ביקורת סרט: הנקוק
בספונטניות, כמו שאני אוהב, קפצתי עם עירא לראות את "הנקוק".
כבר לפני חודש ידעתי שהולכת להיות לי לא מעט עבודה הקיץ, בכתיבת ביקורות על סרטים מעניינים. "הנקוק" הוא בהחלט אחד מהם. קשה להגדיר את סוג הסרט הזה: וויל סמית' משחק גיבור-על במין קומדיה-דרמה-אקשן. הוא מצליח להכניס לא מעט אופי לתפקיד הזה, וגם הוא, כמו אדוארד נורטון ושרליז ת'רון, מסתמן כחלק מהדור הבא של שחקני אופי ששווה לשים אליהם לב. בסרט הזה יש כמעט הכל. לפי מה שהבנתי, הביקורות עליו היו בינוניות מאוד, אבל אני חייב לומר שאני חולק על כולן. זה סרט עלילתי, יחסית נוסחתי, אבל קצת שונה, שמצליח להצחיק, לרגש וגם לגרום להזדהות עם הגיבור.
קצת על העלילה וצורת הבימוי: הנקוק של פיטר ברג (במאי הסרט) הוא גיבור-על עם בעיית שתיה, בודד וחסר כל. סמית' מגלם את ההומלס-סופר-הירו בצורה מופלאה. הבעיה של הנקוק היא בעיקר בכך שבכל פעם שהוא עוזר להלחם בפשע, הוא "על הדרך", הורס חצי עיר, מה שגורם כמובן לפרנסי העיר לא לרצות בנוכחותו. כולם יוצאים נגדו, עד שבמקרה הוא מציל את חייו של יחצ"ן כושל בשם ריי (ג'ייסון בייטמן), שמחליט לקחת את הנקוק כפרוייקט חייו, ולהחזיר להנקוק את הגאווה שמגיעה לו, ע"י חינוך מחדש של הגיבור השתוי.
כדי להעצים את רגשותיהן של הדמויות הראשיות (סמית' כהנקוק, בייטמן כריי, ושרליז ת'רון כמארי), הבמאי החליט ללכת על הרבה מאוד צילומי קלוז-אפ על פניהן של הדמויות. צילומים כאלו נותנים מצד אחד הרגשת חוסר נוחות מסוימת לצופה, אבל מצד שני, מעבירות בצורה חד משמעית חוויה רגשית. כלומר: יש פה יותר מסתם סרט של כיף של אחה"צ.
נכון יהיה לומר שלא תצאו עם הרבה תובנות על מה שראיתם עכשיו, אבל בכל זאת, יש משהו שנשאר איתי אחרי הצפיה, וקשה לי לשים את האצבע על הזה.
בכל מקרה, אם בא לכם לקחת הילדים אתכם (אני אישית לא נהניתי ממש מהילדים הצווחנים, 5 שורות מעלינו, אבל האולם היה יחסית ריק, אז דיינו), זו יכולה להיות חוויה מעניינת. אולי מעיניים של ילד תוכלו לקבל תובנות נוספות. דמות הילד במשפחה האידילית של היחצ"ן (ת'רון משחקת את האישה מארי, וג'יי הד משחק את ארון הילד), נותנת גם היא פרספקטיבה מסוימת, ואפילו חינוכית קמעה, לילדים מבולבלים.
מומלץ בחום!
ציון של קופי השבת: 9.5.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
בנקודה המרכזית העיקרית אני לא חולקת עליך. הסרט מעולה!! אני גם לא חושבת שיש כאן נוסחה מוכרת.
לגבי הילדים – אולי זה עניין של מצברוח מסויים, אולי אוירה, העדפות אישיות או אופי, ואולי הילדים עצמם: אני דווקא נורא נהניתי מקריאות הביניים של הלדים שישבו לפני (די קרוב למסך). הם היו בגיל הילדים שבסרט ואיכשהו השתלבו בצורה משעשעת עד מאוד כחלק מהחוויה 🙂
לגבי צילומי הפנים – מדהימים! בכלל לא גרמו לי לאי נוחות, אלא לתחושה של שותפות בשיחות של הגיבורים ואפילו תחושה אמיתית כשרואים את הפנים של מארי בצורה אנושית ולא דווקא מושלמת. דווקא הפריע לי שהיא פתאום החליפה איפור, אני לא אגיד בדיוק מתי כדי לא להרוס למי שעוד לא ראה.
והעיקר: התובנות!
אני חושבת שהתחושה שיצאת אתה ולא ידעת להסביר היא בגלל שכן יש פילוסופיה מאחור!
אם תסתכל על הסרט הקודם של ויל סמית, תוכל לשים לב שגם שם יש התייחסות לקיום אלוהי. שם דווקא התאכזבתי מאוד מכך שהסרט נגמר במסקנה שיש אל ששומר על בני האדם והוא מתכנן ודואג לשמור את התמימים והטהורים כדי להמשיך את הקיום האנושי. בסרט הנוכחי דווקא יש דיון באלים כ"גיבורי על" עם רגשות, חסרונות וחולשות, ייתרון של האנושיות, "בריאה" מקבילה ולא ע"י האלים והאפשרות שהעולם מתקיים ללא אלים. אני יצאתי מהסרט בתחושה שהייתי עדה לעיסוק מודרני באקזיסטנציאליזם ותהיתי האם לויל סמית באופן אישי יש נטייה לעסוק בנושא, או שרצף הסרטים מקרי.
טוב, עכשיו אני אעבור לי לחיפושי מידע על ויל סמית באוהל הדוד קום – מיודענו האינטרטנט 🙂
אין לי מושג מה אתם מקשקשים מדובר בחרא של סרט , גרסה עלובה לסופר מן השיכור .
חבל לוויל סמית ובפרט לאחר הסרט עם המשחק הענק שלו "אני האגדה " לפעמים תסריט רע פשוט יכריע גם את גדול השחקנים .
מי אמר שמכול זבל אפשר לעשות זהב ?