3 סיטואציות מפגרות וברכה
כל 3 הסיטואציות הבאות נחוו בשעתיים האחרונות, ואף אחת מהן לא הומצאה או שונתה ע"י הכותב:
מערכון א' – בחדר ההמתנה לרופאת המשפחה
המשתתפות: שתי פרחות – אחת צרפתייה-צפונית והשנייה מרוקאית, הראשונה עם סבתה (שלא מבינה מילה בעברית) והשנייה עם אמה.
אין שפה שאני לא סובל יותר מצרפתית. פשוט אין. זו שפה שגורמת לי לרצות להקיא כל פעם שאני שומע אותה. לא יודע למה, אבל זו ההשפעה שלה עליי. ואני בנאדם שמאוד אוהב שפות. תוסיפו את זה להרגשת הבחילה שהיתה לי עוד לפני שהגעתי לשם בכלל, ותקבלו מתכון מנצח ל.. רגע – לא ברור למה, אבל זה עוד לא הכל! כן, כן! יש עוד. הצרפתייה-הצפונית והמרוקאית הן חברות מהתיכון שנפגשו במקרה אצל הרופאה. אף אחת משתיהן לא ידעו שהן הולכות לאותה רופאה. מכאן התחילה מסכת צעקות של "וואי!" ועוד "וואי!". לא דיבורים – צעקות. ומפעם לפעם, מתערבת אמא-מרוקו, שמעלה עוד יותר את הווליום. אחת לכמה משפטים, סבתא מסתכלת במבוכה, והצרפתייה-הצפונית (כן, לא ברור לכם שקוראים לה ג'ניפר?! כאילו דא!) מתרגמת לה עם הווליום לצרפתית. חשבתם שמכאן לא יכול להיות יותר גרוע? חה! תוסיפו לסיפור הזה ג'וק שבדיוק נכנס לחדר. וזה המתכון שעליו דיברתי…
חצי שעה עברתי את הסיוט הזה…
מערכון ב' – בתור בבית מרקחת
אישה בתור רואה גבר שהיא מכירה, וצועקת לעברו: "וואי! שלמה! מה אתה עושה פה?"
הגבר: "באתי לקנות תרופות".
האישה: "וואלה".
דקה של שתיקה מביכה.
מישהו צריך לכתוב את החומר הזה… זה רציני לגמרי!
מערכון ג' – בקופה בבית מרקחת
התור כבר מאחוריי, תודה לאל. אני בקופה. מאחוריי משתרך תור 5-6 אנשים.
אישה מכניסה את האף שלה דרך הדלת (נשבע לכם שהיא אפילו עוד לא נכנסה), וצועקת, כדי שכולם ישמעו: "וואו! מה לעזאזל הולך כאן?! כמה זמן!"
ואני שואל – איך את יודעת? לא, באמת – איך את יודעת. מדדת?
ומה השגת בזה שצעקת את זה בכלל? מה ציפית? שנברח? שנפנה לך את התור? מה?
******************************************************************************
טוב.. אני כבר ממש לא הולך לכתוב על זה פוסט בפני עצמו, אבל ברוכים הבאים לפוסט ה-300 (ואל תתנו למספר שם למעלה לבלבל אתכם).
לחיי המאות הבאות, בלה בלה בלה… וכן – כרגיל – תודה לכל קוראיי על כך שאתם עדיין סובלים את נוכחותי בעולמכם.
חג שמח!
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
דבר ראשון- לה בלו בלה לה בלו בלו? (בצרפתית מדוברת כמובן) רגע, אולי אכתוב באנגלית שתדע איך להגות, זה חשוב מאוד! בבקשה- la blue ble le blue blue? יותר ברור? יופי.
דבר שני- יא גיא! מה אתה עושה פה? בלוג? וואלה…
ולסיום סיומת- חשבת פעם שאולי יש אנשים שיש להם בעיה בהתאמת טונציה לאירוע? או אולי בעיות שמיעה? מדוע ישר להתלונן במקום לשאול, להתעניין, לברר….
"גברתי, מדוע את צועקת (במבטא צרפתי כמובן)? האם צריך לכוון את מכשיר השמיעה שלך? האם את אחרי ניתוח מיתרי הקול? האם את סתם כלבה "צרפתיה" צווחנית שצריך להוציא אותה החוצה ולהראות לה מאיפה הוורמאכט השתין?"
רואה, סבלנות וסובלנות, זהו שם המשחק. היה גם שיר בעצוץ הילדים פעם… אנסה להיזכר….
