"צוק איתן": על גזענות וסובלנות (וגם על חמאס)
כמה מילים נשפכו על "צוק איתן" בשבועות האחרונים. כמה גזענות, כמה התלהמות, כמה רוע. המון מילים, רובן נוראיות, מילים שמשסות אנשים זה בזה, ללא חמלה וללא הבנה הדדית. נדמה שממש איבדנו את המתינות (שאולי מעולם לא הייתה פה ממש, למרות שאני בכל זאת זוכר שגדלתי בסביבה קצת אחרת – אבל אולי אלה זכרונות מוטמעים. כאלה שהייתי רוצה לזכור, לא כאלה שהתרחשו במציאות).
פייסבוק ואתרי החדשות הפכו למדמנה של כל מה שרע בחברה הישראלית. הם הובילו, בתורם, להפגנות אלימות מימין ומשמאל, שבהן נאמרו דברים גרועים לא פחות ("שמאלנים לתאי הגזים" מימין, "הרוצחים לטיס" משמאל), ובחלקן הדיבורים התדרדרו אף ללינץ' ורדיפה, חולצות של "Good Night Left Side" (אמרה המשוייכת לארגונים ניאו-נאציים באירופה, שהימין הקיצוני עושה בה שימוש לאחרונה) ויידוי אבנים.
=================
לפני מס' ימים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ואן דר-גראף אחותך כתבה פוסט מצויין, שבו שטחה את הרגשתה לגבי כל מה שקורה כאן. וכמו שקורה לי לא אחת, תגובה קצרה שהתחלתי לכתוב שם הפכה לארוכה יותר ויותר, והפכה לפוסט אישי כאן. ככה זה – אני אוהב לחפור..
זה המקום לציין, עבור מי שאינו מכיר אותי ואת דעותיי, שלמרות העובדה שבאופן כללי אני רואה את עצמי כשמאלני מתון, אני מוכן להקשיב גם לימין המתון, ולקחת מאותם מתונים תובנות גם מצידם. שהרי לא כל החוכמה נמצאת בצד אחד של המפה הפוליטית. כלומר הייתי רוצה לחשוב שאני אדם יחסית פרגמטי – מנסה להבין ולקחת את הטוב שבשני העולמות, ולהשאיר את הקיצונים והקיצוניות מחוץ לדיון.
אז לאחר כל ההקדמה המפרכת הזו, אני חושב שאפשר להתחיל.
בגדול, ואנדר צודקת לגמרי. כפי שכתבתי לעיל, האלימות המילולית והפיסית אכן הורגת פה כל חלקה טובה, אם בכלל נשארה אחת כזו…
עם זאת, אני מרגיש שאני חייב להוסיף כמה הערות, שהן חשובות לעניות דעתי לדיון:
1. השיח הבעייתי מגיע גם מכיוון השמאל, לא רק מהימין. הדף "גזענים שמדכאים אותי" בפייסבוק, למשל, משמש היום להתנכלות לכל מי שמשמיע דעה שונה מהשמאל, וכפי שהימין עושה (ואני לא חושב שצריך להציג דפים נוספים מפייסבוק – איפה שלא תירק תמצא היום גזענים מהימין), אנשים שם מתלוננים על ימנים במקומות העבודה שלהם, ודורשים לפטר אותם בגלל אמירות אלו או אחרות – שגם אם בעיניי הן מחפירות וגזעניות – הן לא צריכות להגיע לשיימינג ודרישה לפטר אדם ממקום עבודתו. גם האמירה של "הרוצחים לטיס" שעלתה על שלטים בהפגנת השמאל בכיכר הבימה לפני כשבועיים, איך לומר בעדינות, היא לא שיא האלגנטיות והעדנה.
כך שזו נבלה, וזו טרפה.
ואם כבר רשתות חברתיות – ובנימה אישית – אני חייב לציין שאני מעדיף את גוגל פלוס (כן. אני מאלה. אין לי חשבון פייסבוק ולא יהיה לי לעולם. בעיקר אחרי מה שראיתי שם לאחרונה, אבל גם לפני כן. האלימות שם לא פרצה אתמול וגם לא לפני חודשיים). עד כה, גם אם אין הסכמות כל הזמן, הדיונים בגוגל פלוס מתונים ומאתגרים הרבה יותר. השפה לרוב היא אחרת, נעימה יותר, ומי שמנסה להכנס לשיחה מעניינת תוך שימוש בשפה בוטה וגזענית? block אחד קטן פותר את הבעיה (כן. יש מקרים שגם אני מבין שסתימת פיות היא הדרך היחידה לשמור על שפיות…).
