פסח והמסורת היהודית
כידוע, בעוד יומיים אנחנו נשב, לפחות חלקינו, סביב שולחן הסדר, ונקרא בהגדה. אני יודע שזה לא אופייני לי להשתפך על כל נושא הדת והמסורת היהודית, מאחר ואני באמת ובתמים מתעב סממני דת, ולא משנה באיזו דת מדובר (את ההצטלבויות הסרקסטיות שלי אתם יכולים להכניס לרשימה הזו). יחד עם זאת – ובלי שמץ של ציניות בכתוב כאן – יש משהו יפה במסורת היהודית. נכון – הקשר של עם אח שלי הוא לא מהטובים שקיימים (וליתר דיוק הוא לא קיים בכלל) וההתעלמות מנוכחותו ליד שולחן הסדר קשה לי לא פחות מהעובדה שהוא שם. יחד עם זאת, את האהבה למסורת הזו, שהנחילה לי סבתי המסורתית – את זה קשה לי לא לקבל. יש משהו מקסים בקידוש בשבת, בקריאת הגדה ובארוחה משפחתית שכזו, שבה כולם יושבים סביב השולחן, שווים. כולם קוראים בהגדה (אצלינו מקריאים את ההגדה עד סופה, גם אחרי הארוחה!) וכולם משתתפים בחוויה. אחד היתרונות במשפחה מצומצמת, היא העובדה שבאמת קל יותר לארגן סדר כזה. שני הוריי הם ילדים יחידים, ללא אחים או אחיות, מה שאומר שאין דודים, דודות, בני דודים ובנות דודות, ואישית – אני נהנה מזה יותר מאשר ממשפחות מרובות ילדים.
למה אני כותב את כל זה..? אני מניח שמדובר בחוויה מתקנת. סבתא שלי תחגוג 84 קיצים ביולי הקרוב. הבריאות שלה לא נעשית טובה יותר, ובשנים האחרונות אנחנו "מתפללים" שתהיה "רק עוד שנה אחת" של סדר. שנזכה באמת לשנה הבאה. ואצלינו זה לא נאמר סתם. אבא שלי חוזר על הקטע הזה ש"אולי זה הפסח האחרון עם סבתא" כבר 3 שנים לפחות. והאמת – אני לא יודע מה יהיה אחרי שסבתא שלי תלך לעולמה. הרי אנחנו משפחה חילונית מאוד בהווייתינו, וסבתא שלי היא זו שבזכותה אנחנו עדיין שומרים על המסורת של החגים (בעיקר של ראש השנה ופסח). בניגוד לרבים אחרים, אני לא רואה בסדר הפסח "עול" שצריך לחמוק ממנו, אלא רואה בו הזדמנות לרגש את סבתא שלי בכל פעם מחדש. מקנן בי פחד מסוים, שאחרי שסבתי לא תהיה עימנו יותר, הרגש הזה יפוג.
מבחינתי לסדר יש איזה קסם, שאי אפשר להסבירו, וזה לא רק בגלל השתיה המרובה.. 😉
משהו גורם לכל הטקס הזה לשמור על ערכו גם אחרי כל כך הרבה שנים. כאילו העובדה ש"התבגרנו" לא משנה את העובדה שאנחנו נהנים לחזור על המנהג הזה, בלי לשנות בו כלום. בלי להוסיף לו "רוחניות" או טרנדים אופנתיים אחרים. מצה, ביצה, מרור, געפילטע. וזה טעים ונהדר כמו בפעם הראשונה שהקראתי את כל ארבעת הקושיות. אין אצלינו כרגע ילדים קטנים שמתרוצצים במשפחה (למרות שסבתא שלי היתה רוצה לזכות לראות אחד – בסדר האחרון הצענו לשלוח אותה למשפחה אחרת כדי שתוכל לראות שם ילדים קטנים ואז לחזור אלינו) – אבל מנהג האפיקומן נשמר והוא מצחיק בכל שנה מחדש, שוב – כאילו זו הפעם הראשונה. ואתם יודעים מה? זה מרגש אותי.
הייתי רוצה לחשוב שביום מין הימים, כשבאמת תהיה לי משפחה, ואני חושב על זה לא מעט בשנים האחרונות, אני בכל זאת לא אשכח לחגוג את הפסח כהלכתו. זה לא אומר שצריך לשמור כשרות כל החג, אבל בערב המסוים הזה – בסדר הפסח – הייתי רוצה לראות את כל המשפחה שלי יושבת יחד סביב שולחן אחד, ומקריאה את ההגדה. הייתי רוצה שמשהו מתוך כל זה ידבק בי לעוד שנים רבות.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
בשמחה רבה מבחינתי לחגוג חג של חירות, הייתי שם שם כל שנה על נס את עובדת היותי אזרח במדינה דמוקרטית, או שאיפתי לחיות באחת (אם המצב מתדרדר), את חופש הדיבור, את חופש הבחירה בכל נושא שהוא (רשיונות תוכנה ותוכן אחרים זה רק דוגמא קטנה). הייתי חותך החוצה סיפורים פיקטיביים של משה במדבר וניסים ומכות ובמיוחד את שפוך חמתך, ומכניס במקומם גיבורי תרבות ודמוקרטיה ומודרניזם, ידע ומדע. יש מה לעשות סדר חילוני, בהחלט, ונמצא בו גם מקום לכל המאכלים המסורתיים, כי זה חלק מהעם היהודי, שלמרות כל האתאיזם, אני עדיין חלק ממנו 🙂
אם יום אחד קורה הבלתי רצוי ומתפרקת לכם מסורת הסדר מכל סיבה שהיא בעתיד, אתה מוזמן להצטרף אלינו. אנחנו חוגגים מחר סדר (כנראה ללא הגדות) עם סבא בן 102 🙂
מלבד זה יש אפטר-סדר בתל אביב (למרות שלי זה קצת רחוק, אז אני לא אגיע)
גיא,
מסכים לכל מילה.
אני אולי אתאיסט, אבל חובב מסורת. זה מה שמחבר אותנו לקולקטיב יותר גדול מאיתנו. זה מה שעושה אותי יהודי (במובן של עם, לא של דת). ונכון שהמסורות מבוססות על אגדות וסיפורי מעשיות. אבל מה רע בזה (כל עוד אתה יודע שאלו אגדות)?
אז כמובן לא בכפיה, אבל שזה נעשה מבחירה, זה יכול להיות מאוד נחמד, ומאוד יפה.