השנה נגמרה רע
זה לא פוסט אופטימי. הוא חסר ציניות לחלוטין.
הייתי רוצה להיות יותר אופטימי לקראת השנה החדשה. מבחינתי, אני מתחיל את השנה בטיול טוב, כמו שכבר כתבתי אינספור פעמים. לצערי, לא לכולם השנה נגמרת טוב, ואני לא אופטימי לגבי השנה הבאה. אתמול בערב שמעתי את אמא שלי מדברת על מה שסבתא שלי עוברת עם ביטוח לאומי בימים אלה. סבתא שלי כבר עברה את גיל 83. היא כבר לא מתפקדת כמו שהיתה עד לפני כמה שנים. אין מה לעשות, הזיקנה עושה את שלה. קשה לה ללכת, קשה לה לישון, וקשה לה לעשות עוד הרבה דברים בסיסיים. אבל מה – היא אחת הנשים הכי עצמאיות שאני מכיר. לא מוכנה לשמוע בכלל על בית אבות או על מעבר לבית שלנו ברעננה, גרה לבדה בתל אביב, ומתנחמת בעובדה שבשנתיים האחרונות יש לה מטפלת למשך 9 שעות בשבוע, שביטוח לאומי הסכים לאשר לה, אחרי כל השנים ששילמה לאותו מוסד.
עכשיו, היא כבר זקוקה ליותר. היא צריכה מטפלת שתהיה אצלה 24 שעות, 7 ימים בשבוע. שתגור אצלה. אמא שלי פנתה לביטוח לאומי, ושם התברר לה, שאם סבתא שלי עוברת לבית אבות, או מקבלת מטפלת כזו של 24 שעות, היא מאבדת את כל הזכויות שלה. כלומר – את הקצבה, את ה-9 שעות, וכל השאר. מול אמא שלי ישב פקיד, שאמר לה שהיא יכולה לעקוף את זה ע"י זה שהיא תרשום באופן פיקטיבי את המטפלת, באחת מחברות כוח האדם שמטפלות בקשישים, דרך ביטוח לאומי. כלומר, במילים אחרות – לעבור על החוק. וכמובן – שאותה חברת כוח אדם, תרוויח עוד קצת עמלה על חשבון ההורים שלי.
אמא שלי ממש מתוסכלת מזה. היא אדם מאוד ישר, חברת מועצה בעיריית רעננה, ויותר מפעם אחת, כחברת וועדת רישוי עסקים בעבר, היא קיבלה איומים בטלפון, ולא פחות מאלה – הצעות שוחד. היא מעולם לא לקחה את זה. ישרה כמו סרגל. ועכשיו אומרים לה שהיא תהיה חייבת לעבור על החוק כדי לדאוג לאמא שלה, שעבדה כל חייה ושילמה מאז שעלתה לארץ, ב-58', בדיוק עבור מצב שהיא תזדקק לעזרה מהמדינה.
לצערי, כאמור, אני לא אופטימי לגבי הכיוון שהסיפור הזה הולך. אנחנו מדינה שמזניחה את אזרחיה שתרמו למשק חיים שלמים. הפכנו למדינה צינית ומגעילה, שדורכת על אנשים שאין להם את הכוח להילחם בממסד.
אחרי שחברת החשמל החליטו שהחובות שלהם יימחקו ע"י האזרחים – במקום ע"י רפורמה, ע"י העלאת מחירי החשמל כבר בשבוע הבא – אני כבר לא יודע אם אפשר להחזיר את האמון במדינה הזו. אני חושב על מה שיהיה איתנו עוד 10-20 שנה, ואני מפחד. אני מפחד למצוא את עצמי בלי עבודה, בלי יכולת לפרנס משפחה, בלי יכולות פיסיות ונפשיות לחיות כאן.
הייתי רוצה להיות יותר אופטימי. שלמישהו יהיה אשכרה אכפת מאנשים אחרים. שאנשים שנתנו את מיטב כספם למדינה, יוכלו לישון בשקט, עם הבנה שיש על מי לסמוך, ושאפשר יהיה להזדקן כאן בכבוד.
האיחול הטוב ביותר לשנה החדשה, שאני יכול לאחל לכולכם, זה שלעולם לא תצטרכו שום דבר מהמדינה. כמה חבל שהשנה הזו מתחילה ככה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
אויש, הטימטום במדינה הזאת פשוט חוגג :-(.
אבל לצערי זה לא ממש חדש לי, גם אני ניתקלתי באטימות הזאת יותר מפעם אחת, ואכן, כפי שכתבת אני בהחלט ובלב שלם מאחל לכל אחד ואחד שאף פעם לא יזדקק לדבר מהמדינה הזו שיודעת רק לקחת :-(. ולגבי לתת… ובכן אוליי לתת בראש היא יודעת אבל שום דבר מעבר לזה.
לשנה הבאה באוסטרליה או סקוטלנד או קנדה הבנויה
ותחי מדינת ישראל (מרחוק כמובן)