמובן, היה ה"מסע ורוד 2006" של אותו יקב. מהפעם הקודמת ששתיתי אותו, דברים קצת התפתחו. הטעם נעשה עמוק יותר, הגוף נעשה מלא יותר, ויחד עם זאת – התותים עדיין שלטו. אחלה יין לכל ארוחה ולכל סוג אוכל.
עוד לפני שהגיעו המנות העיקריות, שנעו בין קבב טלה, מעורבים של צלעות/קבבים וקבב טלה טרטר (נא), פתחנו בשתיית הבקבוק השלישי, שיראז קברנה 2005 של רוזמאונט אסטייט, שנפתח מבעוד מועד, ונשם קרוב לשעה עד שנמזג לכוסות. כיין אוסטרלי מהעולם המודרני והחדש, הוא סיפק ריחות של פירות יער בשלים והרבה פלפל. יין בהחלט לא רע, כשהוא מוגש בטמפרטורה הנכונה.
בשלב הזה כבר אכלנו, ופתאום ראינו שבמסעדת דיאנא, היקב השולט בתפריט הישראלים, הוא – איך לא – יקב ויתקין. המחירים ממש לא היו בשמיים, ולכן הזמנו עוד בקבוק של פינו נואר 2005 של היקב, שהחלו בשיווקו לפני כחודש וחצי. וכרגיל – יופי של יין. ריח של פולי קפה, וטעם פלפלי עשו את העבודה. הבקבוק עלה 98 שקלים, כאשר ביקב הוא עולה 75-80 שקלים. בהחלט לא מדובר בשחיטה. סחתיין לדיאנא!
ועכשיו לגבי האוכל, שהרי לשם כך הגענו במקור – החומוס היה נחמד. לא יותר ולא פחות. על הסלטים אפשר לוותר לדעתי, כי הם עולים לא מעט, וחבל על המקום בקיבה. המנות העיקריות מוגשות על פיתה דקה, עם תפו"א אפוי קטן, מג'דרה, וכמה ירקות, כשהכל מונח על הפיתה בצלחת.
הקבבים היו נפלאים. כל מי שלקח אותם ליקק את השפתיים. מחיר ל-3 שיפודים וכל התוספות – 65 שקלים. הקבבים היו טיפה מלוחים מהרגיל, אבל היו באמת מצוינים. את המנה הזו כבר לקחתי פעם קודמת שלי שם, אז החלטתי ללכת על המעורב, שכלל שיפוד קבב, שיפוד שישליק טלה, וצלע טלה. המנה עלתה 70 שקלים. האמת – קצת התאכזבתי. הצלע היתה קטנטונת. גם השיפודים. המג'דרה שלי הגיעה קצת קרה. חוצמזה היה על השולחן גם קבב טרטר, כאמור – שהיה פשוט מצוין. הנאה צרופה של בשר, איכותי ביותר.
לקינוח קיבלנו גם קפה ו-3 סוגים של כנאפה, שגם היו נהדרים.
החשבון ל-9 סועדים: 872 שקל לפני טיפ.
המנות האחרונות לא חויבו בחשבון, וכך גם לגבי דמי חליצה על שלושת הבקבוקים שהבאנו מהבית. שוב – סחתיין שני לדיאנא!
משם המשכנו לממתקי אל-מוכתאר בהמלצת חברינו המקומיים (יחסית), כדי לקנח במתוק חם וטרי. גם שם היה נהדר, למרות שאני כבר לא יכולתי להסתכל יותר על אוכל.
הנסיעה ליקב טוליפ שבכפר תקווה כבר היתה קצת מיותרת לטעמי. אני התחלתי להרגיש את התשישות של כל השבוע, אבל נסענו לשם בכל מקרה. כפר תקווה הוא כפר לכ-200 גברים ונשים עם מוגבלויות שונות, ויקב טוליפ, רובו ככולו הוא יצירתם האישית. האירוע שנערך שם היה המוני למדי (כמה מאות אנשים להערכתי, למרות שאולי אני מגזים). אני כבר לא יכולתי לשתות יותר, אבל מחבריי שכן שתו, לא היו התרשמויות יוצאות דופן. את שני היינות שלהם שכל כך אהבתי בטעימה הקודמת שלהם, השיראז ריזרב וה-mostly shiraz, לא הציגו בטעימה הזו. אני אשאיר את ההתרשמויות האחרות להיכתב ע"י עירא או משהו בסגנון. בכל מקרה – היינו שם חצי שעה בערך, ועפנו דרומה, עייפים אך עייפים.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אני רק אוסיף שטעמתי עוד כמה מהסלטים שאלינור ומישל הזמינו והיה דווקא מעולה. בפעם הבאה אני אתן גם להם מקום על השולחן…
שלום רבותי,
נשמע כמו אחלה של יום, מצטער שלא יכלתי להצטרף. קמתי בבוקר ועשיתי מה שעשיתי בשבועיים האחרונים: התיישבתי על המחשב ועבדתי על עבודת גמר באיזה קורס. ההבדל היחיד הוא שביום שישי נתתי לעצמי כמה שעות הפסקה לטובת בישול וארוחת ערב עם חברים. היום הגשתי 31 עמודים, עם שני עמודי ביבליוגרפיה צפופים. אם היה לי כסף הייתי מפנק את עצמי באיזה בקבוק מבעבע לרגל האירוע…
תגובות לפוסט – פחות ממאה שקל לבנאדם זה מחיר מצחיק, מחיר של שיפודיה ממוצעת – כל הכבוד. התמחור של ויתקין אצלהם בכלל מצוין, לא רואים הרבה מסעדות עם פחות מ-100% רווח על מחיר חנות.
