סינגפור – היום השני (6.11.07)
אז מה היה לנו אתמול? חוץ מהעובדה שנסענו בשביל לעבוד, היו גם לא מעט חוויות תרבותיות. בצהריים לקחו אותנו למסעדה תאי, שם אכלנו כמובן המון מנות שונות שהורכבו מאורז, עוף בצ'ילי יבש, אטריות עם שריפמס, ג'מבו שרימפס, קלאמרי ומה לא. שם גם טעמתי לראשונה את הבירה השחורה הסינגפורית. כל מה שיש לי לומר עליה היא: תישארו עם "נשר". זאת הבירה השחורה הגרועה ביותר ששתיתי בחיי. בכלל, להרבה משקאות כאן יש טעמים שונים מאוד ממה שאנחנו רגילים. המשקאות התוססים וגם הפירות, הם בעלי טעמים די אנמייים. הרבה פחות מתוקים ממה שיש בארץ.
בערב, אחרי מנוחה של שעתיים בערך, החלטנו, בעקבות המלצה של עמיתינו, ללכת לכיוון של BOAT KUAY. הפעם החלטנו גם לראות איך אנחנו מסתדרים בעיר לבד, ללא עזרה מקומית. האיזור הוא ליד הנהר, הנמצא מהצד השני של ה-KLARK KEY, שבו היינו יום קודם. הצד הזה של הנהר מלא במסעדות ובארים מערביים יותר. אפילו מצאנו פאב בריטי שהגיש גינס אקסטרה קולד. מדהים כמה שהטעמים של גינס משתנים סביב העולם. הבסיס – אותו בסיס. המזיגה – אותה מזיגה. אפילו הכוסות דומות, אבל האפטר-טייסט של גינס בסינגפור היא טיפה מתוקה יותר מזו שמוגשת בארץ. מוזר. בפאב הזה גם אכלנו אוכל פאבים פשוט לארוחת ערב, ואז התחלנו להסתובב.
כדאי לציין, שבצד הזה של הנהר, בגלל שיש בו יותר מערביים (תיירים ואזרחים זרים), מחוץ לכל מסעדה יש מארח/ת, ומדובר בסוגים רבים של מסעדות: הודיות, תאי, טורקיות ומה לא. רובן מציעות בירה חינם, והמארחים הם מאוד אגרסיביים. הם ממש רודפים אחריך כדי שתגיע אליהם. אפשר לראות שאל המקומיים הם בכלל לא ניגשים. בסוף, כאמור הלכנו לפאב האחרון בשדרה הזו, שהיה במרכז כמה פאבים מערביים יותר. משם המשכנו בסיבוב הגשרים של הנהר בהליכה, תוך כדי שעברנו עוד כמה מקומות, כולל אחד שבו ניגן זוג מקומיים על גיטרות אקוסטיות את DEF LEPPARD. קלאסיקה. עצרנו ברוק באר שנקרא THE CRAZY ELEPHANT. היתה שם הופעה מדהימה של הרכב עם זמרת בעל קול מרטיט. היא ביצעה קאוורים בלוזיים בעיקר לשירי רוק קלאסי של קלפטון, הנדריקס ועוד. העניין הוא שהגיטריסט שלהם היה פשוט מצוין! הרבה זמן לא שמעתי כזו וירטואוזיות על גיטרה. ערב פשוט יפהפה. חשוב לציין שהאלכוהול מאוד יקר כאן. בשביל שני פיינטים של גינס, למשל, שילמנו 28 דולר סיגפורי, שהם 20 דולר אמריקאי!! בפאב הבא שהגענו אליו, ה-ARENA CLUB, מקום שהוא יותר דאנס באר, אבל עם סאונד שמזכיר את הסינרמה (ולא – לא מדובר פה במחמאה..), השארנו 40 דולר סינגפורי (30$) על שני בקבוקי בירה ושוט של טקילה, שבסינגפור מגיע בכוסות של צ'ייסר (והם מעולם לא שמעו על צ'ייסר לטענתם). על כל דבר משלמים פה מיד אחרי ההזמנה, ולכל הזמנה צריך להוסיף עוד מס של 7%. זה הופך את עניין הבילויים פה לדבר יקר למדי. ערב ממוצע לשנינו אתמול, עלה בערך 140 דולר סיגפורי (100 דולר), לאוכל פשוט ו-3-4 בירות לכל אחד מאיתנו. בהחלט לא זול. אבל כמה דברים הם מאוד חיוביים כאן: האדיבות והשירות של האנשים, הנשים היפות והאקזוטיות ותחושת הביטחון בכל מקום שאתה נמצא בו. ראיתי שוטר אחד בסה"כ בכל הימים האחרונים. בחורות הולכות לבד ברחובות העיר באמצע הלילה, ואפילו כשעצרנו מישהי כדי לשאול אותה לגבי מציאת מונית באיזור בשעה מאוחרת של הלילה, היא עצרה והסבירה לנו. כמה פעמים נתקלתם בארץ באנשים שלא יסתובבו בכלל לכיוון שלכם, שלא לדבר על לעצור ולהסביר בסבלנות? בכל מקרה – אכן חוויה.