=================
2. כואב לי לראות נשים וילדים חפים מפשע נהרגים בעזה (עד כה נהרגו מאות מהם. הרבה יותר ממחבלים). כואב לי לראות אותם הופכים לפליטים חסרי בית על לא עוול בכפם. ועם זאת, הכלל שכתבה ואנדר, לפיו
"'לכתוש, לרסק ולמעוך' הן מילים שצריכות להופיע במתכון לרוטב פסטו, ולא להיות מושמעות בהקשר כלשהו שבני אדם מעורבים בו"
הוא טיפה בעייתי וכללי מדי, כשזה נוגע למחבלים, שכל מטרתם היא להכחיד את קיומך מעל האדמה הזו, והם לא ממש מעוניינים במו"מ או בכל סוג אחר של דיבורים.
אני מניח שמה שאני מנסה לומר זה, שהדבר החשוב ביותר כרגע זה לחזק את המתונים, ובראשם את אבו מאזן. זו צריכה להיות האסטרטגיה הישראלית הברורה מאליה (ולצערי עבור הרבה מדי אנשים היא לא). הרי אין פתרון של ממש לטווח הארוך זולת השלום, וחוסר המעש של ממשלות ישראל בתחום הזה הוא בכיה לדורות.
אבל כשכל זה נאמר, אנחנו בהחלט צריכים "לכתוש, לרסק ולמעוך" את מי שיורה טילים על אזרחים לא אבחנה. סולידריות עם עזה זה טוב ויפה, אבל אנחנו לא יכולים לומר "חמאס לא יפסיק לירות" ו"אז מה?" באותו משפט. הסולידריות עם אזרחי ישראל בדרום לא פחות חשובה (מה גם שזה מזמן לא קשור רק לדרום. אם יש משהו שמבצע "צוק איתן" הוכיח, זה שחמאס יכול להגיע עד חיפה עם הטילים שלו. וזה יילך וישתפר אם ניתן לזה לקרות).
הגיע הזמן להפסיק להתייפייף. חמאס הוא לא ארגון מדיני ולא צבא שחרור, למרות ניסיונו להציג את עצמו ככזה. חמאס הוא ארגון טרור. לא פחות ולא יותר. הוא שתי טיפות מים כמו חיזבאללה, בוקו חראם, ISIS או אל קאעידה. הוא לא שונה במאום מארגונים אלו מבחינת האג'נדה ואופן הפעולה שלו. ואני חושב שיש לא מעט אנשים שנוטים לשכוח את זה.
חמאס לא מעוניין לדבר איתנו, לא מעוניין במו"מ, ומנהיגיו אומרים את זה באופן גלוי.
כך שכפי שאני אומר לחבריי מהימין להקשיב לאבו מאזן (שד"א אמר בעצמו השבוע, שהחמאס הוא זה שמסכן את האוכלוסייה בעזה), אני מצפה מחבריי בשמאל, להקשיב לחמאס, להצהרות ולמעשים החד משמעיים שלו. בעזה אין לנו כיום עם מי לדבר. אפילו המצרים הבינו את זה (וד"א – כמות תכניות הטלוויזיה המצריות, שבהן יורדים על מנהיגי חמאס בשבועיים האחרונים היא פשוט מדהימה. לרגע הייתי בטוח שליברמן נותן שם הוראות בימוי מאחורי הקלעים…).
=================
3. אני מקשיב ללא מעט דעות בשבועיים האחרונים.
אחד הוויכוחים הלוהטים שעלה השבוע, הוא לגבי "האם ידענו על המנהרות", או "האם זה עוד ספין של ביבי" וגם "איפה הוא היה עד עכשיו? הרי המנהרות לא צצו להן לפני שבועיים!".
המסקנה היא (לעניות דעתי), נכון לרגע זה, שככל הנראה זה עוד ספין של ביבי (מי אמר איראן ולא קיבל?). וברור שידענו על המנהרות כבר בשנת 2001. כל ראשי הצבא וראשי הממשלות מאז ידעו על כך באופן חד משמעי, וכבר איבדנו בגללן כמה וכמה חיילים (הנה כתבה מרתקת מ-2006 – שווה לראות את הכתבה הזו של "מבט שני" עם יואב לנדסברג. זה ייתן לכם מושג עד כמה ידענו על האיום הזה, ואיך כרגיל – השחיתות הפקידותית ניצחה את הפתרונות שהוצעו כבר אז).