אמפורה שרדונה – אחד היחידים שמיושנים בעץ שהצלחתי להתחבר אליהם. לא הפיל אותי, אבל שימוש מתון בעץ זוכה אצלי לנקודות.
אמפורה ק"ס 03 – טעמתי אותם כשהם היו חדשים, ולדעתי 01 ו-02 הרבה יותר מוצלחים (ועולים פחות או יותר אותו דבר). לא שה-03 לא בציר טוב או משהו, לדעתי פשוט צריך להתבגר קצת בבקבוק. אם אתה נתקל ב-01 אני ממליץ בחום (ה-02 יותר עצמתי, אבל גם ל-01 לא חסר כוח).
רשמים:
http://drinking.wordpress.com/2007/06/29/amphorae/
יש לי גם רשמים על השרדונה וה-01 אם זה מעניין מישהו.
שנה טובה וחג שמח !
היי drinking,
קודם כל – שנה טובה, ובברכת "שלא נשתה מי ים"! (חוץ מהמקרה הייחודי שמדובר בויסקי טוב בסקוטלנד, ואז – שישימו כמה ים שהם רוצים בפנים.. :)).
לגבי הטעימה באמפורה – קראתי גם את הרשמים שלך, וכרגיל – נהניתי. יצא לי לטעום לא מעט מהם, וממה שטעמתי היחיד שעשה כבוד ליין היה הרייטון רד 2002, בדגש על בקבוקים קטנים. יש גם בקבוק אחד של סירה רזרב 2004 שעירא מחזיק אצלו, ולפי מה ששמעתי גם מטל, שעבדה שם, זה יין מדהים שיכול וכדאי שיתיישן עוד קצת. לגבי השרדונה – אנחנו טעמנו את ה-20006, ולא את ה-2005 שאתה טעמת. השרדונה 2005, היה בהחלט טוב. אני זוכר שקנינו בקבוק ממנו "על הדרך", בנסיעתינו האחרונה ל"דוריס" בראש פינה, שהיתה לפני איזה חצי שנה, ונהנינו ממנו מאוד. ה-2006 לא דמה לו. נראה שנגיעות העץ ירדו פלאים, והיין באמת היה אנמי מדי עבורי.
בכל מקרה, לא היו יציאות מצויינות רבות ליקב הזה, אבל מפעם לפעם יש להם דברים מוצלחים. מדברים על כך שהשנה תהיה נהדרת ליקבי ישראל, ואני מקווה שהטענה תצדיק את עצמה.
הסירה די מוכן לשתיה לטעמי. אולי יש לו מה להרוויח מיישון נוסף – קטונתי.
אני חושב שהק"ס הישנים יותר מאוד מוצלחים, והריטון 02 יכול להתחרות ביראון, גם באיכות וגם בתמורה למחיר – וזו לא מחמאה שאני מחלק בקלות (למעשה, פעם ראשונה).
הריטון 02 בהחלט יכול להתחרות ביראון.
יראון הוא היקב הראשון לטעמי, בארץ, שעושה מרלו טוב. וזו בהחלט לא מחמאה שבאה בקלות ממני, בתור חובב יין שלא מסוגל להנות ממרלו בדר"כ.
יראון זה שם של קיבוץ שבו נמצא יקב הרי גליל, שמייצרים את סדרת יראון שיש בה בלנד בורדולזי (סוג של) וסירה זני. המרלו שלהם הוא מהסדרה הבסיסית והוא חביב ונותן תמורה טובה לכסף (35-40 ש"ח). חביב אבל לא מפיל, אם אתה מוכן לשלם יותר יש לדעתי מרלו מוצלח יותר, כמו אמפורה 02 וירדן.
תיקונים:
1. אצלי במקרר שוכב לו אמפורה שיראז רזרבה 2003 ונאמר לנו שאין מה לפתוח אותו לפני 2010. ב145 ש"ח הוא הבקבוק היקר ביותר שאי פעם קניתי בלי לטעום קודם, ולכן אין לי גם מושג איך הוא טועם ואם הטענות להשכבה מוצדקות.
2. אתה לא רוצה מי ים בויסקי רק את הריח שלהם. מצד שני ראיתי אותך במו עיני שותה מי ים. קראת לזה צוויקה.
3. השארדונה שטעמנו ואהבנו (ולי זה עוד יותר נדיר מאשר לך שאני פוגש שרדונה שאני אוהב) גם הוא 2003, ועוד לא שתינו אותו מאז אותה טעימה בודדת. הבקבוק שהבאנו ופתחנו אצל דוריס היה ויוניה, שהיה גם כן משובח.
עדכון ותיקון טעות:
לא התכוונתי ליראון, כשדיברתי על המרלו. התכוונתי ליקב יתיר, וספציפית למרלו 2001. לא יודע איך התבלבלתי בין השניים, אבל הערב הבנתי שטעיתי, כששתינו את השניים, זה מול זה.
היתיר הוא זה שאהבתי את המרלו שלו. עכשיו אולי אתם מבינים כמה אני לא אוהב מרלו. אני אפילו לא זוכר דברים טובים מהזן הזה, כשאני שותה אותם…