פשיטת רגל (בהשכלה הגבוהה)
כבכל שנה, בימים האחרונים חוזרים הסטודנטים לשבות. כבר בתחילת יולי הודיעה הממשלה כי שכר הלימוד יעלה, וכי ההנחה השנתית שהושגה בעבר, לא תאושר השנה.
בואו נקפוץ רגע 10 שנים לאחור:
בשנת 1998, היתה לי את הזכות להיות חלק ממאבק הסטודנטים, שנאבק על שכר הלימוד הגבוה. בתוך קבוצה יחסית מצומצמת, נלחמנו אנו גם נגד חוסר הנגישות של החינוך הגבוה לאנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. מעולם לא הייתי בן למשפחת עשירים, וערך הכסף היה משהו שלמדתי בדרך הקשה עוד בצעירותי – אבל את מה שראו עיניי, אני לא אשכח. זו הייתה חוויה ששינתה אצלי את המחשבה בהרבה אופנים. למאבק הסטודנטים הזה, הגיעו מדי יום בין חצי אחוז לאחוז מכלל הסטודנטים בארץ (כלומר: בין אלף לאלפיים איש בכל יום בכל הארץ!!) , ולעצרות הגדלות, בהן היו הופעות חינם של אמנים הגיעו כ-10% (20 אלף איש). כבר אז הבנתי שאין לזה סיכוי, אבל המשכתי. כי כבר אז לא האמנתי שצריך לתת ל"כושי" לעשות את שלו. סטודנטים רבים ניצלו את ה"חופש" היזום הזה, בכדי לעשות עוד קצת כסף, או להאריך את החופשה בחו"ל. הדבר הזה הרתיח אותי כבר אז. העם כולו היה מנותק, ואת ה"פירות" האלה שצמחו מתוך הניתוק הזה – כולם משלמים עכשיו.
כמי שבהחלט כן עוקב דברים שמתרחשים בעולם (בניגוד לכל מה שקורה פוליטית בארץ), ראיתי איך במדינות טוטאליטריות, בהן בהחלט יש מה לסטודנטים להפסיד במקרה של הפגנות – יצאו לא פחות מ-80%-90% מהסטודנטים לרחובות. לדוגמא? יוגוסלביה של ימי המלחמה. ויש עוד. אפילו אחוז התיכוניסטים שיצאו לרחובות בצרפת היה גדול בהרבה מהסטודנטים שהצטרפו למאבק (זו אצבע משולשת למי שטוען שהצבא "מבגר" אותנו). רק בישראל מחנכים אותך לתת לאנשים אחרים להלחם את המלחמות שלך. זו גם אחת הסיבות שידעתי שנפסיד את המאבק ההוא עוד בשבוע הראשון, כשהתקשורת עוד חיממה את חרבותיה ו"עזרה" לנו עם מאמרים אוהדים.
אבל אז קרה דבר נוסף: ה"הנהגה" של אותו מאבק, בעיקר בראשותם של ארז אשל וליאור רוטבליט, היו מנותקים לחלוטין ממה שקררה בשטח. זו גם הסיבה שבגללה כל מה שזוכרים לנו היום מאותו מאבק, אם בכלל, הוא את רוטבליט מקבל משולש פיצה משרה נתניהו, אחרי הצטרפותו המאוחרת מאוד לשביתת הרעב, אותה הנהיגו חלק מחבריי למאבק. מאותו רגע, התקשורת הפסיקה לפרגן, ובצדק. היא פשוט עברה לדבר המעניין הבא. מנהיגי המאבק מכרו את כל המאבק הזה בשביל פיצה וכמה הבטחות לא ממומשות.
נחזור ל-2008: התסריט עכשיו חוזר על עצמו, כפי שהוא חזר על עצמו בכל אחת מהשנים האחרונות. וכולם תופסים עכשיו את הראש שלהם, ואומרים בפליאה: "וואלה. איך זה קורה?".
אז תנו לי להסביר לכם איך זה קורה: ראשי אגודות הסטודנטים הם פוליטיקאים או פוליטיקאים בפוטנציה. ככה הם רואים את עצמם, ואים שום סיבה להסתכל עליהם אחרת. הדרך היחידה לשנות משהו, הוא להתקומם בצורה המונית, ולא לשם אינטרס של פוליטיקאי זה או אחר. אלא מה? זה לא יקרה. זה לא יקרה, כי אם אחרי ש"שיטת השקשוקה" יצאה לאוויר העולם, עם כל מה שעומד מאחוריה ועם כל ההייפ המטורף, אנחנו לא יוצאים לרחובות, וכך גם כשבכל שנה יש איזו קבוצה פוליטית שדופקת את האזרחים – אין לנו סיכוי. אנחנו איבדנו את החמלה, את האפשרות לצאת למאבקים אמיתיים. אנחנו יושבים לנו במיזוג, ומשאירים לאחרים להיאבק, כי אנחנו כבר הבנו "את הטריק". שלא תהיה לכם אי הבנה: אנחנו עם מיואש. ועם מיואש הוא זה שמוותר על האפשרות לעשות משהו למען קידומו הוא. הבה נעמוד בשורה, נוריד את המכנסיים, נתכופף קדימה וניתן לכל מי שרוצה להכניס לנו בתחת (וסליחה על הבוטות).
