יום החתונה – חלק א'
החתונה שלנו, כפי שאתם יודעים, לפחות אלו הקוראים את הבלוג הזה, התקיימה ב-7.12 ב"גן הפקאן" ברמת הכובש. זה היה יום שני סוער במיוחד. 
הגשמים התחילו עוד ביום ראשון, והסתיימו בערך אחרי החופה שלנו.. אתם יכולים להבין מזה, שיום החתונה שלנו לא עבר כמו עוד יום חתונה רגיל. זה לא שלא צפינו את הגשם, אפילו התארגנו עם האולם למצב כזה, והם אכן היו מאוד מאורגנים, ובכל זאת, כמו שתמיד קורה אצלינו – דברים נוטים להשתבש..
בוקר החתונה
זה התחיל בבוקר. פקקים מטורפים, גשם לא נורמלי, לא רואים את הכביש ממטר. אמא של אשתי אספה אותנו מהבית. אותי היא היתה צריכה להוריד ברעננה אצל הוריי, ואחרי זה לקחת את אלה ליום משוגע, שאמור היה להתחיל אצל הספר בשעה 9:30. בשעה 9:20 כבר הבנו שלספר לא נגיע בזמן, התקשרנו כדי לבשר לו על האיחור, והאמא החביבה הורידה אותי בקניון ערים בכפר סבא, לא לפני שביררתי עם אבי שהוא יכול לאסוף אותי משם (לא ממש התחשק לי להתחיל לחפש מונית כשאני עם מעיל, מזוודה ועוד כל מיני אקססוריז לחתן 🙂 את החליפה העברתי יום קודם לבית הוריי, כך שלפחות זה נחסך ממני).
הגעתי הביתה עם אבא שלי בערך ב-10:15, אכלתי משהו, והלכתי איתו לספר ברעננה בשם "הרצל" אחד מהעסקים הכי ותיקים בעיר, כדי לעבור טיפול מפנק בתער. מפה לשם, אחד הספרים הצעירים שכנע אותי די בקלות "לעשות קצוות", וגם עשה לי פן – שני דברים שלא עשיתי מאז הפעם האחרונה שהייתי אצל ספר – לפני שבע שנים לפחות. זה יצא אפילו יפה מאוד, והוא אכן נזהר שלא להוריד לי יותר מהקצוות, למען אישתי לא תהרוג אותו ו/או תשבור את אצבעותיו אחת אחרי השנייה.. מה לעשות – יש לה טעם טוב, היא אוהבת את השיער שלי בדיוק כמו שהוא..
הטיפול בתער היה נחמד ומפנק יחסית, המחיר היה קצת פחות מפנק. על כמה הברשות שיער עם פן, גילוח והורדת קצוות, קילפו ממני 150 שקל (כולל טיפ לספר ולמגלח). ככה זה כשאומרים את מילת הקסם: חתונה. אני צריך ללמוד לשתוק.
הלאה – הביתה ומהר. מכנס כבר מחכה לי עם אמא שלי. הוא הולך להיות הנהג שלנו היום. רק אתמול הוא חזר מגרמניה, וכבר הוא מתפקד, כחבר מדהים, על תקן הנהג. אין לו כובע מתאים, אבל אנחנו סולחים לו על זה. הוא מפצה על זה בחברות ובאישיות שלו. אני מתקלח במהירות, לובש את החליפה, ואבא שלי אפילו עוזר לחנוק אותי בתוך העניבה החדשה שקניתי. למי שלא מכיר אותי – עניבה זה לא ממש הקטע שלי. רק במקרים מאוד יוצאי דופן (2 או שלושה כאלה בכל ימי חיי), נאלצתי להיחנק ע"י עניבה. וכן – זה נורא. אני אוהב אוויר חופשי, ועכשיו – עכשיו אני הולך להיות חנוק עד אחרי החופה. לשמחתי – לא דקה אחרי. כבר הבטחתי לעצמי שעשר שניות אחרי החופה, אני רץ לחדר המשפחה במתחם האולם, ומחליף לבגדים נוחים ומשוחררים יותר. אמנם לא ג'ינס, אבל אפשר גם בלי עניבה וחליפה מחוייטת. ייאמר לזכותי, שהצלחתי להחזיק מעמד מ-13:00 בצהריים ועד אחרי 21:00 בערב עם העניבה הזו. סהדי במרומים – תעשה שאני לא אצטרך לעבור את החויה הזו שוב..!
