אבסורד ושמו ביטוח לאומי
כמי שחי במדינה הזו למעלה מ-3 עשורים וחצי, אני נתקל יותר ויותר בהתנהגות מצד רשויותיה, שאין לי דרך יותר יפה מלהגדיר אותה פשוט כ"מאפיה".
לצערי, ההגדרה הזו נכונה לרשויות השונות במדינה: מהמשטרה, הרשויות המקומיות, הצבא וכן – גם אותה רשות לאומית, הנקראת "ביטוח לאומי". ואין אבסורד גדול מלקרוא לרשות הזו כך: ב"ביטוח הלאומי" אין שום ביטוח. ההיפך הוא הנכון – רוב הסיכויים הם, שכשיגיע היום ותזדקק להם, הם ינפנפו אותך כל כך מהר וחזק, שתשכח לרגע שברוב חייך הבוגרים שילמת להם נתח נכבד מאוד מהמשכורת שלך.
הנה כמה מקרים אבסורדיים לחלוטין, שקרו במהלך השבוע האחרון, שהמשותף לכולם הוא – איך לא – "הביטוח הלאומי".
נתחיל מהמקרה הקצת יותר כללי: אתמול, בעמודים האחוריים של החלק הראשי של "ידיעות", התפרסמה ידיעה קטנה, ובלתי חשובה בעליל (ברור שההודעה על כתב האישום של ליברמן חשוב פי כמה. זה רק מראה על סדר היום המעוות שיש במדינה הזו): הביטוח הלאומי, שהחליט להגדיל את קצבת הזקנה בכ-30 ש"ח או פחות לגמלאים (שלא מכסה בשיט את האינפלציה של השנים האחרונות, המביאה להתייקרות סל מוצרי היסוד, שעליו מושתתים חיי הגימלאי הממוצע), גרם בפועל לכך – שהגמלאים מפסידים מאות שקלים בחודש. וכל זאת למה? בגלל שההעלאה ה"משמעותית" הזו לא תואמה עם שאר הרשויות.
אז מה קרה בפועל?
בגלל שאותם 25-30 ש"ח מגוחכים לחודש גרמו לגמלאים לעבור את סף הסכום, בו הם מקבלים הנחות רבות בתשלומי החשמל, הארנונה, המים והשירותים השונים שהם מקבלים מקופות החולים (כולל התרופות שהם כל כך נזקקים להן), החליטו כל הנ"ל לבטל את ההנחות הללו, שמסתכמות במאות שקלים לחודש. אם עוד לא הבנתם על מה אני מדבר, אז הנה לכם דוגמא שהופיעה אתמול בעיתון: אישה בת 83, שחיה על קצבת זקנה והשלמת הכנסה בלבד, מקבלת כ-2,600 ש"ח בחודש. הביטוח הלאומי – כמה נחמד מצידו – החליט להוסיף לגברת 26 ש"ח לחודש. אך סף הסכום לפיו היא זכאית לקבל הנחות, עומד על 2,620 ש"ח לחודש. לכן עתה היא תיאלץ לשלם 300 ש"ח נוספים לחברת החשמל בלבד! ושוב – זה עוד מבלי להזכיר את כל שאר התשלומים של הרשויות השונות.
ממש כיף לדעת שיש מי שדואג לנו לעת זקנה, הא?!
הלאה.
במהלך יום אתמול, תודה לאל, סבתא שלי הועברה מהחור המתקרא "בית רבקה" (ואני מבטיח שיגיע על המקום הזה פוסט נפרד) לבית אבות סיעודי בכפר הסבא, ששמו הוא "המבריא". זה היה יום משמח למדי לכל הנוגעים בדבר: לסבתא שלי, לאימי ובכלל לכל המשפחה. אלא שלפני שבוע, כשישבתי לדבר עם אמא שלי לגבי ההחלטה להעביר אותה לבית האבות, נודע לי שביטוח לאומי החליט להפסיק ולהשתתף בטיפול הסיעודי של סבתי.
הרעיון הוא כזה: בזמן שאתה הכי זקוק לעזרה מביטוח הלאומי, בזמן שכל מה ששילמת כל חייך יכול לעזור לך, בזמן שעלות של אשפוז בבית אבות סיעודי עולה למעלה מ-14 אלף ש"ח לחודש (כן, גבירותיי ורבותיי – שלא תצטרכו את זה אף פעם, אבל זה הזמן להתחיל לחסוך), בזמן שאין לך את הכוח להילחם בשום צורה בטמטום הזה – מודיע לך ביטוח לאומי, שאתה יכול לקפוץ לו. הוא מפסיק לסייע. למה? כי אתה מאושפז בבית אבות פרטי, שאינו שייך למוסדות הממשלתיים המוכרים.