למי שלא ברור, ההשכלה הגבוהה נמצאת בפשיטת רגל. אני רואה את זה אצל חברי ש', שמתכוון לנסוע בקרוב לפוסט דוקטורט בחו"ל כי אין לו איפה לעשות פוסט בפיסיקה בארץ. אני רואה את חברי א', שנסע לשיקאגו כדי לעשות דבר דומה, ופה אפילו עוד לא מדובר בפוסט, אלא בדוקטורט בתחום שאין מי שיפתח אותו פה. במובנים מסוימים אני רואה אותו מוותר לא אחת על להסביר לאנשים בארץ על מה הדוקטורט שלו, כי הוא יודע שבכל מקרה אף אחד לא יבין. רק אחרי שכנוע קל הוא מתרצה. ואלה לא מקרים בודדים. קל לשמוע על "בריחת המוחות" ולהתעלם, אבל אני מבכה את המצב הזה. רע לי לראות את המדינה הזו מובלת לאבדון ע"י חבורת פוליטיקאים, שהבינו שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, עם בובת הסמרטוטים ששמה ההשכלה הגבוהה. רע לי עוד יותר לראות את כולם מזפזפים לאייטם הבא בכל פעם שזה מוזכר. אני אפילו לא בטוח כמה אנשים קוראים את הפסקה הזו אחרי שהם הבינו לאן הפוסט הזה הולך. יש כאלה שאפילו לא יעברו את הכותרת. "מה, עוד אחד שחופר לנו בראש עם בריחת המוחות שלו?". כן – עוד אחד. תתבעו אותי. כי זה פשוט לא מעניין אף אחד. ב-1998, איבדתי את התקווה לגבי ההשכלה הגבוהה במדינה הזו, ומאז זה רק נעשה יותר גרוע. אבל מה? אני ממשיך לצעוק ולכתוב על מצב החינוך בארץ. אני עדיין מאמין שיש אפשרות לשנות פה את סדר העדיפויות. חברי מודי כבר כתב שלדעתו המערכת הזו פשטה את הרגל, ועברנו כבר מזמן את נקודת האל-חזור בעניין השינויים שאפשר לעשות בישראל. אני עוד איכשהו מאמין. אולי זו נאיביות. אולי באמת כבר פשטנו את הרגל.
הדרך היחידה לשנות את מצב החינוך בארץ, הוא לצאת לרחובות. אני יודע שהמשפט ייפול על אזניים ערלות, אבל בזה אני מאמין. את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני. לא את זה, ולא את החברים שיש לי מאז המאבק ההוא באוקטובר-דצמבר 1998 – ההישג הכי גדול שלי במאבק ההוא.
עדכון קצר (נכתב לאחר סיום כתיבת הפוסט): מתברר ששרת החינוך החליטה להקפיא את העלאת שכר הלימוד. זה לא משנה את מה שכתבתי כאן בשום צורה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
הרבה לא השתנה…ראש החוג שלי אמר לי השנה משהו בסגנון,שלעשירון התחתון אין סיכוי ללמוד במכללה, כי הם לא יכולים לממן את זה.
נורא נעלבתי בעיקר כי הוא לא מכיר אותי ואת הרקע שלי.וזה משפט חוצפני שנאמר במכללה לחינוך.
ויש אדם אחד טוב באגודת הסטודנטים, שהוא לא פולטיקאי אלא בן אדם טוב.אם הכל הצליח הוא היום סגן ראש אגודת הסטודנטים הארצית.
בלי טיפה של ציניות – חכי ליום שבו יהיה לו את הכוח בידיים.
מי שנכנס לתפקידים האלה הם פוליטיקאים. לא הכרתי אחד שעבר את כל כאב הראש הזה מטעמי מצפון או מטוב ליבו. המהפיכה הזו צריכה לההגיע דבר ראשון מלמטה. אדם אחד לא ישנה כלום, אלא יישאב לתוך מניעים פופוליסטיים.
מישהו אמר פעם (ותסלח לי שאני לא יודעת איך קוראים לו, פשוט ראיתי את זה בחטף בטלוויזיה, באיזה ראיון), שהמהפכה צריכה להיות מקיפה וטוטלית, אחרת היא לא מהפכה, היא רק שינוי קטן. כל עוד המהפכה לא יוצרת מצב של להיות או לחדול, אף אחד לא באמת יאמץ את הדרך החדשה, רק השוליים. מערך החינוך בישראל, להבנתי, חייב לעבור מהפכה, החל ממבנה בית הספר היסודי, גודל הכיתות, צוותי המורים ותוכנית הלימודים ועד לחינוך הגבוה של המכללות והאוניברסיטאות. הבעיה היא שכל עוד הכספים מופנים לקניית טנקים אנחנו לא נוכל לעשות הרבה. כל עוד את המדינה מנהלים חבורת מושחתים שגונבים את הקופה הציבורית ועושים לעצמם ולביתם, אף אחד לא יצליח לשנות כלום. עדיף כבר לעזוב, לא? 😥
את צודקת. כבר שנים שאני טוען שה"ביטחון" בא על חשבון החינוך.
האם עדיף כבר לעזוב? אני לא יודע. בהרבה מדינות המצב לא שונה, במיוחד מאז ספטמבר 2001. מדינות משקיעות עוד ועוד במעין "תחושת ביטחון" מושלית. לדעתי החינוך זה הדבר החשוב ביותר. נקודה. כל המלחמות האלה, כל ההרג, כל האלימות הזו – יכולה להימנע.
אולי זה תמים מצידי לומר את זה, אבל אני שמח שאיכשהו הרגשת התמימות הזו, עדיין קיימת בי, למרות הכל.