חלליות וגם חייזר אחד פרוותי במיוחד
לפני יומיים היה לי העונג להיות אורח של נעמה אדלר בפתיחת התערוכה שלה בזכרון יעקב.
[את נעמה אני מכיר דרך אחיה, שהוא חבר קרוב מאוד, שמגיב פה דרך קבע תחת השם ג'ירפה].
נעמה היא לפני הכל בנאדם נהדר. אם יש מישהי שמתאימה לקלישאה "מחייכת אל העולם והעולם מחייך אליה" – זו הבחורה. היא פשוט מלאכית, שעושה טוב לכל הסובבים אותה.
מעבר לכך, היא גם ציירת וקדרית. התערוכה, בשם "מפגש חלליות" מוצגת בבית פרטי, ליד המדרחוב של זכרון יעקב (הכתובת מופיעה בכרזה לעיל). אם יש לכם קצת זמן, התערוכה תציג עד ה-22 לאוקטובר. זה לא עוד הרבה זמן.
מאחר ואני מאמין בכל ליבי שהבחורה הזו עושה דברים נפלאים, אני בהחלט רוצה להמליץ על התערוכה הזו. הנה טיזר קטן ממה שתראו שם (לדעתי, ללא ספק – התמונה היפה ביותר בתערוכה, אבל אולי אתם תחשבו אחרת):
אחרי התערוכה הנפלאה הזו, המשכתי לסרט בפסטיבל ICON שמתקיים בפעם ה-12 בסינמטק תל אביב, הפעם בסימן "מהפיכות". בחצות שבין רביעי לחמישי, ראיתי שם את CJ-7, סרט לכל המשפחה של סטיבן צ'ו, במאי סיני. בגדול, מדובר באגדה חמודה על עובד בניין פשוט ועני בסין, שמנסה לתת לבנו את החינוך היקר והטוב ביותר, כדי שזה יצליח בחיים בצורה ישרה והוגנת. לצורך כך, הוא מקריב רוב שעות היממה בעבודה פיסית קשה. בינתיים, הוא מוצא צעצוע קטן וחמוד, ומביא אותו לילדו. ה"צעצוע" מתברר כמעין כלב חייזרי חמוד מאוד, שעוזר לכולם. כמובן שיש הרבה מוסרי השכל לכל אורך הסרט, כי הוא מיועד להיות חינוכי, גם הוא מראה את הדברים בצורה גרוטסקית לפעמים. הדבר שהכי הצחיק אותי, היתה העובדה שהצלחתי להבין חצי מהסרט, בגלל לימודי המנדרינית שלי. ידידתי נ', שהלכה איתי לסרט, השתגעה מהדיבוב השני שעשיתי לסרט במנדרינית, וזה היה ממש מהנה (גם בשבילה!). בקיצור, אם בא לכם לראות משהו שנראה כמו סרט משנות ה-80, אבל בסינית, ופי אלף יותר חמוד – זה הסרט בשבילכם. זה סרט שלא תפסיקו לצחוק, לבכות, לכעוס ובכלל – להתרגש כל 2 דקות ממשהו אחר. נכון, מדובר בסרט שעושה מניפולציה רגשית לא פחות מ-E.T., אבל שוב – זה ממש כיף.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אני מקבלת את התחושה לאחרונה שרק תל אביבים מודעים לכל הערוכות האלו. קראתי היום את מוסף גלריה של הארץ ו… וואו. יש מלא תערוכת בתל אביב, מישהו אשכרה הולך אליהם?
(כן, הבנתי שזו הייתה בזכרון, אבל בכל זאת)
מקפיסטה, אני לא תל אביבי…
והאמת – בדרך כלל אין לי ממש מושג על אירועים כאלה. אני אוהב אמנות, אבל במינונים. לא מחפש ללכת לכל חדר שקורא לעצמו גלריה. אבל מפעם לפעם, אני אהיה מוכן להרחיק גם עד זכרון כדי לראות משהו יפה.
אצלי אמנות מתקשרת מאוד לאדם שמאחוריה. אם הבנאדם הוא מניאק, אני לא אצליח להתחבר לאמנות שלו בדרך כלל. זו גם הסיבה שרוב התערוכות שאני הולך אליהן, הן של אנשים שאני מכיר אישית.