אני לא יודע אם היה לכם העונג לבקר במוסדות הסיעודיים הממשלתיים, אבל בואו נאמר זאת כך: לא הייתי קובר שם את השונאים שלי. הסיכוי שסבתא שלי היתה נכנסת למקום כזה פשוט לא קיים. אם עוד לא ביקרתם במקום כזה, אני ממליץ לכם לעשות זאת פעם אחת. אני מבטיח לכם, שיותר לא תחזרו לשם. אם הייתי מאמין בקונספירציות למיניהן, הייתי חושב שהממשלה מחזיקה בצורה כזו את בתי האבות הסיעודיים הללו בכוונה, בכדי לחסוך כמה אלפי שקלים על כל חולה סיעודי פוטנציאלי, כי ברור שאדם שפוי בנפשו ובדעתו לא היה מוכן להכנס למקומות הללו. לצערי, אני לא מאמין בקונספירציות, ובפעם היחידה שביקרתי במעון סיעודי כזה, ראיתי לא מעט אנשים שלא שפר עליהם מזלם, ושנשאר להם רק לקוות שזמנם במקום הזה לא יאריך ימים (ולמי שלא הבין – אני לא מתכוון לאפשרות של חזרה הביתה).
כשסבתא שלי נכנסה ל"בית רבקה", כבר אז הביטוח הלאומי הודיע לה, שהיא לא תקבל יותר סיוע קיצבתי, מכיוון שאין טעם בתשלום נפרד למטפלת, כשהיא נמצאת בבית חולים שיקומי. בפועל (וכאמור – עוד יישפכו פה הרבה מילים על כך בהמשך), ללא המטפלת שלה, סיכויי ההישרדות שלה ב"בית רבקה" היו יורדים באופן משמעותי.
כל מה שאני יודע זה דבר אחד: אם חברת ביטוח פרטית היתה מעזה לעשות עשירית ממה שהביטוח הלאומי עושה למבוטחים שלו, אותה חברת ביטוח היתה עולה על טיל בכל בית משפט, ומשלמת קנסות ופיצויים במיליונים. אבל אני מניח, שמה שאסור לחברות הפרטיות, מותר לממשלת ישראל ולביטוח הלאומי. "מאפיה", כבר אמרתי?.
והנה הסיפור האחרון של השבוע, הפעם אישי במיוחד.
לפני מספר חודשים התחלתי לשלוח מסמכים לוועדה לקבלת אחוזי נכות בביטוח הלאומי. בינתיים אין הרבה חדש שם, תודה ששאלתם (הם עוד מבקשים הררי מסמכים מרופאים אילו או אחרים). העניין הוא, שנראה שהערתי אריות מרבצם. לפני כחודש וחצי קיבלתי התראה ראשונה מהביטוח הלאומי: שלם לנו יותר מ-2,900 ש"ח. אתה חייב לנו.
על מה ולמה? אוה! טוב ששאלתם, כי זו גם היתה התהייה שלי. פניתי טלפונית למוקד של הביטוח הלאומי, ומה נפלאה היתה הרגשתי, כשנאמר לי שאמורה להיות לי סיסמת נגישות לפרטים הללו, שניתנה לי אי שם בתחילת העשור הקודם. מאחר ואני, כמובן, פונה כל יומיים לביטוח הלאומי, הסיסמא היתה חרוטה בזכרוני וחיש-מהר שלפתי אותה לשמחתו האדיבה של הנציג הטלפוני..
NOT!! איך לעזאזל אני אמור לזכור את החרא הזה, כשלא דיברתי איתם כמעט 10 שנים? הצעתי לנציג הנחמד לשאול אותי כמה שאלות שרק אני אדע עליהן את התשובה (או לפחות מי שערך עליי מחקר מעמיק של ממש באינטרנט או במסמכי הרבנות הראשית), והבטחתי לו לענות עליהן ללא שום השתהות. הנציג הנחמד אמר לי שכל זה טוב ויפה, אבל הוא מעדיף לשלוח לי את הסיסמא הביתה. בדואר ישראל. אחרי כן אני אוכל לחזור ולדבר עימם על החוב.
כל זה היה באמצע מרץ.
ביום חמישי שעבר, ה-7 באפריל, יבלתי 2 מכתבים לביתי: אחד עם סיסמא, והשני של פירוט כל החודשים בהם לא עבדתי מאז 2004! פשוט נפלא, נכון! איזה כיף שבביטוח הלאומי נזכרים בך!