שתי אנקדוטות קטנות שנראו אתמול באיזור הפאבים של KLARK KUAY – ראינו פאב משוגע לגמרי בשם THE CLINIC שכולו מצויד במיטות של בתי חולים, כיסאות גלגלים ליד השולחנות (במקום כיסאות רגילים), וכן – את המשקאות מביאים לך בשקיות עירוי!!! זה היה אחד הדברים המצחיקים שראיתי. בקיצור – חלומו של כל אלכוהוליסט.. אני מחכה שמישהו ירים את הכפפה בארץ…
הנקודה השניה – במרכז המרכז הזה, יש מעין כיכר מלאת מזרקות קטנות, שאתה יכול לחצות אותן בהליכה מסביבן או ביניהן (לזה גם יש תמונה). לחבר'ה האלה בסינגפור יש חוש אסתטי משוגע אבל מדהים.
ד"א – מבחינת עישון – יש מצב שהמקום הזה יהיה גן עדן לאלה שאינם מעשנים בינינו. יש לא מעט מעשנים בסינגפור, אבל בשבילים לאורך כל העיר יש מאפרות, ואתה לא רואה אפילו בדל סיגריה אחד על הכביש או המדרכה. אין דבר כזה לזרוק בדל סיגריה. בתוך מוניות, פאבים, מסעדות או כל בניין אחר – אסור בתחליט האיזור לעשן. נהגי המוניות גם הם מאוד אדיבים. העניין, שבגלל שחברת המוניות נשלטת ע"י הממשלה, כל המוניות מחוברות ב-WIFI למרכז אחד, שמנתב את כל הנהגים ליעדים שלהם. אתה יכול להזמין מונית בטלפון, במערכת אוטומטית, ואתה מקבל מספר של המונית שתבוא לקחת אותך. אין מצב בכלל שמישהו יידחף למונית שהיא לא "שלו". זה עובד בצורה מסודרת להדהים. מונית תגיע בין 5-7 דקות מהרגע שנקראה. בכניסה למלונות יש מנורות בעמדות המתנה למוניות. כאשר לקוח רוצה מונית מהמלון, השוער מדליק את המנורה, וכך מוניות פנויות יודעות שמחכים לקוחות. כנ"ל במרכז העיר. אין אף סדרן, אין לנהגים מכשירי קשר במוניות. הכל נעשה באופן ממוחשב. אתה משלם על מונית כמעט כמו על אוטובוס (יקר לאוטובוסים, זול למדי למונית), כאשר התשלום יכלול מעבר לתעריף הרגיל גם תשלום על הנסיעה בכביש מסוים. זה אמור להוריד את כמות הנסיעות הפנים עירוניות. הנתיבים בתוך העיר יקרים יותר בנסיעה במונית. הנהג, ואתה כלקוח, משלמים ע"ס נתיבים שהנהג בחר בהם במהלך הנסיעה. הבדלי הרווח של נהגי המנויות לא גבוהים במיוחד, מה שגורם לרמאויות לא להשתלם. המחירים הם די אחידים. מצד שני – אין רכבות פה. יש אוטובוסים ויש מכוניות. זהו, בערך.
בערב העיר היא מאוד מוארת ויפהפיה. ביום היא ירוקה, ומצד שני מלאת אנשים שנכנסים אליה מכל הכיוונים. הדבר היפה הוא, שיחד עם כל הבניינים הגבוהים פה, קו השמים נשמר. יש אוויר. לא מחניק מדי. הם משתדלים שלא יקרה מה שקורה לתל אביב בימים אלה.
קצב החיים בסיגפור שונה לגמרי מכל מה שראיתי עד היום. הם דומים לארץ מבחינת שעות הפתיחה של פאבים וכאלה, ויש הופעות כל ערב עד השעות הקטנות של הלילה. גם אם הפאב ריק. ואתמול הם התרוקנו בערך ב-23:00 פלוס מינוס. אנשים מודעים לעבודה שלהם באמצע השבוע 🙂
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
לא יודע אם זה יעד תיירותי מעניין, אבל אם לנסוע לאיפשהוא לעבוד, זה נשמע אידאלי!