הגדילו לעשות כמו מטורפים שנכנסו לדיון הזה, שהפיצו מכתב של אברי גלעד (או בשמו או משהו כזה, בכל מקרה מסמך שכותרתו: "ניתוח מצב: מדינת ישראל עמדה בפני סכנה קיומית לראשונה מאז מלחמת השחרור"), שהפכו את שלושת הנערים שנרצחו (תוך טיעונים סמי-תיאולוגיים לקיומו של אלוהים, כן?) ל"נס ראש השנה הגדול", שבזכותם ובזכות נפשם הטהורה, מנעו רצח המוני ע"י חמאס (או אסון קיומי, כלשון הכותרת) באמצעות המנהרות.
אז כן – הוויכוח חשוב, ולצערי גם שטחי.
אבל זו לא השורה התחתונה.
השורה התחתונה היא, שלא משנה מה הטיעונים של כל צד. בין אם זה ספין של ביבי או לא – לחמאס יש מנהרות התקפיות, שמטרתן אינן לחגוג עם ישראל את יום העצמאות הקרוב. המנהרות האלה קיימות – הן אינן אגדה אורבנית (כפי שטען ברצינות תהומית ובטיפשות גדולה אורי משגב ב"הארץ" אתמול – עיתונאי שלעיתים קרובות אני דווקא מסכים עם דעותיו ואוהב את כתיבתו). והן קיימות בכדי לממש את החזון החמאסי: רצח וחטיפות של אזרחים ישראלים. אולי זה לא היה קורה בראש השנה, וברור שאין לזה שום קשר לשלושת הנערים או להוכחת קיומו של האל – אבל זה לא משנה את העובדות הפשוטות.
סולידריות עם עזה או לא – גם שמאלני מתון כמוני מבין את הדבר הבסיסי הזה. אני מבין שאנחנו חייבים להשמיד את האיום הזה מהר ככל האפשר. גם אם זה נעשה באיחור של 13 שנים, בדיעבד, ותחת אין ספור ספינים של ראש ממשלתינו.
=================
4. אם כבר פוסט על "צוק איתן" (ואני מקווה שזה יהיה הראשון והאחרון), אי אפשר שלא להזכיר את ממשל אובמה ומדיניות החוץ שלו ושל ג'ון קרי.
אם יש משהו שאובמה הוכיח ב-5-6 שנות כהונתו עד כה, זה שכמו אמריקאים רבים – הוא לא מבין מה קורה בעולם סביבו. כל מדינה שהיא לא ארה"ב, היא – ובכן – לא ארה"ב. וזהו. השאר הוא חור שחור. כישלון מדיניות החוץ שלו לצד הילרי קלינטון (שכבר הודתה לפני מס' שבועות, שהיא נכשלה כישלון חרוץ בקריאת המפה המזרח תיכונית והאביב הערבי) וג'ון קרי (שפעם אחר פעם פוגע באינטרסים המדיניים והבטחוניים של ישראל, באופן שתיאוריות הקונספירציה של הימין מתחילות להישמע הגיוניות לרגעים קלים), ממש זועקת לשמים.
הוא נכשל במצרים באופן מגוחך ממש. התמיכה הגורפת והבלתי מתפשרת שלו ב"דמוקרטיה" של האחים המוסלמים הייתה פשוט אבסורדית עבור כל בר דעת (כל זאת בזמן שהאחים המוסלמים רודפים ורוצחים נוצרים קופטים ושורפים את כנסיותיהם, ומקימים מדינת איסלאמית קיצונית, שתתקיים תחת חוקי השאריעה – חוקי האיסלאם הקנאיים). הוא נכשל באופן דומה גם בלוב ובסוריה (בלוב, זה עלה בחייהם של השגריר ומס' דיפלומטים מקומיים. בסוריה זה עלה בחיי אזרחים, שמתו כתוצאה משימוש בגז סארין – נשק כימי שבו עשה בשאר אסד שימוש נגד עמו).
במו"מ בין ישראל לפלשתינים – שבו קיימת אשמה תורמת הן לצד הישראלי (מי אמר אורי אריאל?) והן לצד הפלשתיני – קשה לשכוח שגם לאמריקאים יש תרומה נכבדת לכישלון, שבה הם מסרבים עדיין להודות: קרי הבטיח לאבו מאזן הבטחות, שישראל לא הייתה יכולה לעמוד בהן לעולם (שחרור אסירים ישראלים, כחלק מהפעימה הרביעית של שחרור האסירים). הוא הבטיח לפלשתינים הבטחות שווא ללא שום כיסוי, והבטיח לנו הבטחות הפוכות לחלוטין. העיקר שנציגי הממשלות יישבו באותו חדר. ראינו לאן כל זה הוביל: בסופו של דבר – כולנו נשארנו קירחים מכאן ומכאן, ובעיקר חסרי אמון (וגם ככה לא היה הרבה אמון לבנות עליו מלכתחילה).
