אבישי כהן בהופעה חיה (זאפה, ת"א)
איך מתחילים בכלל לתאר הופעה כזו, בלי לחשוב שכל מה שתאמר,
לא יתחיל אפילו לתאר את החוויה עצמה? 
כי זה מה שחוויתי עכשיו, הערב. במועדון זאפה בתל אביב (שאני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שאני נמצא בו), במגדלי זיו, בין שלל פאבים ובנייני היי טק, נמצא המועדון הזה שכל העולם מדבר עליו, ורק עכשיו יצא לי להגיע לשם.
אבל אולי כדאי שאני אתחיל מההתחלה: לפני מספר חודשים, שמעתי לראשונה את השם אבישי כהן (הממ.. האמת שהיא זה בערך נכון. השם הזה הוא גם שמו של חצוצרן של Third World Love – שכבר ראיתי בהופעה, לפני לא מעט זמן – אבל זה אבישי כהן אחר לגמרי! הוא בכלל נגן בס!).
לומר את האמת? לא ידעתי עליו כמעט כלום, למרות שהאיש מוציא אלבומים כבר למעלה מעשור. אני מניח שהחור בהשכלה שלי נובע בעיקר מהעובדה שהפסקתי להאזין לרדיו, או לפחות לתחנה היחידה ששווה משהו ברדיו – 88FM (אולי באמת שווה לחזור לזה). כל מה שידעתי על האיש הסתכם במשפט אחד: ואנדר מתה עליו.
לפני חודשיים בערך, פנתה אליי אותה ואנדר, שהפכה לחברה נפלאה וקרובה בשנה וחצי האחרונות, והודיעה לי שאבישי כהן מגיע לזאפה בתל אביב, ושיש לנו (לאלה ולי) 3 אפשרויות: להגיע ביום שלישי, רביעי או חמישי (תאריכים 9-11.3.10). לא היתה פה של "אם" אנחנו מגיעים, אלא רק עניין של זמן. בגלל ענייני לימודים וכאלה, החלטנו על יום רביעי.
במאמר מוסגר, חשוב שתבינו – מבחינתי, לקבוע משהו חודשיים מראש, זה דבר שאני לא רגיל לעשות. יתרה מזאת – אני בקושי מסוגל לקבוע מה אני הולך לעשות הערב, שלא לדבר עם מחר או על שבוע הבא. אז בעוד חודשיים? מאיפה הביטחון הזה שאני לא אתקפל מכאבים? אז זהו – שלא היה ביטחון כזה (ואכן – גם היו כאבים לא פשוטים השבוע, וגם הערב ספציפית, אבל זה באמת לא נושא הפוסט, אז נתעלם מהעובדה הזו הפעם).
נתחיל במה שקורה בזאפה, למי שעוד לא מכיר את התופעה:
מתברר שלזאפה יש חוקים משלו: צריך להגיע עד 20:00 בערב, ולתפוס מקום ליד הקופה בחוץ (ובהנחה שהזמנת מראש, זה עדיין חשוב שתגיע בזמן), כדי לקחת את הכרטיסים, ו"לרוץ" לבית הקפה הצמוד (גם כן של "זאפה", שמהווה גם חנות מזכרות ודיסקים), כדי להכנס דרך כניסה, שהדרך היחידה לתאר אותה היא לנסות לצטט מ"עליסה בארץ הפלאות", או מפרקים נבחרים של "אינדיאנה ג'ונס". במבט ראשון, אתה נכנס לבית הקפה, ולא רואה שום פתח זולת זה שנכנסת דרכו. בטח שלא כניסה לאיזה מועדון.
