shoot’em up
אתמול הלכתי עם ידידתי נוקית לראות את הסרט shoot’em up, או בתרגום המסורבל כתמיד לעברית: "לירות כדי להרוג".
סרט עם חורים בעלילה, שמגדירים מחדש את המילה "חורים", אבל עדיין – הקצב היה נפלא. אני חושב שלאורך כל הסרט כולו (פחות מ-90 דקות), היו אולי 2-3 דקות שבהן לא נורו יריות מאקדח/רובה כלשהו. השחקנים, מצוינים אחד-אחד – קלייב אוון, מוניק בלוצ'י היפהפיה ופול ג'יאמטי הנהדר בתור האיש הרע (!!), עשו סרטי עם דיאלוגים מוצלחים מאוד, ומה שהלהיב אותי כמובן, היה גם הפסקול. מטאל קצבי, שהתאים כמו כפפה ליד, לקצב של הסרט (רק בשביל לשמוע את Motorhead באחת בסצינות היותר טובות, היה שווה לראות).
מי שמחפש אקשן נטו, כמעט בלי זיבולי מתח מיותרים, מוזמן לשבת וליהנות.
חוצמזה, עשיתי את הטעות הרגילה שלי, ונכנסתי לחנות הדיסקים בקניון איילון, "רק לראות". יצאתי משם עם עוד 11 דיסקים, ביניהם החדש של Dream Theater, האחרון של אוזי, אנתולוגיה של הראמונס, ועוד כמה דברים ש"הייתי חייב שיהיו לי בבית"…
אני מניח שהתגובות שאני אקבל מחברים שלי לגבי השימוש הקל באי-מיול אני אשמע ממש בקרוב. אבל מה לעשות – כל אחד נהנה להוציא את הכסף שלו בדרכים שונות, ואני – אני אוהב את הרעש הזה של העטיפה הנקרעת, את הריח שעולה מהחוברת של הדיסק. זה משהו שהא פשוט לא בר-תחליף עבורי. אני חושב שהשנה השקעתי משהו כמו 2500 שקל על דיסקים, וזו הערכה זהירה..
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
תעזוב אותך ממה חברים יגידו…
יש אנשים שיש להם עקרונות
גם אני בעד עטיפות ודיסק תלת מימדי ולא וירטואלי. קשר הרבה יותר אישי ואינטימי עם המוזיקה ככה, לדעתי.