ועתה, כאילו כל זה לא מספיק – מגיע ג'ון קרי, כמו שריף יהיר וכושל לעיירה הנידחת שנקראת "המזרח התיכון", ומנסה להשליט סדר אמריקאי ישן וטוב. אז בהתחלה הוא הלך לחבר'ה המתונים יחסית (מצרים, ישראל, אבו מאזן), הקשיב והסכים לתנאים שהוצבו. אלא שלמחרת, האיש סובב את גבו, הפנה את פניו אל הפונדמנטליסטים, ושכח לגמרי מיהן ידידותיה של ארה"ב באיזור: הוא פנה לקטאר, לטורקיה ולהנהגת החמאס בכבודם ובעצמם – שתי מדינות וארגון טרור, שרק משוועים למחיקתה של ישראל מעל המפה העולמית – בילה איתם יום חביב בפאריז, וחזר לישראל עם טיוטת הסכם הפוכה לחלוטין ממה שהוסכם עליו עד כה. ללא זכר לפירוז הרצועה מנשק, ללא זכר לאבו מאזן או למצרים. האיש החליש את את אבו מאזן במו ידיו! לאחר מכן, טען קרי שלא היה מסמך כלל וכלל, אלא ש"הארץ" הביא ראיה לכך שקרי פשוט שיקר. מבוכה זו מילה עדינה למה שהוא הרגיש באותם רגעים לבטח.
יום למחרת, קרו שני דברים:
- ברק אובמה נכנס לעניינים, ותיקן במעט את הרושם ההזוי שיצר קרי. הוא הדגיש שכל פתרון יכלול מסירת כלל הנשק החמאסי והשמדת המנהרות. מיד אחריו, גם קרי חזר לעמדתו המקורית. בוקר טוב, ותודה שהתעוררתם.
- במקביל, יצאה הצהרה בכיינית מנציגי/דוברי הממשל, שטוענים שישראל התנהגה בצורה לא חברית כלפי ג'ון קרי. מתברר שלא רק ביבי אלוף בספינים.
שלא תבינו לא נכון – כשבוגי יעלון, ברוב זחיחותו, טען שקרי הוא "משיחי ואובססיבי" לפני כמה חודשים, חשבתי ששר הביטחון שלנו פשוט טיפש. כי דיפלומטית – לא כך נוהגים בנציג בכיר של מדינה, שלולא תמיכתה לא היינו כאן היום (ככל הנראה), ולבטח לא הייתה פה "כיפת ברזל" – מערכת ההגנה נגד טילים שכולם מהללים כרגע (למרות שמתברר שיש גם השגות לגבי יעילותה). אבל התגובה של קרי הפעם הייתה פשוט ניצול ציני של המצב, מצב שהוא עצמו גרם לו. הוא זכה לכל ה"קומפלימנטים" בסו"ש האחרון בזכות ולא בחסד. הוא יכול להאשים בכך רק את עצמו (ואני כותב זאת תוך ידיעה שיש לו את כל הרצון הטוב לעזור. כן – אני חושב שלמרות הכל – כוונותיו טובות. האיש פשוט – איך לומר בעדינות – קצת שלומיאל, כשזה נוגע למזרח התיכון. אלא שכשזה קורה לשר החוץ של המעצמה החזקה בתבל שוב ושוב, זו בעיה – ולא רק של אמריקה).
=================
אבל בתכל'ס, אם לסכם את כל הפוסט הזה לכדי משפט קליט שגם "הצל" וחבריו יבינו (אני מצטער, צל יקר – יש פה כמה מילים עם יותר מהברה אחת. תתקשר למתרגם בזמנך הפנוי – כי אנחנו מתחילים עם מילים גדולות), ובכדי להיות אופרטיביים ופרגמטיים, צריך לקחת את המחנות המתונים בימין ובשמאל, וליצור הידברות עם אבו מאזן וראשי הפת"ח בגדה.
במקביל, אנחנו בהחלט כן צריכים לרסק את החמאס והג'יהאד האיסלמי, או לפחות למנוע מהם יכולות להוות איום ככל האפשר. את הדבר הזה ניתן לעשות באמצעות כח בינ"ל, ובלית ברירה – באמצעות כח צה"לי.
במקום לראות בפלשתינים מקשה אחת, אנחנו צריכים לבצע הפרדה ברורה בין המתונים והקיצונים ולהגיב בהתאם.
בדיוק כפי שאנחנו צריכים לעשות את ההפרדה הזו בקירבנו. בסופו של יום, הסברה טובה היא אינטרס של כולנו. והתלהמות לא תוביל אותנו לשום מקום.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.