אבל ב-20:30 מחכה לך הפתעה קטנה – מאחורי הספריה שעל הקיר – כן, היא זזה – נמצאת כניסה חבויה למועדון. מצד אחד – מקוריות מגניבה למדי. מצד שני – זה מאלץ אותך לחכות בעוד תור, עד 20:30, השעה בה נפתחת ה"ספריה", והמארחת מקבלת את פניך. אז הגענו מוקדם, היינו שניים בתור, השגנו את הכרטיסים והמשכנו לתור השני. אם בעבר, כך ואנדר סיפרה לי, מי שמגיע ראשון תופס איזה שולחן שבא לו, אזי עכשיו זה לא כבר כך: המארחת מכניסה אותך, או ליתר דיוק "מקפלת" אותך לתור שולחן ל-3, שנראה יותר כמו גומחה מקרית, חסרת מקום. האפשרות השניה – לשבת עם עוד זוג שאינינו מכירים על שולחן אחר, שלא מתאים ליותר מ-4 אנשים, וזה באמת במתיחת שולחן מקסימלית. אז הלכנו על הגומחה. היתרון בה – היא לפחות היתה יחסית מול הבמה, והיתה בשביל האמצעי, כך שאפשר, לשניות ספורות מדי פעם (כשהמלצריות לא עוברות), לפרוש רגליים. רבים אחרים, לא היו ברי מזל כמונו. תוסיפו לזה את העובדה שהכיסאות עשויים מעץ קשיח, שדומה יותר לספסלים של הכנסייה הקתולית (מי שעבר קונצרט בכנסיה כזו, יודע איזה סבל זה לשבת שעות על הדברים האלה, גם בלי מחלת שרירים וכאבים חזקים). למזלי, הייתי חכם מספיק כדי להביא איתי מהבית כרית. לצערי, היא לא ממש הספיקה. הכסא ניצח.
החוקים של הזאפה גם אומרים, שאתה יכול להזמין אוכל עד 21:30 (ב-22:00 מתחילה ההופעה), ושתיה עד 21:45. את החשבון תקבל בתום ההופעה. אז התחלנו להזמין, ומהר:
אלה הלכה על סלט עוף ומים רגילים. הסלט שלה היה נהדר לדבריה (46 ש"ח). ואנדר לקחה את מנת הניוקי ערמונים (ניוקי תפו”א, המוכן במקום מוקפץ בחמאת מרווה אספרגוס, פורטובלו וערמונים – 54 ש"ח), ואני בחרתי ברביולי ים תיכוני (רביולי במילוי גבינת סנט מור, צרוב בשמן זית, שום, עגבניות שרי צבעוניות וצרור פטרוזיליה – 54 ש"ח). 2 המנות האחרונות היו יוצאות מן הכלל, ללא ספק. בהחלט הושקעו בהם חומרים טובים ומרעננים. לשתיה, לקחנו מים מינרלים (לוואנדר) וסודה סן פלגרינו (עבורי). הבנות גם לקחו אחר כך עוגת גבינה אפויה (עוגת גבינה עשירה, בליווי קרם פרש ופטל – 34 ש"ח – אם היה פטל, הוא היה די בודד שם, אני חייב לציין). עד כאן ענייני אוכל. סה"כ, יצאנו עם חשבון של 278 ש"ח לשלושתינו. סביר פלוס.
עכשיו לתכל'ס – הסיבה שבגללה בכלל הגענו לכאן מלכתחילה –ההופעה של אבישי כהן.
דבר ראשון, ולפני שאני מתחיל לפרט על הכל – הרשו לי לסכם את ההופעה הזו במילה אחת – מושלמת. היא כל מה שאתם מצפים מהופעה. 5 נגנים/אמנים, כל אחד ואחת וירטואוזים בתחומם, שרואים שהם נהנים לנגן ביחד. וזה בעצם ה"סוד" הכי גלוי על הבמה. הם חבר'ה חסרי מניירות, חסרי אגו, שפשוט נותנים אחד לשני כבוד גדול והרבה מרווח להראות את כשרונם לקהל.
אם הייתי נאלץ לקטלג את הוופעה הזו איכשהו – ואני מודה שזה מאוד קשה הפעם – זה היה מעין הופעה מאוד תיאטרלית של ג'אז מתקדם עם נגיעות ים-תיכוניות. מין מוסיקת עולם, אבל בלי הבולשיט הרוחניקי. ואנדר אף תיארה זאת טוב ממני, כמוסיקה "פגאנית" – לא מלשון עבודת אלילים, כי אם מוסיקה שמתחברת ליסודות העולם – מים, אדמה, רוח, אש.
ועכשיו אני חייב לפרט קצת על כל אחד מהחבר'ה האלה, כי פשוט מגיע להם:
נתחיל במוביל, אבישי כהן – בס, פסנתר, שירה – 
הבחור הוא אמן שכבר הרבה זמן לא יצא לי לראות. איך ואנדר אמרה בסוף ההופעה? "מפחיד כמה שהוא מוכשר". והיא צודקת. הבחור הוא הצגה מהלכת על שתיים, עם יכולות יוצאות מן הכלל, גם כנגן (הוא גם ניגן קצת על פסנתר), גם כזמר בעל קול מדהים (למרות שאלה טוענת שהבחור לא שר נכון, הוא הורס את הקול שלו ככה – ואני לא אתווכח איתה. היא המורה לפיתוח קול – לא אני), ופרפורמר שלא ברא השטן.