תרגיש טוב.
שתי פראחות ישובות על הברזלים מול הסופר.
פונה אחת הפרחות לחברתה ואומרת:
ואי תיראי ציפור מתה.
החברה מרימה את ראשה ,ובחיפוש באויר שואלת:
איפה?
כן.. סבלנות זה אכן שם המשחק.. ואם כבר, הנה סיפור תמיכה טכנית שהיה לי לפני כמה שנים בימיי בנזק:
אישה אחת מתקשרת למוקד, ומתחילה ישר לצרוח עליי. לא מפסיקה לצרוח, שוב ושוב ושוב. ואני? אין לי מושג מה לעזאזל היא רוצה מרוב צעקות. אז אני מנסה להרגיע אותה, והיא מתוך דחף בלתי נשלט ואינרציית צרחות, ממשיכה לצעוק עליי שאני תומך, ולכן אני חייב לתמוך בה.
הסברתי לה בעדינות ובטון רגוע, שאני תומך טכני, לא נפשי, מה שכמובן עצבן אותה עוד יותר, והמשיך לצרחה: "אתה חושב שאני צריה פסיכולוג??"
בשלב הזה השתתקתי, כי הדבר היחיד שעמד לי על קצה הלשון היה לומר לה שלא. אני לא חושב שפסיכולוג יוכל לפתור את העניין הזה. מכות חשמל, לעומת זאת…
אז את רואה מקפיסטה, יש ימים שבהם אני משתדל להיות אדיב, מבין וסובלני.
היום לא היה יום כזה 😆
קבל עוד סיפור מימי כנציגת שירות:
(אויש, זה היה כתוב לי באיזה בלוג שמחקתי פעם… אוף, למחוק בלוגים זה רע. קראפ, גם לא שמרתי את הפוסט המדובר)
אוף! עכשיו אני ממש מעוצבנת, זה היה סיפור מצחיק ואני לא זוכרת את הפאנץ' ליין.
בכל מקרה, אישה התקשרה לקשקש, כנציגי שירות אנחנו מכירים את הטיפוס המשועמם שפשוט מתקשר לקשקש. אז היא התקשרה בהסוואה של שאלות לגבי גלישה סלולרית. משם המשכנו לבאיזה אתרים אפשר לגלוש, גם אתרי הכרויות, גם אתרי הכרויות לחמישים פלוס, גם אתרי הכרויות לעצלניות שלא מרימות את עצמן מהכורסא לכיוון המחשב כדי לגלוש כמו בן אדם נורמאלי אלא מתעקשות להשתמש בדבר הקטן הזה שהאצבעות שלהן בקושי מבדילות בין מקש אחד לאחר…
אז כן, למדתי כמה דברים על עולם הפנויים פנויות של החמישים פלוס. אכן מרנין.
(אני חושבת שהפוסט המדובר נמצא על המחשב הנייד שלי… אחפש ואולי אעלה איזה פוסט לזכר ימי כנציגת שירות אדישה ואז תראה מה זה "סבלנות וסובלנות")
איזה כיף..
תודה לאל שמה שכתבת פה לא מעלה לי תמונות בראש לגבי ההור.. פאק! היית חייבת ,הא?!
רגע של רצינות (סתם). יש לי עוד סיפור אחד בשבילך: באותם ימים, גם כן בחברת נזק הידועה לשמצה, רצחו טכנאי של נזק בבקעה-אל-גרביה (שזה גבעת הגרביים בערבית, או משהו כזה).
במשך כמה ימים אחרי זה, ובלי קשר ממשי לרצח, היתה תקלה במרכזת של טייבה. אלא שנזק לא הוציאו טכנאים בגלל הוראת השעה. כל יום היה בן דוד תורן שהיה מתקשר ומתלונן על העניין. ביום הרביעי או משהו כזה, מתקשר עוד בן דוד, ושואל "מה קורה עם המרכזת?"
אני: "אדוני, עוד לא תיקנו אותה".
בן דוד: "אבל אם זה היה בתל אפיפ הייתם מתקנים את זה באותו היום!"
אני: "נכון".
(שתיקה משני צידי הקו לאורך שתי דקות כמעט).
בן דוד מנתק את השיחה.
את רואה? פה גם הייתי סובלני, וגם כנה. תמיד ידעתי שאני טוב בקטע הזה של עבודה עם לקוחות.
