המתקפה על "ישראל היום"
עולם התקשורת הישראלי גועש ורועש כבר זמן מה, על חוצפתו של עיתון ישראלי קטן בשם "ישראל היום".
ולמה חוצפה? כי הוא שבר את הכלים של הממסד הארכאי הזה של העיתונות הכתובה, והכניס כותבים בעלי שם, ניכס לעצמו כמה מן הכותבים המוכשרים בברנז'ה הישראלית, והוא מחולק חינם!
אני מסרב להיות חלק מה"חגיגה" הזו.
החוק שהמציאו כמה חברי כנסת, בניסיון להגן על הגווארדיה הישנה של "מעריב", "הארץ" ו"ידיעות", היא לא יותר מבדיחה עצובה, וניסיון להשתיק עוד כלי תקשורת לגיטימי לגמרי.
חשוב לי להבהיר פה – כפי שרוב קוראיי יודעים, אין לי אג'נדה פוליטית או אידיאולוגית ימנית, אך אני גם לא מבכה את מה שקורה בשמאל בימינו. אם כבר, ניתן אולי לכנות אותי, כפי שרבים עושים היום, כאדם פרקטי.
קם מליארדר בבוקר יום אחד, שאין לו שום גישה למסדרונות השלטון פה, ומחליט שמעכשיו הוא מוציא חינמון, בתפוצת נאט"ו לפחות, ובו הוא מרשה לעצמו לכתוב על מה שבא לו. נכון, יש לעיתון נישה ימנית, אבל היא רחוקה להיות קיצונית כפי שמציירים אותה. יש גם מספר לא מבוטל של כותבים "סמולנים" שכותבים שם טורים קבועים (כמו יהושע סובול, למשל – כותב מוכשר מאוד בפני עצמו, ועל כך אני מניח שאין ויכוח), כך שאי אפשר לבטל לחלוטין את פתחון הפה שנותנים שם לשני הצדדים.
הנה רשימה חלקית של כותבים בעיתון:
דן מרגלית, יהושוע סובול, רונן דורפן, יואב קוטנר, שלמה צזנה, ניצב (בדימוס) משה מזרחי, מוטי גילת (וצוות התקירנים שלו מיכל שבת ועוזי דיין – שניהם עובדים לשעבר של "ידיעות"), ועוד שורה שלמה של כותבים. האם כולם ימנים קיצונים? האם כולם מביאים אג'נדה "לא חוקית" כלשהי?
"ישראל היום" הביא איתו מודל כלכלי חדש ומאתגר, שקשה לעיתונות הישנה לעמוד בפניו. הם, שנחו להם על זרי הדפנה בשנים האחרונות, מאז הופעתו של החינמון (2007), וחשבו בזלזול ובהתנשאות האופייניים להם, שהעיתון הזה לא יזיז להם את השערה בביצה הימנית. אז הנה – הוא מזיז. הוא מופץ במאות אלפי עותקים, ובחינם. אז מה עושים כל העיתונים כשהם בפאניקה? מוכיחים את מה שכולנו כבר ידענו – שלחבר'ה האלה יש גישה ישירה למסדרונות השלטון, ושהם יכולים להפוך פוליטיקאים לבובות על חוט. התוצאה: החוק למניעת בעלות על עיתון בישראל, למי שאינו אזרח ישראלי ואינו גר בה. זה הרי ברור כאור השמש, כי העניין זה בא כדי להוציא את אדלסון מהשוק הישראלי (למרות שאדלסון הצליח להתחכם, וכבר יכול היום לרשום את העיתון על שמה של אישתו, שהיא אזרחית ישראלית).
ומה יהיה על כל החינמונים האחרים?קחו את "ישראל פוסט" או "אפוק טיימס", שמביאים נקודות מבט אחרות, ומחולקים חינם במקומות שונים, כגון סופר-מרקטים, פיצויצות ומאפיות שכונתיות. לכולם יש אג'נדה מסוימת, וכולם מביאים מבט מרענן על העולם, ונקודות מבט מעניינות על מה שקורה מסביבינו. האם זו סיבה לסתימת פיות? האם יקומו "מעריב" או "ידיעות" בבוקר אחד ויגלו שגם אלה עלו עליהם בתפוצתם בגלל אותו זלזול?
מה שמשגע אותי בכל העניין הזה (ועוד לא הגעתי בכלל למה ש"מעריב" עושה לאחרונה – תיכף זה יגיע), הוא הזלזול המחפיר בקוראים. האם Ynet או NRG או כל צהובון אחר טוב יותר? למה אתם לא מוכנים לתת למאבק ולתחרות לגיטימית להתקיים פה? תנו לקוראים להחליט מה הם רוצים! אני בטוח, שאנחנו לא מטומטמים כמו שאתם חושבים שאנחנו. להוציא חוק כפי שהעלו אנשי הגווארדיה הישנה של העיתונות, הוא חוק אנטי-דמוקרטי במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – מזכיר משטר אפל של השתקה.