צהריים – אוספים את אלה
שלב הבא – אוספים את אלה ב-13:45. בזמן שאני עשיתי את כל מה שעשיתי, אלה היתה אצל הספר, והמאפרת בכפר סבא וסלון הכלות של "גולדי" ברעננה. לבקשתי הצלם הגיע מוקדם יותר לסלון הכלות כדי לחכות לה שם, וכדי לצלם אותה בזמן ההכנות. ואז אני נכנס אחר כבוד לסלון הכלות. חגית, חברה הטובה של אלה, יוצאת לקראתי ועושה סימנים עם הידיים של "לא להסתכל עדיין!". אז אני מחכה. שתי דקות אחרי כך, חושפים בפניי את הנסיכה שלי. ואיזו נסיכה מלכותית היא! האיפור לא מוגזם בכלל (תודה לאל – היא באמת נראית הכי יפה כשהיא הולכת "טבעי"), השמלה יפהפיה, הספר עשה לה תספורת נשף, והיא נראית כמו מלאך. בחיי.
ההתרגשות בשיאה (או לפחות כך חשבתי – יהיו עוד הרבה שיאי התרגשות במהלך היום הזה). שנינו מרגישים כמו שני ילדים קטנים, שבטעות מישהו הלביש אותם לקראת איזה טקס, שנועד בכלל למבוגרים. מוזר.
הצלם שלנו מחליט, שבשל הגשם הכבד, נוותר על צילומי הטבע של הרפת בניר אליהו, ואנו שמים פעמינו לקיבוץ רמת הכובש, כדי לעשות כמה צילומים בכמה לוקיישנים אפשריים שהוא מכיר. אחד מהם היה אולם תיאטרון ישן, שככל הנראה באמת משמש את הקיבוץ. סביבו, היתה גם רחבה מקורה, כך שיכולנו לעשות שם כמה צילומים נחמדים, במיוחד כשהוא בחר להביא לנו אקססורי נחמד בדמות מטריה לבנה, שתתאים לשמלת הכלה.. משם, המשכנו לכיוון אלפי מנשה, כדי להצטלם בבית הוריה של אלה, עם ה"תינוק" שלנו, צ'יפי. לדעתי, אין ספק שהוא הכלב החכם ביותר שפגשתי מימיי. חוץ מהעובדה שהוא מסדר את הצעצועים שלו לבדו בבית, חוץ מהעובדה שהוא ישן על מזרן Tempoor – פחות מזה לא ממש מתאים לו, חוץ מהעובדה שהוא מנצל את העובדה שאנו קמים בלילה לשירותים כדי להשתרע על המיטה שלנו (ולעשות את עצמו ישן, לא פחות!) – הוא גם יודע לעשות פוזות. איך שהצלמים הגיעו, הוא קלט שהוא-הוא האובייקט החשוב ביותר בבית, והוא התחיל לעשות פוזות מול הצלמים. הוא נשכב על שולי השמלה של אלה, הצטלפ ברצון רב, ועשה פרצופים למצלמה. כבר אמרתי דוגמן?
הבעיה היתה כאמור – שהיה יום גשום במיוחד, כנראה כזה שבו התשתיות של אלפי מנשה לא ממש מחזיקות בו מעמד. כל היישוב סבל מהפסקת חשמל אחת ארוכה, שהתחילה כמה דקות לפני שהגענו, והסתיימה אחרי החתונה. כל זה גרם לעובדה, שכל התמונות בבית באלפי מנשה נעשו בתנאים-לא-תנאים. אי אפשר היה אפילו לפתוח את התריסים, כי גם הם חשמליים. למעשה – גם לאלה לא היה ניתן להכין אוכל, אחרי שהיא לא אכלה כל היום, מכיוון שכל מכשירי המטבח, כולל הכיריים, הם גם חשמליים. בקיצור – שמח.
בינתיים, עירית, אישתו של מכנס, מדווחת על בעיה נוספת: פנצ'ר בגלגל של הרכב, שבו היא היתה אמורה לאסוף עוד שתי ידידות שלנו. מתחילים טלפונים, הודעות, בדיקות מתישות, רונן ועירא כבר מתכוננים להיות נהגי הגיבוי שלנו, אנחנו מתחילים לבדוק תכניות חלופיות לשאלה "איך נגיע לאולם". אבל לבסוף הבעיה נפתרת – צוקי, שגר מטר וחצי מהמכנסים, מתנדב לקחת את כל הבנות. מאחר וכבר אחרי 4 אחה"צ, אנחנו מחליטים להקדים קצת ולהגיע כבר לאולם. כל הנסיעה – גשם כבד. פשוט מטורף, היום הזה.
המשך בפוסט הבא..
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.