קבל עוד סיפור מטריד- מתקשר גבר באמצע החיים לחוץ. "תקשיבי ותקשיבי לי טוב!" שזה כבר העלה לי את הסעיף. מה אני חיילת שלו? גם כשהייתי בצבא לא הייתי חיילת של אף אחד ואף אחד לא דיבר אלי ככה. חוץ אולי מבהכנה לקורס קצינים אבל שם מתייחסים לכולם כמו לקקי. בכל מקרה, הוא המשיך "אישתי עלולה להתקשר ולבקש פירוט שיחות על הקו שלי. אל תתנו לה! את שומעת! אל תתנו לה!".
"אדוני, (מיוט- יא חתיכת מנייאק) אם לאישתך יש הרשאות על הקו שלך היא יכולה לבקש פירוט שיחות. אבל אם הקו רשום עליך אז אתה יכול לבטל לה את ההרשאות"
"כן כן, תבטלי תבטלי"
לקחתי את המספר שלו ומה גיליתי? אשתו משלמת על הקווים, היא רשומה כבעלת כל הקווים במשפחה, הקו שלה, הקו של בעלה, והקו של שלושת הילדים!
"תראה, אישתך מבחינתי היא הלקוחה של הקו שלך, היא יכולה לקבל פירוט שיחות ולעשות כרצונה עם הקו הזה"
"לא! את לא מבינה! אסור שהיא תראה! אסור!"
"תראה מה? אתה מארגן לאישתך ואם ילדך חופשה בהפתעה ולא רוצה שהיא תראה שהתקשרת לסוכנויות נסיעות או משהו כזה?"
טוווווו… ניתק המנייאק הבוגדני.
אוי.. החארות האלה.. מגיע להם.
היה איתי מישהו מהעבודה הקודמת שנסע איתי לסינגפור להדריך לקוחות. הבחור נשוי + 2. בזמן שהיינו שם, אישתו עבדה כמו מטורפת כדי להכין לילדה את היומולדת שנתיים שלה. אותו בחור לא עזר בכלום, וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה היה להגיע למסיבה.
בלילה הלפני אחרון שלנו בסינגפור, הלכנו לאיזור נהר הקוואי, ישבנו באיזה באר, איזו תאילנדית אחת התחילה איתו, והוא לקח אותה למלון. עזבי שאני חשבתי שאני הולך להקיא רק מהמחשבה של מה שהוא עושה לאישתו (תמיד היה לי מוסר בשביל חצי עולם ואישתו), אלא שבאמצע הלילה הטמבל עוד מתקשר אליי לחדר במלון, מספר לי איך הבחורה גמרה לו את כל המיני בר (מגיע לו!), ואיך אחרי שהוא עשה את מה שעשה איתה, הוא העיף אותה לרחוב ב-3 בלילה עם 20 דולר סינגפורי, ונתן לה מספר טלפון נכון, כשהיא ביקשה להיות איתו בקשר.
אלה מסוג האנשים שאני מאחל להם שייחנקו. כל יום. פעמיים.
חבל שהיא לא גנבה לו את כל הכסף, זה גם מקובל.
זונה (הוא) שימות.
זה יהיה הזמן בו אני אומרת "גברים הם חלאות" אבל פעם אחרונה שאמרתי את זה הייתי עם אחותי וחברה (שתיהן במערכות יחסים) קלטתי אותן מסתכלות עלי במבט של "אוי איזה מסכנה את". אז לא אגיד את זה. רק אחשוב את זה.
את יכולה להגיד את זה. אין לי בעיה זה. יש לא מעט גברים וגם נשים שהכרתי שהצדיקו את כל הכינויים שתדביקי להם. ועדיין – תאמיני או לא, יש כמה גברים שחושבים גם עם הראש ועם הלב, ולא רק עם הז–ן.
במקרה התחלתי לכתוב פוסט על הנושא הזה בדיוק, שאני מאמין שיתפרסם מחר בבוקר, או עוד הלילה אפילו. אני חושב שזה אפילו ידבר אלייך.
גוגל רידר (יבורך הוא) יעדכן אותי…
יבורך, אמן ואמן…
גיא, מקפיסטה, הדיון שלכם פה נתן לי רעיון לפוסט חדש על הימים בהם עבדתי כדיילת קרקע בנתב"ג. מצחיק איך אנשים פשוט מאבדים כל טיפת שכל כשהם נכנסים לשדה תעופה. אז תודה על הרעיון. אני כרגע מגבשת את הסיפורים… 🙂