אלא שאז התברר לי שיש כאן משהו לא הגיוני. רבים מן החודשים בהם לא עבדתי כביכול – היו חודשים בהם עבדתי ועוד איך. חלקם בחברת אורנג', חלקם ב"ינשוף ספרים". יתרה מכך, הביטוח הלאומי טען, שבפועל לא עבדתי כמעט בכל שנת 2009, בעוד שבתכל'ס היה אולי חודש אחד שבו לא עבדתי בשנה זו, והוא היה חודש אוקטובר. איך יכול להיות שבביטוח הלאומי הדברים הללו לא רשומים? הרי יש להם שם מערכות מיחשוב מעודכנות, לא? הרי דיברו לפני שנים מועטות על "מהפיכת מיחשוב" בביטוח הלאומי, נגישות גבוהה וכו'. מה קרה לכל אלה??! התקשרתי שוב למוקד הביטוח הלאומי, והנציג החביב ביקש שאשלח למס' הפקס של מחלקת הגבייה בראשל"צ, את כל תלושי המשכורת שלי, בחודשים שלטענתי עבדתי.
ביום שלישי האחרון, 5 ימים אחרי שהגיעו שני המכתבים עם הפירוט על החודשים החסרים ועם הסיסמא, הודיע לי אלי מ"ינשוף", שהוא קיבל מכתב מהביטוח הלאומי, הדורש לעקל את כל הכספים המגיעים לי. גם בסניף הבנק שלי הודיעו לי שהחשבון עוקל לטובת המוסד הנדיב והחביב. 5 ימים שלמים (כולל סו"ש!) נתנו לי לחפש תלושי משכורת מאז שנת 2004, לפני שהודיעו על עיקולים. אם זו לא שיטת עבודה של המאפיה, אני לא יודע מה כן. עוד באותו יום התחלתי לחפש ולשלוח עותקים סרוקים של תלושי המשכורת שלי לפקס שנמסר לי.
למחרת הגיע טלפון מנציגת אגף הגבייה של הביטוח הלאומי בראשל"צ, וכך התנהלה השיחה:
"שלום", אמרה לי הגברת בחיוך מזוייף שאפשר היה לראות אותו דרך השפופרת, "ראינו ששלחת אלינו אתמול תלושי משכורת".
"כן", עניתי לי, מלא חימה. "שלחתי".
"טוב", היא אמרה. "אז אחרי שהוצאנו את כל שנת 2009 מהתחשיב, אתה עדיין חייב לנו 1,919 ש"ח".
"מה??", הזדעזעתי, "איך?? איך לעזאזל את עושים את התחשיבים שלכם?!!"
"אה", כך נציגת השטן מהצד השני של הקו, "זה 154 ש"ח לחודש פלוס ריביות, הצמדות, קנסות וכל מיני תוספות לסנדוויץ'. אני מתקשרת אליך על חשבון ארוחת הצהריים שלי" (טוב החלק האחרון היה רק קרוב למציאות, אבל עזבו).
"רגע!", צעקתי – "ריביות?? קנסות?? על מה??! הרי אתם לא פניתם אליי במשך 7 שנים, אתם דורשים ממני כספים שלא מגיעים לכם, ואת עוד מעזה לדבר איתי על קנסות??"
"רק רגע", היא אמרה בטון רגוע להחריד, שהוציא אותי מדעתי. "אם תחליט לשלם עכשיו, ברגע זה, בכרטיס אשראי, אני יכולה להוריד לך את כל הקנסות, הריביות וההצמדות, אבל לא את התוספות לסנדוויץ'".
"וכמה זה יוצא?", שאלתי תוך כדי מחשבות על סצינות מסוימות מ"פסיכו".
"הממ… 1,478 ש"ח. כולל הכל. ואני מורידה את העיקולים עכשיו. אבל אתה צריך להחליט עכשיו, כי אחרת תיאלץ לשלם את כל התוספות, ההצמדות, הריביות ואת הנעליים שאני הולכת לקנות על חשבונך בדרך הביתה".
אני נשבע לכם שלרגע חשבתי שאני נמצא בסיוט הזוי במיוחד, בו אני עומד מול מוכר בערוץ הקניות. עכשיו! אתה חייב להחליט עכשיו! אוי ואבוי אם לא! אתה תפסיד מאות שקלים!
בסופו של דבר, את הסכום הזה שילמתי, בלית ברירה. לחיות עם עיקולים על חשבון שגם ככה אין לי בו יותר מדי, זה בלתי אפשרי. כמה מאות השקלים שאני מקבל מאלי לחודש, עבור עבודתי הפעוטה – גם עליהם אין באפשרותי לוותר עליהם. וזה היה רק עניין של זמן עד שהיו עולים על החשבון המשותף של אלה ושלי, שבלעדיו בכלל אין לנו אפשרות לחיות.
אבל הרושם שנשאר אצלי, אחרי הכל הוא כזה: איכשהו, הסכום ירד תוך כמה דקות מכמעט 3,000 ש"ח לחצי מזה. הבדל של פאקינג 50%!! זה לא נראה לכם, שהביטוח הלאומי עושה עליכם תרגילי "מצליח"? הם מנסים לגבות מכם כספים, שפשוט לא מגיעים להם! אם לא שמתם לב, וזה מצליח להם – סבבה. נדפקת. אם לא מצליח להם, לא נורא, העיקר שהם ניסו.