ועכשיו "למעריב" – כי הבטחתי. יובל דרור כבר כתב ב"גלוב" על מותו של "מעריב" עוד בטרם כניסתו של "ישראל היום" לתחרות הזו, ועל כך שמדובר בייסורי הגסיסה האחרונים שלו. המלחמה הזו ש"מעריב" נכנס אליה, שכולה הכפשות חסרות שחר, מצליח להגעיל אותי במיוחד. כותבים כמו בן כספית או בן-דרור ימיני, שעד כה עוד קראתי את דבריהם בהנאה (לפעמים – אני בדרך כלל קורא "ידיעות" בסו"ש בכלל), הפכו מבחינתי לפרסונה נון-גראטה. לא רוצה לשמוע אותם יותר. הקשקוש שלהם על "שמירת ערכי הדמוקרטיה" תוך ניסיון להשתקת עיתון מתחרה, גורמת לי להרגשת קבס. לא דמוקרטיה ולא נעליים – ל"מעריב" יש רק את עצמו להאשים, ולא אף אחד אחר. אם היו טורחים מנהליו לזלזל פחות במתחרה החדש בשוק, ולעבוד על מנת לשמור על העיתון רלוונטי, או אז לא היו צריכים את כל המתקפה המטומטמת הזו, שאין בה כלום מלבד אוויר נפוח.
אחד הנושאים שאותו אני לומד היום בתואר במהל עסקים, הוא קורס במדיניות עסקית, הנוגע ישירות לאסטרטגיה של חברות, והיכולת שלהן תשואות גבוהות יותר משאר מתחרותיה באותו ענף. "מעריב" נכשל באופן בוטה וברור מאוד, בכל מה שקשור לניהול הטאסטרטגיה שלו כבר לפני שנים.
יובל דרור טורח להעלות שאלה בסיומו של אותו פוסט, ואני מצטט:
האם אנחנו רוצים לחיות במדינה שהעיתון המרכזי בו הוא "ישראל היום"?
התשובות הרבות שהעלו המגיבים נעו בין "לא מוחלט" לבין "למי אתה קורא טמבלים?".
חברים – לי אישית לא אכפת. אם העיתון כתוב היטב, ומביא עימו אג'נדות שונות (ו"ישראל היום" בהחלט מביא אותן – אין אף עיתון שהוא בעל אג'נדה שוויונית לחלוטין) – אני בעד. תנו לעיתון הזה פתחון פה. תנו לו לומר את מה שיש לו. אם שלדון אדלסון רוצה להשקיע בעיתונות הכתובה של מדינת ישראל – למה לא?
ולכל הפוליטיקאים למיניהם, המצקצקים בלשונם – אתם רוצים להוציא חוק? תוציאו חוק שלבעלי העיתונים אסור להיבחר לפוליטיקה. שאסור שיקרה מצב כמו של ברלוסקוני, למשל, שבאמת יפגע בערכי הדמוקרטיה. תוציאו חוק שמגביל את הקשר הכל-יכול שבין התקשורת לבין הפוליטיקאים. נראה אתכם, חבורת פחדנים שכמותכם! נראה כמה זמן תצליחו לחיות בלי אוויר נשימה של מצלמה ומיקרופון שאחוזים מול פניכם. החוק הקיים הוא צביעות מהזן הנחות ביותר, והוא-הוא אסון לערכי הדמוקרטיה.
בקיצור, הגיע הזמן שכותבי "מעריב" יתחילו לחפש "בית" אחר.
אה, כן – ועוד משהו קטן לסיום: בזמן ש"ידיעות" רק מורידים את כמות התשבצים שלהם בסופי שבוע בזמן האחרון (וזו תמיד היתה הסיבה העיקרית שלי לקנות את העיתון ממילא), "ישראל היום" רק מוסיפה להם. עוד סיבה לעבור עיתון.. 🙂
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
תשובתי ליובל דרור: האם אנחנו רוצים לחיות במדינה שהעיתונים בה מנוהלים על-ידי חברי הכנסת?…
לא יודע לגבי "ידיעות" אבל קשה לי להאמין ש"הארץ" נפגע יותר מדי- ההתמחות שלהם היא בעבודה עיתונאית מהדור הישן, והם עושים אותה טוב מאוד(דוגמאות ספציפיות: אבי יששכרוף, עמוס הראל ואלוף בן). קשה לי להאמין שאפילו שלדון אריסון יכול להרשות לעצמו עבודה עיתונאית ברוחב יריעה והיקף כמו שלהם עם חינמון. "ידיעות" ו"מעריב" תמיד חיו על עבודה פחות מוקפדת ויותר סנסציונית, כך שהם בהחלט מאויימים הרבה יותר.