ביקורת סרט: אינדיאנה ג’ונס וממלכת גולגולת הבדולח
סוף-סוף הוא הגיע. אחרי המתנה לא קצרה, יצא לאקרנים בשבוע שעבר אינדיאנה ג'ונס החדש. אני אשתדל לא לקלקל פה למי שטרם ראה. במילה אחת, אפשר לתאר את הסרט כך: פאן.
בהתחלה נראה לי שהאריסון פורד קצת זקן לקטע של סרט אקשן מסוגו של אינדיאינה ג'ונס, והלכתי לסרט עם עירא, להצגה יומית, נטול ציפיות. הבנתי שגם הביקורות די קטלו אותו, ולא רק בארץ (איזה כיף שאני לא קורה ביקורות). ברוסיה, למשל, יש חרם כללי על הסרט, ולא מוכנים להציג אותו בשל העובדה שהפעם ה"רעים" הם רוסים של המלחמה הקרה. יש משהו כיפי ללכת לסרט עם מעט ציפיות. מכאן ההרגשה יכולה רק לעלות, וזה אכן מה שקרה. פורד מצליח לגלם את אינדי בצורה מעוררת כבוד לאדם בגילו, ואחרי שאתה עובר את הסצינה הראשונה, אתה פשוט שוכח שהאיש בן 66. התסריט והבימוי המדויקים, מעלים זכרונות לא מעטים מהסרטים הקודמים, והסרט מלא התייחסויות לכך, כמעט מהרגע הראשון. ההומור והסרקאזם שכל כך מאפיינים את ג'ונס חוזרים גם בסרט הזה ובגדול, ואיתם גם לא מעט קיטש, אבל באופן חינני לרוב.
מצחיק לחשוב שהתגעגעתי לדמות הזו, שהיא כל כך בנויה לשנות ה-80, לעתים בהגזמה, ויש הרגשת החמצה קלה כשאתה יוצא מבית הקולנוע, ויודע שלא יהיה עוד אחד כזה. בקיצור – לכו לקולנוע. זה בהחלט סרט שתרצו לראות על המסך הגדול.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.