נסו עכשיו להיזכר בכל הפרסומות של הביטוח הלאומי ובסלוגן שלהם: "ביטוח לאומי – הביטחון האישי שלך ושלי". אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
אם עד עכשיו היו לי מחשבות אם ללכת על תביעת אחוזי נכות ולנצל את הביטוח הלאומי, אין לי יותר שום ספקות. אני את שלי אקבל מהם. זה ייקח זמן – אבל זה יקרה. מתברר שזו מצווה לדפוק את הביטוח הלאומי. לפחות כמו שהם דופקים את כולנו.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
בישראל אתה יכול להיות שייך לאחד משני ציבורים:
1) זה שמשלם ביטוח לאומי
2) זה שנהנה מכספי הביטוח הלאומי.
אתה לא יכול גם-וגם. אם איתרע מזלך ונולדת לקבוצה שמצפים ממנה לעבוד ולשלם עבור אלה שרק מקבלים ומקבלים – לא תקבל כלום ולא משנה מה. ואם תקבל משהו, זה יהיה משהו מגוכח, רק בשביל לצחוק עליך.
היות ואתה (ואני) בקבוצה הראשונה, והיות ומעבר לקבוצה השניה כרוך באימוץ אורח חיים דתי מאוד, הבחירה שלי היתה פשוט לעזוב את ישראל.
מה הבחירה שלך?
אגב, גם כשיעבדו את הבקשה שלך לקצבת נכות, תתכונן לועדה שתדרוש ממך שתדגים להם בפניהם את הנכות שלך. אם למשל רופא אישר שאתה מתקשה בפעולות בסיסיות, תצטרך להדגים להם שאתה לא יכול ללבוש תחתונים.
@שמוליק – לצערי אני יודע שאתה צודק. סבתא שלי עברה את הדבר המחפיר הזה בביתה מול אדם זר לחלוטין, מבלי שהדבר תואם עם אימי, שלפחות היתה יכולה להיות נוכחת באותו זמן.
זו חוצפה שאין כדוגמתה.
לשמחתי שמעתי לאחרנה, ששר הרווחה החדש, משה כחלון, החליט לבטל את החלקים הפוגעניים בבדיקה הזו, כגון התערטלות מול אדם זר.
אבל אני יודע שזה רק קצה המזלג. ברור לי שאצטרך לעבור ועדות קשות, שתדרושנה ממני כל מיני הוכחות. "לשמחתי" (אם כי אינה רבה), אני חולה ב-2 מחלות שקשה מאוד לסתור אותן: אחת היא סכרת. למיטב ידיעתי, סכרת מזכה בכמה עשרות אחוזי נכות (לאחרונה שמעתי על מישהי שקיבלה 65% נכות רק על סכרת), וכן מחלת ה-FMS, שתהיה קשה יותר להוכחה מבחינתי, אבל כנראה העובדה שאני נעזר במקל הליכה בכל זאת תוכל לסייע לי בעניין.
אני יודע שזה נשמע נורא, אבל אני לא רואה כל דרך אחרת.
לגבי עזיבה של ישראל?
אני אשקר לך אם אומר שהדבר לא עלה ועולה בדעתי אחת לזמן מה.
הגירה לקנדה (או באופן כללי למדינה אחרת) היא מחשבה שלא מרפה ממני, מסיבות רבות – ואין ספק שלהתנהלות של המדינה הזו יש יד גדולה בדבר. העניין הוא, שאני בעיקר מפחד: מפחד להתנתק מהמשפחה שאני אוהב, מהחברים שאני אוהב (שהם ואישתי הם כל עולמי – עוד יותר ממה שכל משפחה יכולה להיות) וכו'. בוא נגיד שאני לא פוסל שום דבר.
או לעזוב, או ללמוד מהמצרים…
למרות שעל מובארק דווקא קצת עצוב לי…
אני בכלל קורא להם "הביטוח הלאומני"… את דרך התלאות והייסורים שהמוסד הכוללני הזה העביר אותי יהיה קשה לתאר אבל אני בהחלט מזדהה עם כל מילה.
החלק העצוב בסיפור הוא שאחרי 6 שנים בחו"ל לרגל לימודים, כשהחלטה לחזור לגור בארץ כבר התקבלה, המוסד (ב-ה הידיעה) לביטוח לאומני, גרם לכך שאין בכוונתי לחזור ולהתגורר בארץ.
אגב אני בן 41 (בלי ילדים) ורק מנסה להימנע מלחשוב איזה "כיף" להתמודד עם הרשעות הזו בגילאי הזהב…