הבחור, אם מותר לי רגע לדבר בקלישאה – עושה אהבה עם הבס שלו. הוא מציג מערכת יחסים שלמה עם הבס, משל היתה אהובתו: הוא רוקד סלואו עם הבס, מלטף ומתופף על הבס, מחבק את הבס, רוכן כדי להאזין לבס ביתר תשומת לב, יוצא לריקוד סוער עם הבס, ומה לא. האיש פשוט מאוהב בבס שלו. והבס מחזיר לו אהבה וצלילים שלא תשמעו כמותם בשום מקום. אין לי שום דרך אחרת לתאר את מה שראו עיני ושמעו אוזניי. האיש חושף את כל-כולו על הבמה – את עצמו ואת מערכת היחסים עם הבס הזה.
ברור שכמה דיבקים נקנו ביציאה, הרבה בזכותו והכישרון שלו.
איתמר דוארי – כלי הקשה – 
יש סיבה של כתבתי "תופים", אלא "כלי הקשה". ראיתי לא מעט מתופפים בחיי הקצרים, ואני חייב לומר לכם – האיש הזה הוא שד משחת. הוא אדם עם מלאי בלתי רגיל של אנרגיות מטורפות, שעולות יחד איתו על הבמה. אם כבר מדברים על פרפורמר מעולה – הנה לכם הסיבה שאבישי כהן והוא מתאימים כל כך אחד לשני. שניהם מחייכים אחד לשני חצי ערב, ורואים שאבישי נהנה, כמוני – לראות את הבחור הצעיר הזה, רוקד על כל כלי הקשה, שאתם רק יכולים לדמיין לעצמיכם – תופים, קסילופון, תוף טם-טם, פעמונים למיניהם, ואני בטוח שהיו שם עוד הרבה דברים נוספים. לא הצלחתי ממש לזהות את הכל. דבר אחד כן זיהיתי – כל סולו של איתמר, היה עונג צרוף. וכל סולו כזה מגיע לו. לדעתי, הבחור הזה עוד יגיע ממש רחוק (הוא רק בן 25 כרגע). יש לו את זה – הוא מרתק, הוא אוהב לנגן בהרכב הזה, והכי חשוב – הוא מקבל הרבה צ'אנסים להראות מה הוא יודע לךעשות, והוא לוקח כל אחד מהם בשתי ידיים רחבות. תנו לו בכפיים.
שי מאסטרו – פסנתר – 
האיש שפתח את ההופעה, וגם הוא וירטואוז נפלא על הפסנתר. הוא עובר בין סגנונות שונים – קלאסי, ג'אז, רוקנ'רול, ים-תיכוני – בצורה פשוט מופלאה. הוא הצעיר שבחבורה הזו, ואבישי כהן גילה לנו שהוא הכיר אותו כבר בהיותו בן 19. מאסטרו, בעל שם המשפחה המאוד-מחייב הזה, בן 23, חי בניו יורק, וגם שם עושה חיל. גם הוא מתאים כמו כפפה ליד, למסר שההרכב הזה מנסה להעביר לנו דרך המוסיקה: שום דבר, השייך לקטגוריה מסוימת, לא יוגדר פה הערב. בהופעה הזו יש מכל וכל.
עמוס הופמן – עוד וגיטרה – 
ה"מבוגר האחראי" בהרכב הזה. מוציא עכשיו אלבום בשם "Carving". חשבתי שחשוב להזכיר את זה, כי הופמן הוא אומן שלא רואים כל יום. הוא עובר מכלי אחד לשני בלי בעיה, ועושה עבדוה יוצאת מן הכלל בשניהם. לצערי, דווקא בהופעה הזו, לא ניתנה לו מספיק במה. ה"צעירים" (כלומר: כהן, דוארי ומאסטרו) לקחו את מירב השליטה על העסק, והופמן נשאר קצת נחבא בצד. וזה באמת חבל לדעתי. אני חושב שההרכב הזה יכול לקבל ממנו הרבה יותר. היו לו בסה"כ 2 קטעי סולו – אחד קצר מאוד, על גיטרה חשמלית, והשני ארוך יותר, על עוד. שניהם היו מצוינים – ולא מספקים. תנו לאיש הזה צ'אנס – הוא מנגן מהלב.
