שנאה והמירוץ למיליון
[ושוב זה קורה לי: אני מתחיל לכתוב תגובה בפוסט של מישהו אחר, וזו הופכת להיות כזו "חפירה" ארוכה, שאני כבר מחליט לעשות מזה פוסט בפני עצמו. והפעם – פוסט "השנאה מזיזה את העולם" של עירא. אני מציע לכם בהתחלה באמת לשבת ולקרוא את הפוסט הזה].
לצערי – אנשים הם באמת עיוורים לסביבה שלהם, ברגע שהם מתחילים לשנוא באמת.
אני מכיר את זה באופן מאוד אישי מילדותי, וממה שעברתי בביתי (ראו סעיף 2, כאן).
כשאני שומע את מה שעירא מספר לאחרונה, ואת השנאה המטורפת שהוא מדבר עליה, אני נשאר פעור פה. איכשהו, זה עדיין (אולי מתוך איזושהי תמימות נצחית שיש בי, אולי מתוך רגישות לנושא) מצליח לצמרר אותי. זה מצליח לגרום לי לתהות על קנקנו של העולם התחרותי, של המירוץ חסר הפשרה שאנחנו חלק ממנו.
אולי זה לא הוגן להאשים את הקפיטליזם בכל דבר, אבל אין ספק שהמירוץ אחר כסף ודברים חומריים, כסמלים להצלחה, היה אחד הגורמים לעיוורון הזה. אנחנו דורסים אנשים אחרים, כי על הערכים האלה גדלנו. לפחות חלקינו. אני הייתי, ועודני, ממה שאני מכנה ה"מורדים" בשיטה הזו. לטוב ולרע – זה שואב אותי לתוך המערבולת הרגשית הזו, ולא נותן לי מנוח עד שאבין למה אנשים עושים את מה שהם עושים מתוך כזו שנאה בלתי מובנת.
אצלי ה"מרד" הזה מתבטא בכך, שאני לא צופה בטלוויזיה או שומע רדיו כבר למעלה מ-14 שנה. בכלל (עיתונים – רק בסופי שבוע, וגם זה בעיקר בשביל התשבצים). אני לא רואה טעם בכל האלימות הזו, ובכך שאנשים גדלים לתוך חדשות שמתחילות ומסתיימות בהרוגים ופצועים, ברודפי בצע ובקבצנים. אבל זה הרבה מעבר לכך. הטלוויזיה היא רק עניין סמלי: עם כל ההכנות לחתונה המתקרבת, החלטנו, זוגתי ואני, לקחת את הכל ממש לאט. ולא רק זה – פשוט נמאס לי לרוץ. זה פוגע לי בבריאות. לא בעוד 20 שנה – זה פוגע לי בבריאות עכשיו!
ברגע שעצרתי רגע להבין את זה (לצערי, 3 שנים מאוחר מדי..), החלטתי לשים לזה STOP. לא יכול יותר להיות חלק ממה שמצפים ממני להיות. אני כנראה לא ארוויח מליונים, וכנראה לא אציל כבר את העולם משואה גרעינית. אבל אולי אני אצליח קצת לחיות בצורה רגועה יותר (עם כל מה שזה אומר מבחינה תקציבית בעולם קפיטליסטי), כדי פשוט לחיות. זו אופציה שאני חושב בכנות לאמץ. למען ההגינות – אני לא רואה כרגע הרבה ברירות, אלא לאמץ אותה.
הייתי רוצה להעביר מקצת האידיאולוגיה הזו למה שמכונה "ההמונים".
הייתי רוצה לחיות בעולם שיכבד את ההחלטה הזו שלי, ושלא יכביד עליי.
הייתי רוצה שיותר אנשים ישימו לב לשנאה הזו לכל מה ששונה מהם, שמעוורת אותם כל כך.
הייתי רוצה לשמוע יותר כותרות משמחות בעיתונים (ואין שום דבר מקורי בזה – אמרו את זה כבר הרבה לפניי).
הייתי רוצה לדעת שאני יכול לחיות בעולם כזה, בלי שישפטו אותי. לדעת שיש מקום גם לאנשים "כמוני".
אולי זו סתם גחמה – אבל באמת הייתי רוצה לראות יותר אופטימיות אמיתית בעולם. לא כזו, שבאה על חשבון מי שאין לו את חשבון הבנק לאפשר אופטימיות כזו.
אז הייתי רוצה.
בינתיים אני הולך הצידה, הרחק ככל האפשר מהמירוץ הזה.
אני רק מקווה לסחוף אחריי מספיק אנשים, שיעשו דברים דומים – לא מתוך הכרח (עוני, נפגעי שנאה) – אלא מתוך רצון תמים לשנות. ואולי, כאמור – אני סתם נאיבי, שלא מבין למה אנחנו עושים את זה אחד לשני.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אמן 🙂
אני בדרך להצטרף לכוחות הטובים של העולם…
אני מקוה שאוכל לפרסם פרטים בקרוב 🙂
הכי כיף לדעת שהיום ועכשיו כבר יש עוד אנשים כאלה בעולם. אתר הספרים "בוקספר" למשל – שכתבתי לו שאני מעוניינת לרכוש ספר מסויים שלהם והם שלחו לי את הספר עם קבלה עוד לפני ששילמתי ועם אמון מלא שאני אשלם מן הסתם בלי להכיר אותי בכלל ואתה יודע ועד לכך שאני לא מקדמת פה אתרים – ראית את זה קורה במו עיניך…
מסכימה איתך- מגעיל לראות התקדמות בכל תחום בחיים על חשבון אנשים אחרים- לרמוס כדי להצליח.
שמחה לראות שיש עוד שחושבים כמוני .
🙂
הייתי רוצה לראות פעם חברה מודרנית ומערבית שלא נשבית במירוץ אחרי פרמטרים של חיים טובים, אלא פשוט מקשיבה לרחשי האנשים.
זה הכי נכון בכל מה שקשור לכלכלה.
למי אכפת מהתמ"ג של המדינה אם אני בא לירקן ובקשוי מסוגל לרכוש תפוחים.