ספרים של ראש השנה
מזמן לא יצא לי לכתוב ביקורת ספרים, בעיקר בגלל שקצת התרשלתי לאחרונה… משום מה, "הצלחתי" להתקע שוב ושוב עם "עושים היסטוריה", ספרו של סטיבן פריי. נכון, מדובר בקומיקאי אדיר, שיחד עם יו לורי (אתם בטח מכירים אותו מ"האוס" ) יצר את אחד הצמדים הבריטיים הטובים שיצא לי להכיר, ובכל זאת, איכשהו לקח לי הרבה יותר מדי זמן לסיים אותו. בגדול, פריי מספר את הסיפור של מייקל יאנג בגוף ראשון. יאנג הוא דוקטורנט להיסטוריה בקיימברידג', שבדיוק סיים להכין את עבודת הדוקטורט שלו על ילדותו של היטלר (שיאנג מחליט, תחת ההגדרה של "חופש אקדמי", לבדות אותה כמעט לחלוטין). שרשרת אירועים מוזרה, שכוללת את העובדות שבאותו יום חברה שלו עוזבת אותו והעבודה שלו מתעופפת מידיו אל כל רחבי הקמפוס, מביאה אותו למפגש יוצא דופן עם פיסיקאי מטורף בשם ליאו צוקרמן. צוקרמן מצליח לשכנע את יאנג לעבור באמצעות מכונת זמן שהוא המציא, היישר אל ימי ילדותו של היטלר, על מנת למנוע את לידתו. כמובן שכל זה יוצר שרשרת אירועים חדשה ומצחיקה ביותר, כפי שהייתם מצפים מקומיקאי בריטי. חשוב לציין, שהספר באמת מצחיק, אבל לוקח קצת זמן "להתרגל" אליו. מאחר ואני קורא את הספר בתרגום לעברית, ומאחר ופריי הוא מסוג הקומיקאים שמדברים וכותבים "מהר", התיאורים שלו קצת אובדים בתרגום. הפרק הראשון בספר הוא לא פחות ממייגע, ורק אחריו, הכל מתחיל להתגלגל בצורה מעט חלקה יותר. אם אתם לא מסוגלים לתרגם את העברית ל"בריטית" (וחשוב להבין – מדובר באנגלית שהיא בהחלט לא אמריקאית) באופן אוטומטי בראשכם, אולי כדאי שתשקלו שוב את קריאתו של הספר הזה בתרגומו העברי. יחד עם זאת, למי שכן מסוגל לבצע את התרגום הזה באופן אוטומטי בראשו, צפוייה חוויה בהחלט יוצאת דופן. היו רגעים שפשוט לא הפסקתי לצחוק, גם כמה ימים טובים אחרי שקראתי אותם.
בשבוע האחרון, אחרי שצלחתי את "עושים היסטוריה", חזרתי לקרוא ב"קצב" מספק למדי, והרי הממצאים:
"עסקים מפוקפקים" / דייב בארי – דייב בארי, הוא קומיקאי לא פחות טוב מפריי לטעמי. הוא כותב טור שבועי ב"מיאמי הראלד" כבר שנים רבות, ואפילו זכה בפוליצר על כתיבתו. האיש כתב גם אינספור ספרים כגון "מדריכים" לנישואים טובים, לגברים, ליפן ואפילו כתב על ה"היסטוריה" של ארה"ב ושל עולם הטכנולוגיה (למי שלא הבין, המרכאות הן כמובן בגלל שמדובר בספרים שהקשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט). יש גם ספרים מסויימים שפשוט מאגדים את הטורים המוצלחים ביותר שלו בתקופה מסויימת. בקיצור – אין ספק שהאיש פשוט מצחיק ואני באמת אוהב את הכתיבה שלו (אני מציע לכם לא לפספס את Dave Barry in Cyberspace מ-1996, בו הוא מתאר איך ביל גייטס הפך לאיש עשיר). "עסקים מפוקפקים" הוא ניסיון ראשון שלו מ-2002, לכתוב רומן. כמובן שהוא שומר פה על הומור לאורך כל העלילה, אבל איכשהו, הפעם זה עובד קצת פחות. זה לא שההומור של בארי לא מוכר לי. הבעיה היא שנראה שזו פעם ראשונה שהוא מנסה לפתח דמויות ועלילה לאורך 265 עמודים, וזה עובד פחות טוב. הכתיבה שלו קלילה, והיו קטעים שבהם בהחלט צחקתי, אבל נראה כאילו בארי מנסה לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, לפחות באמצעות חלק מהדמויות. הוא גם מנסה להכניס לרומן הזה הרבה אקשן (יריות, מאפיה וכו'), ואיך אומרים? "תפסת מרובה – לא תפסת"? – זו בדיוק הבעיה כאן. סיכום: כדאי להישאר עם כמה מיצירותיו המוקדמות יותר של בארי.