קרן מלכה – שירה – 
עוד טיפוח של אבישי כהן, ובימים אלה הם עובדים על אלבום חדש שלה. היא זמרת בעלת קול מאוד מיוחד ועמוק – ושוב, גם היא, עם יכולותיה השונות, לעבור בין סגנונות שונים, נותנת לה כרטיס כניסה מאוד מכובד להרכב הזה.
בכלל – כל ההופעה הזו נראית לפעמים כמו אלתורים חלקיים – כאילו שאתה לא יודע איפה הדברים מתוכננים ואיפה קצת פחות. איפה ההרכב עושה את מה שהוא בא לעשות, ואיפה הוא מתחיל לבדוק את הגבולות. וזה ממש כיף. זה נותן אווירה של עוד. כהן מנגן שיר חדש, שמתחיל בסגנון של מוסיקה קלאסית, ואומר לקהל שעדיין אין לו שם. מיד קופץ אחד מהקהל, ומציע לו את השם המחייב "חיים" (ואני לא מתכוון ל"חיים אחרים" או "חיים ארוכים", אלא השם – "חיימק'ה"). אבישי צוחק קצת, חושב על זה, ואחרי השיר גם אומר לקהל "תודה. זה היה חיים".
ההופעה מסתיימת לכמה דקות, ואבישי חוזר להדרן – 4 שירים. שניים שלו סולו על פסנתר, ועוד שניים עם כל ההרכב. ההדרן עצמו נמשך עוד חצי שעה נהדרת, ומסתיים בשיר Nachos – שיר בלדינו. והנה משהו נוסף שאני נזכר בו עכשיו: אם היה דרך לתת שם להופעה הזו, מלבד "אבישי כהן", הייתי הולך על "אבישי כהן מחייה דברים מתים".
תשאלו למה? ובכן, מלבד העובדה שהוא שר כמה שירים בלדינו (תירגעו – רוב השירים הם בכל זאת בעברית), הוא גם מחדש שיר, בעיבוד מיוחד לשיר של צילה גיל, בשם "שיר על עץ". העניין הוא, שהשיר הזה במקור הוא שיר ביידיש. אז אם תקחו את העובדות האלה, תוסיפו להן קצת מוסיקה קלאסית ועוד כל מיני רעיונות נהדרים – תקבלו הופעה פשוט מושלמת, מכל בחינה אפשרית, בה כל הנגנים מתואמים אחד עם השני בדיוק של מילי-שניה, ונהנים מכל רגע ביחד.
בקיצור – אם יש עוד כרטיסים למחר, ועוד לא הלכתם – רוצו. כי באמת שאין דברים כאלו.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
ואני בדיוק ישבתי ממול ב"רונימוטי" ואכלתי ארוחת ערב. מילא לא אמרת שיש הופעה טובה, אבל לא לקפוץ אפילו להגיד שלום, שמוק?
דבר ראשון, כאמור – את הכרטיסים כבר קנינו לפני בערך חודשיים (פלוס אפילו, אני חושב).
שנית – דווקא הסתכלתי לכיוון רוני-מוטי. אמנם לא התעמקתי במי יושב שם, אבל זה מה יש.
וד"א – המממ… למה אתה לא התקשרת לספר שאתה אוכל ברומימוטי? אולי הייתי בא?
גיא, הסקירה שלך הרבה יותר טובה משלי :)) לא יכולתי לכתוב הרבה על המוסיקה, אני עדיין מעבדת את זה…
מה שכן, שני תיקונים קטנטנים:
השיר שהם סיימו איתו בסוף לא נקרא Nachos (שם המאכל) כי אם Noches, יענו "לילות"; והשיר על העץ הוא לא היה של צילה גיל כי אם של צילה דגן.
חוץ מזה, אני ממש ממש שמחה שנהנית 🙂
חשבתי שתרצה לדעת על הופעה הבאה של עמוס הופמן – 13.6.10 בזאפה.
amoshoffman.com
http://www.zappa-club.co.il/showBoard.php?op=show&id=1006
תודה רבה, מוניק!
קשה לי להאמין שאוכל להגיע להופעה הזו (מצבי הכלכלי לא ממש מאפשר יותר מדי הופעות בזמן הקרוב), אבל אני מניח שיש קוראים של הבלוג שאולי ישמחו להגיע.