גיא – יש צדק בדבריה של מקפיסטה, באמת יש מלא תערוכות בתל אביב בחודש האחרון במסגרת ART TLV (לא שאני יודעת לכבוד מה זה או משהו). יצא לי להגיע לאחת בשם טלפתיה שנפתחה ממש כמה מטרים מהבית שלי – היתי בדרך הביתה מהעבודה ערב אחד וראיתי את ההתקהלות של האנשים אז פשוט נכנסתי והיה ממש לא רע. מסתבר שהייתי בפתיחה כי אחרי זה ראיתי שהם מתחילים לגבות תשלום בכניסה.
אני כל כך ממעטת להגיע לתערוכות אומנות, בעיקר כי הן משעממות אותי, אבל בחודשיים האחרונים היית בשתי תערוכות שממש אהבתי – שווה לעשות גוגל על 'הס 8'.
בכל מקרה, בילבלתי את השכל מספיק… סתם התחשק לי לספר.
תמשיכי "לבלבל" את השכל כמה שאת רוצה.
הבלוג הזה נועד בדיוק בשביל סיפורים, וגם כאלה. אז תרגישי חופשי להוציא מהמערכת כל מה שבא לך.
תל אביב – העיר היחידה בארץ.
היתר חיקוי די פתטי .
הממ.. אני חושב שזה לא ממש נכון, אבל ניחא.
ג'ירפה- הכינוי הזה הוא בגלל הצוואר הארוך שעוזר לך להתנשא על פני תושבי ישראל בניגוד לתושבי תל אביב?
תסביר לי, מה הופך את תל אביב לעיר ואת שאר ה"ערים" בארץ ל"חיקוי די פתטי"?
והאם יצא לך לגור במשך תקופה שעולה על שנה באחד מהחיקויים הדי פתטיים כדי באמת לחוות איך החיקויים האלה מתנהלים ומה גורם לתושבי החיקויים הללו לקרוא לחיקוי "עיר"? או אולי פשוט העדפת להישאר בתוך הקילומטרים המרובעים להם אתה קורא "העיר היחידה בארץ" ולהמשיך להיות מוזן מפמפומי התל אביביות הנשגבת תול כדי שלילה כל דבר שהכתובת שלו היא לא תל אביב?
ג'ירפה גר בחדרה, מקפיסטה.
אין צורך להתעצבן על האיש. הוא יחטוף כאפה בקרוב. 🙂
מקפיסטה, הג'יראפה גדל בטבעון, גר פעם בתל אביב לשנה ומשהו (אם יד אליהו זה תל אביב…) ולאחרונה כאמור בחדרה. אני לא יודע אם הוא אמר את זה בציניות וסרקאזם (מה שלא מתאים לו) או מתוך געגועים, אבל להאשים אותו בחוסר פרופורציות אי אפשר.
אני לעומת זאת גדלתי בירושלים, וגרתי ברעננה, אבן יהודה, נתניה ועמק הסיליקון, ואני יכול להגיד לך שאין עיר שאני שונא להכנס אליה יותר מתל אביב, בגלל בעיות התנועה והאקלים המעצבן. אין עיר שאני מכיר שהמהגרים אליה מתייחסים פתאום לכל שאר העולם בצורה כל כך מתנשאת ומקריבים כל כך הרבה לחיות בה, בחוסר פרופורציות מוזר להגיון בעיני. ומצד שני, אני אוהב את צפיפות התרבות, האמנות ומקומות הבילוי שבה, ומתעצב שמעט מאוד בעלי עסק חושבים לרגע לפתוח במקום אחר, פחות מרכזי. למה אין סניף של הקאמרי בהרצליה או של הבימה בירושלים. למה אין ריכוז יותר רציני של גלריות ברעננה ואנשים שירצו להציג בהן. למה יש הרבה פחות ריכוז של בתי ספר לאמנויות בחיפה מאשר שם, ומי שרוצה ללמוד נושאים מסוימים חייב להגר לערים אחרות.
אבל זה המצב. השורשים הולכים אחורה 100 שנה, כשמרכז התרבות והאמנות החילוני קם שם מהחולות ואת הערים שמסביב הקימו אנשים עובדים שתרבות היתה למצרך מותרות, והיום הטלוויזיה והשופינג מספקים להם את כל מה שהם צריכים.
אנשים נוהרים לתוך תל אביב בשביל תרבות ובילויים שאינם שופינג וטלוויזיה, השאלה המעצבנת אותי שנים היא למה התרבות הזו לא רוצה לנזול גם קצת החוצה. מאיפה ולמה השוביניזם הזה? עם השנים ת"א רק הופכת להיות אי יותר בודד של תרבות והפריפריה רק מחליפה צבעים ליותר ירוק (מקנאה) או שחור (מהתחרדות) אבל מעט מאוד נעשה כדי לשנות את המצב, בתקציבים המוגבלים של העיריות. זה משהו שצריך לבוא מהעם ולא מהשלטונות, וכנראה שהחלקים בעם שרוצים לצרוך את התרבות הת"א, הם לא החלקים בעם שיש להם את הכוח לגרום לה גם לצאת משם, אז הם רק נוהרים פנימה, ומקללים את המחיר שהם מרגישים חובה עצמית לשלם על זה.
