הרומנטיקה עזבה את תל אביב
אוף.. אני לא יודע אפילו איך להתחיל לכתוב על זה, אבל דבר אחד ברור – בפוסט הזה לא הולכת להיות טיפה אחת של ציניות.
הכל התחיל משיחה פשוטה עם יהודה על ה"קודה". המקום הכי רומנטי בתל אביב. מוסד שהיה קיים משנת 1968. מקום שאם לא ידעת בדיוק איפה הוא ממוקם, וזה סוד שיילך איתי אל הקבר, לא הייתי יודע עליו בחיים. התאורה העמומה, מוסיקת המעליות השקטה בקלטות, האווירה הזו של השקט, שבו אין מצב שתיכנס ל"קודה" ותצא ממנה באותו מצב רוח, ואפילו לא עם אותו טון דיבור. וכשכבר יצאת – השדרה עם העצים, והכוכבים מעל. לא היה ולא יהיה מקום כזה, לצערי. כשיצאת מה"קודה" כל הרעש מסביב, כל המכוניות, הפיח, חיפושי החניה – כל אלה לא שינו דבר. הראש תמיד היה נטוע במקום הזה. כל חברה משמעותית שהיתה לי, הבאתי אותה לשם בשלב כלשהו. זה היה מעין מבחן, מבחינתי. לא יכולתי להיות עם מישהי שלא מבינה את הראש הזה. כי הראש של המקום, היה בדיוק מותאם לאופי שלי, היה חלק מהחיים שלי. במשך 15 שנה, מאז הפעם הראשונה שחברה שלי דאז לקחה אותי לשם.
אני מדבר על המקום בלשון עבר, כי היום התכוונתי ללכת לשם, ובאמצע שיחה עם יהודה, הוא שלף לי את הלינק הזה. הכאב שפרץ בי באותו רגע, לא יידע מנוח עוד זמן רב. פים, איש הולנדי מקסים ומדהים, שחמותו עוד פתחה את המקום, כאמור ב-1968, דאג למקום וליושביו, ומה שחשוב יותר – דאג שהמקום יישאר מחתרתי. השעות וימי הפתיחה השתנו מעת לעת, ואם היה לך מזל, היית תופס את המקום פתוח (לרוב בשעות בהן חיי הלילה של תל אביב עוד לא מתחילים בכלל). לפי מה שהבנתי מהתגובות בבלוג, פים מחזיק את הקלסרים איתו. למי שלא היה שם, אני יכול להסביר רק שמאז הקמתו, ה"קודה" היה מלא בקלסרים, שבו אנשים כתבו על האהבות שלהם, האכזבות שלהם, ובעצם על כל מה שעלה להם בראש, כולל ציורים, וגם נייר אחד מצהיב, שבו בחור שעבר לגור בסביבה תיאר ב-1972 איך הוא לא מבין למה לא משמיעים שם את החיפושיות. וכמובן – הקוקטילים המיוחדים של פים, ובהם היוניקורן המפורסם, שאין לי מושג מה הוא שם בו, אבל דבר אחד ברור: כשהגעת לשם, ולא ידעת מה אתה רוצה לשתות, פים היה יושב איתך בסבלנות אין קץ, ושואל אותך איזה טעמים אתה אוהב: מתוק, חמוץ, חזק, חלש. ותמיד היה לו מה לתת לך. הידיעה שכל הטיפים הלכו לכל מיני מעונות לבעלי חיים (צער כלי חיים, SOS וגם חברים על ארבע), גרמה לי תמיד לרצות להשאיר טיפים גבוהים במיוחד, ופה לא היו מלצריות או מלצרים שמצפונך נוגע למשכורתם. זה עוד התחיל בתקופה שבו כל משקה, לא משנה מה לקחת, היה עולה 10 שקלים, וכל משקה נוסף – 5. ואחרי זה העלו קצת המחירים ל-15 ול-10 בהתאמה. המקום לא קיים בשביל לגרום למישהו להרוויח, חוץ מלך ולמי שהבאת איתך. כל כולו, יכלה ה"קודה" להכיל עד 10-12 איש. והיא אף פעם לא היתה מלאה.
את העובדה שהמקום נסגר לפני כמה חודשים, גיליתי, כאמור, היום. לפני שעה, ליתר דיוק. לא יכולתי שלא לכתוב הספד על המקום הזה. המקום היחיד, שאני יכול לומר שהיו לי רגשות חזקים מאוד כלפיו. אהבה ממש. וה"קודה" החזירה לי את אותה אהבה בהדדיות שלא נתקלתי בה מעודי. קשה להיפרד ממקום כזה, גם אם זו פרידה קצת מאוחרת. ל"קודה" מגיע שיכתבו עליה שירים. מגיע ל"קודה" שיזכרו אותה.
הרומנטיקה עזבה את תל אביב עם סגירתה של ה"קודה". זה אולי נשמע דרמטי מדי, אבל רק למי שלא היה שם מעודו.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
נשמע כמו מקום כלבבי, חבל שאף אחד מהחברים שלי לא שמע עליו ולא הכיר לי אותו כשהיה פתוח…
חבל.
מעולם לא הייתי שם. כמה פעמים קבעתי שם עם חברים, הם נתנו לי את הכתובת, אבל לא מצאתי. זה היה לפני עידן הפלאפונים, אז גם לא יכולתי למצוא אותם. וזה עוד היה ממש ליד הבית שלי!
ממש חבל שלא ידעתי על המקום 🙁
הרומנטיקה מתה , יחי הרומנטיקה