"עיר העצמות" / מייקל קונלי – עוד אחד מהמותחנים שאני אוהב לקרוא בלי לחשוב יותר מדי, ובלי רצון לתרגם כל מילה שנייה אצלי בראש לאנגלית. מייקל קונלי כבר כתב כמה ספרים שתורגמו לעברית, והספר הזה, שיצא ב-2002, הוא אחד מתוך סדרה של מותחנים, והראשון שלו שיוצא לי לקרוא (יש לי עוד שניים ברשימת הקריאה שלי). הספר מספר את סיפורו של הירונימוס בוש, בלש במשטרת הוליווד, שיוצא לחקור מעשה רצח, שקרה לפני יותר מ-20 שנה, אחרי שכלבה מגלה עצם של ילד, מביאה אותו לבעליה, גילוי שמביא לחפירות נוספות ולגילויו של שלד שלם. ייאמר לזכותו של קונלי, שהוא מצליח להשאיר אותך "על בהונותיך" במשך כל העלילה, למין הרגע הראשון שבו אתה מתחיל לקרוא. הוא אפילו מצליח לשזור קצת הומור בריא, אבל המתח רק הולך וגואה ככל שהעלילה מתקדמת. יחד עם זאת, גם בספר הזה יש משהו שלא כל כך הסתדר לי (ואני ממש משתדל לא להכניס פה ספוילרים): הספר מגיע לשיא מסויים, שלאחריו קונלי עדיין מנסה לשמור על מתח אבל לא ממש מצליח. גילויו של הרוצח האמיתי מגיע ממש בדקת הקריאה האחרונה, ויש לא מעט פרטים בעלילה שפשוט לא נסגרים. אלמלא קונלי היה משאיר פתח לספר המשך, מילא. אבל פה הוא "כאילו" סוגר את הדלתות על הדמויות הראשיות שלו. לי, אישית – זה מאוד הפריע. ההרגשה שלי היתה, שפשוט חסרים לי כמה עמודים נוספים. זה מרגיש כאילו הסופר כתב בשיטת "גומרים – הולכים". סיכום: ספר מותח, אבל אל תצפו לסוף מרגש במיוחד.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אם יש משהו שאני שונא בתרגום זה אם הוא מאלץ אותך לתרגם אחורה בראש כדי לנחש מה היתה הבדיחה המקורית לפני שתורגמה. זה סימן של תרגום גרוע. במיוחד הומור בריטי אני לא יכול לקרוא מתורגם מרגע שיכולתי להבין את המקור. כנ"ל אדאמס, פראצ'ט, גיימן, ואפילו רולינג.
יש בזה משהו..
מצד שני, הרשה לי להזכיר לך מי היה זה שקנה לי את "עושים היסטוריה". לא שאני מתלונן – להיפך!
קניתי לך כי אתה פעם הסברת לי שאין לך זבלנות לקרוא באנגלית. או שאני מבלבל עכשיו?
נראה לישאתה טיפ'לה מבלבל, אבל לא נורא.
כאמור – אני אהבתי לקרוא את הספר הזה. באמת. ואתה יודע שאני מאוד מוקיר את המתנה הזאת!
בלי קשר – שמת לב שגראוואטר שלך משום מה לא מופיע אצלי בבלוג..? זה מוזר קצת, לא?
חמור מאוד.
אני מעדיף לשמוע אותו באוטו בנסיעה… למי יש זמן לקרוא? תמיד אני נרדם ממילא.. 🙂