לא יודע מה יש להם להתלונן.
אני חצי צוחק וחצי רציני כשאני אומר שאני בעד חולדאי או כל ראש עיר שיגרום לקהל לעזוב קצת את תל אביב ולדרוש תרבות ובילויים בפריפריה. אולי יקומו מקומות אטרקטיביים גם מחוץ לבועה.
מקפיסטה, זה שראשי נישא מעל כולם, זה רק בגלל שכך ברא אותי הטבע.
תראה, בכל מדינה בעולם יש עיר שהיא העיר המרכזית בה מרוכזים רוב ענייני התרבות, הפנאי, העסקים, הבילויים וכו'. זה משהו טבעי. לונדון, ניו יורק, סידני/מלבורן (לא רוצה לפגוע ברגשות אף אחד) בייג'ינג וכו'. למה לונדון התפתחה למה שהיא היום ובריסטול הפריפרית לא התפתחה כמוהה? סיבות הסטוריות בעיקר. ממש כמו תל אביב. אבל זה לא אומר שבריסטול היא לא עיר וזה לא אומר שאין לה מה להציע לתושביה מבחינת תרבות, תעסוקה והשכלה. ובכל זאת, הצעירים מפנים פניהם ללונדון ומהגרים לשם במקום לפתח את עירם שלהם.
ממש כמו שלחיפה ולירושלים יש מה להציע לתושביה מבחינות תרבות ופנאי שהם לא רק שופינג וTV.
בחמש השנים האחרונות גרתי בתל אביב, חיפה ועכשיו ירושלים. מי העדיפה עלי? לא יודעת. אבל תל אביב זו לא. ציר מוריה בחיפה הוא תענוג, תיאטראות הפרינג' הקטנים שצצים לאחרונה תופסים תאוצה, יש הופעות חיות בסיטי הול, בביט, באליפנט ועוד, תערוכות פה ושם ולא נשכח את חוף הים. כנ"ל בירושלים (חוץ מהים כמובן)- מרכז העיר והמושבה הגרמנית בערבים מופצצים, גלריות קטנות בכל מקום, סנימטק מוצלח, תיאטרון ואישית יש לי אובססיה קטנה לשוטט בעיר העתיקה בלילה…
אז וואלה, כל סוגדי תל אביב- שישארו שם ושישמרו את דעתם המתיימרת לעצמם. לי פשוט נמאס לשמוע.
טוב..
א. לירושלים יש את בריכת הסולטן, לא? (לא תחליף לים, אבל שם מוצלח, זה בטוח.. ).
ב. את אוהבת לשוטט בלילה בעיר העתיקה ואת בטוחה שאת רוצה לדווח על זה לקוראי הבלוג? אני מזכיר לך שיש פה כמה גברברים רווקים. הם עלולים פשוט לחכות לך שם בהזדמנות 🙂
ורגע של רצינות – את צודקת. אני חושב שלירושלים, כמו לחיפה ולערים נוספות, יש מרכזי תרבות ואטרקציות לא רעות בכלל. הכל שאלה של מה את/ה מחפש/ת. אני אוהב את תל אביב בעיקר בגלל שתי סיבות:
א. גרתי בה לא מעט שנים, ובעיקר בשנים האחרונות, בהן גרתי בפלורנטין, נהניתי במיוחד.
ב. היא העיר המרכזית הקרובה למקום מגוריי.
אני לא בטוח שבסיטואציה בה הייתי גר ליד חיפה או ירושלים, הייתי חוזר לתל אביב הרבה כל כך. היום, זו בערך האופציה התרבותית הכי נורמלית, היות ורעננה מתפקדת בעיקר כמעין "בית קברות" של תל אביב (את הזכות להיקרא "חדר השינה" קיבלה רמת גן, ואת הזכות להיקרא "בית אבות" קיבלה גבעתיים), והיות ונתניה היא מזמן לא אופציה תרבותית משום סוג שהוא, האופציה היחידה הקרובה היא תל אביב.
זה לא שאני לא נהנה בעיר הזו, אבל אין לי שום רגשות "סגידה" לעיר הזו.