שיר שחלמתי על פראג
ואנדר-גראף כותבת על החזרת מוצרים ב"משביז לצרכן" בפתח-שמיקווה, ואני לא יכול שלא להיזכר את מה שעברתי במבשלת בירה בפראג (חלק מקוראי הבלוג אף עברו איתי את החוויה הזו באחת הפעמים שלי שם).
אני יודע – נשמע מוזר, אבל כך זה הלך:
בפראג יש את הבירה האהובה עליי בכל העולם, ושמה אופלקו. 
המבשלה יושבת בתוך מנזר נחבא בין סמטאותיה הקטנות של מרכז העיר, ורק יודעי דבר יודעים על קיומו והדרך להגיע אליו. מאחר וכבר אני למוד מסע בפראג, אני יודע בדיוק כיצד להגיע לשם, ועל כך גאוותי כי רבה. אבל זה כבר מחוץ לסיפור.
העניין הוא, שהמנזר מחולק לאולמות-אולמות, בהם יש שולחנות רבים, עשויי עץ כבד, וניחוח הבירה ותבשילי חזיר עולים מתוכם. בכל פעם שהתיישבתי שם, ראיתי דבר מוזר, שהוכיח לי שהקומוניזם כנראה עוד לא פס מן העולם: לכל אולם (ואני אכן מתכוון לאולם, לא "חדר", חלילה), ישנם לפחות 5 מלצרים אשר אחראים על הבאת הבירה (שהרי מבשלת בירה היא זו), מלצר וחצי שאחראי להביא את הליקר הלאומי (הבחרובקה, המיוצרת באופן מיוחד גם במשלה עצמה במעין מזקקה קטנה), אך רק מלצר אחד שאחראי על האוכל ומלצר יחיד שאחראי על החשבון.
עכשיו תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
ברגע שהתיישבת, כמובן – מביא מלצר הבירה כוס בירה נפלאה (אין גדלים שונים לכוסות, אלא גודל אחיד וסטנדרטי), ואז אתה מחכה. אתה מצביע כמו ילד טוב בכיתה א', ומחכה לרגע שתצליח לזהות את המלצר האחראי על המזון, או שהוא יזהה שאכן אתה מעוניין באוכל – מה שיגיע קודם. וזה בהחלט לא עניין של מה בכך.
את מה שהזמנת, רושם מלצר-האוכל בצורה קו על גבי פתק לבן, שהוא משאיר על השולחן . אין לך מושג מה זה אומר. אני לא חושב שלמישהו מלבד מלצר-החשבון יש מושג מה זה אומר.
ואם כבר הגענו למלצר-החשבון – הבה נבחן את העניין: מלצר-החשבון הוא זה שמחזיק את המחשבון בידו. זוהי הדרך היחידה לזהותו. בדר"כ, לכל שני אולמות או יותר יש מלצר-חשבון אחד, מה שמחייב אותך להמתין בתורך לאיש החשוב עם המחשבון, כי אחרת תיתקע במבשלה לעולמים (לא שיש משהו רע בזה, כן? בכל זאת – הבירה הכי טובה בעולם עבורי!).
חושב אתה כי תיצלח דרכך לשכנע מלצר אחר לזרז/להחליף את מלצר-החשבון? הא! תשכח מזה! איש המחשבון הגיע לדרגתו בדרך חתחתים, ולא ייתן למלצרים אחרים, פשוטי-העם ממש, את התענוג בלתקתק את חשבונם של הלקוחות, היושבים המומים לנוכח הבנתו בשפת הקווים אשר מצויירים על פתק נייר קטנטן ומוכתם בכתמי בירה.
אני לא בטוח מה היה יותר גרוע – לחכות לחשבון במבשלת בירה במשך שנה, או לנסות להבין איך עובדת שיטת החזרת המוצרים במשביז לצרכן. מישהו מוכן לעשות ניסוי..?
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אני מניחה שאם אתה רוצה להחזיר מנה למטבח, צריך להזמין במיוחד את המלצר לענייני החזרת מנות שעובד רק יומיים בשבוע?…
משהו כזה.. 🙂
אם רק היה לך מושג מה צריך לעשות, כדי להזמין את המלצר שאחראי על נייר הטואלט בשירותים..
אם הזמנתי חצי מנה ואני רוצה להחזיר? צריך מלצר החזרות גמד?
בשבילי, אגב, זה נשמע הגיוני במקום ענק כמו שאתה מתאר, אם זה רק היה נעשה כמו שצריך. זה כמו שאצל ספקיות אינטרנט/כבלים יש לחוד מכירות, שרות לקוחות (לא טכני), שימור לקוחות ומחלקת ניתוק. למה שירות+שימור+ניתוק הופרדו? ברור שזה הועיל כלכלית, אז לפי האבולוציה הדארוויניסטית, המוטאציה הזו שרדה כי היא הועילה לאורגניזם לאגור יותר משאבים (=לקוחות). אני תוהה אם בכלל היתה כאן איזו יד בוחשת של תכנון תבוני…
בתור תושב ארעי לשעבר בצ'כיה, שתי הערות:
* לא נעים לי לקלקל, אבל או פלקו רחוקה מלהיות מקום סודי. היא מוזכרת בכל מדריך תיירים שמכבד את עצמו. יש לה אפילו ערך בוויקיפדיה.
http://en.wikipedia.org/wiki/U_Flek%C5%AF
אם כבר, ומבלי להפחית בערך הבירה הנהדרת שלהם, רוב הצ'כים יגידו לך שמדובר במלכודת תיירים.
הבירה, אגב, נקראת "פלקובסקי". או פלקו זה השם של המקום ("אצל פלק", בעברית).
* אבל בעיקר דבריך אתה צודק לחלוטין ומתאר בדיוק רב את החוויה הצ'כית. על פלאי תודעת השירות הלא קיימת של הצ'כים היה ניתן לכתוב בלוג שלם. פעם חבר צ'כי הסביר לי את זה בפשטות: נקודת המוצא של הצ'כי הממוצע היא שאם הלקוח שלך מחייך, יש מצב שהוא מוצלח יותר ממך ויש אפילו סיכוי שהוא מסתלבט על חשבונך. אז מוטב לבאס אותו, שלא יעז לחייך ושידע מי הבוס כאן.
תודה, לזרבוי!
הארת ממש את עיניי! (ואני לא ציני פה בכלל, אני מתככון לזה במלוא המובן).
לא רק שלא קלקלת, אלא הוספת לידע האישי שלי, וזה תמיד חשוב.
אוי, פראג
זכור לי סיפור שסיפר לי אבי בו כיבו מהר את האור בחנות שהוא הסתכל בחלון הראווה שלה. שמא בטעות ירצה להכנס ולקנות – ואז לא עלינו: לקוח!!