קשרים מתפוגגים

זה התחיל בתור תגובה לליזי, לפוסט טעון למדי, מאתמול. מצאתי את עצמי מסכים עם לימור בתגובה שלה לפוסט הזה. ואז התחלתי לכתוב. אחרי כמה שורות הרגשתי שאני מתחיל לחפור, ולכתוב פוסט חדש, אז החלטתי להעביר את התגובה הזו לפה:
קשרים מתפוגגים.
זה טבעי, וזה קורה. זה יכול להיות ממגוון סיבות, אבל להחזיק בכוח דברים מסויימים, זה חסר טעם. זו גם הסיבה העיקרית שאין לי פרופיל בפייסבוק, בחבר'ה או בכל אתר שמנסה לאתר אנשים מן העבר הרחוק. מה שהתפוגג – כנראה היה צריך להתפוגג. עם החברים האמיתיים, אני משתדל להיות בקשר קצת יותר הדוק. והאמת – גם זה לא ממש קל. בין כל הלחצים שיש בחיים (ואני לא יודע אם זה חלק מההתבגרות כמו שאייק טוען בתגובה לפוסט ההוא, אבל זה פשוט חלק מהחיים) – מצב בריאותי, לימודים, חתונה שבדרך וכמובן עבודה – עם כל אלה קשה לשמור על קצב אחיד, גם עם כל מה שקשור בשמירת קשר רציף עם החברים.

עד הצבא, למעשה, הייתי ממש זאב בודד. ולרוב לא מבחירה. אנשים פשוט תייגו אותי בתור החננה הלא-מקובל, ואני מצאתי את זה בתור נחמה פורתא, כי לא רציתי ללכת אחרי העדר בכל מקרה, ופיתחתי טעם אחר לחיים. אז התכנסתי בתוך עצמי, ופיתחתי טעם אישי בהרבה דברים. אבל בצבא קרה מיני-מהפך, כשהחלטתי לצאת מן הבועה האישית, ולנסות למצוא לי חברים.
אחרי הצבא, כל המאמצים האלה נשאו פרי, בעיקר בזמן מאבק הסטודנטים של 1998, והיום יש לי חברים מדהימים, שאני מרגיש בר-מזל שאני חולק איתם את חייהם והם חולקים איתי את חיי. יותר מזה – הפכתי לטיפוס חברותי כמעט אובססיבי – כזה שחייב לשמר את החברויות שלו, וכזה ש"אוסף" חברים וחברות חדשים/ות כל שבוע. יש שיכנו את מה שהייתי אפילו People Pleaser (והיו שאכן אמרו לי את זה בפנים).
כל זה קרה עד שהמחלה הזו התפוצצה לי בפרצוף. פתאום גיליתי שחלק מאותם אנשים שהם "חברים" שלי, לא מעוניינים לשמור על קשר או להיפגש עם אדם חולה. פתאום ראיתי שהם מחפשים דרך החוצה. בהתחלה זה ממש כאב. זה ממש פגע בי. כאילו כל ה"השקעה" של כל השנים "ירדה לטימיון". ואז הבנתי, שאני לא יכול להחזיק שום קשר בכוח.

קאט להיום: את האנשים שאני בקשר איתם היום, אני ממש אוהב. ולא בקטע אובססיבי. אני אוהב אותם, לא רק בגלל שהם בחרו להישאר, ולראות קצת מעבר להתקפי הכאבים שאופפים אותי, ולתקופות שבהן קשה לי להתראות איתם. הם בחרו להישאר (ואני מתנצל קלות על היהירות כאן) בגללי. אפילו הם הבינו, שהמחלה הזו לא מגדירה את מי שאני.

ואני חייב לציין פה, שגם לי יש אשם לא פשוט בהתפוגגות בקשרים מסויימים. אולי כל הלחצים האלה בחיים כבר לא מהווים תירוץ. עובדה היא שיש מספיק אנשים, שכן מצליחים לשמור על קשרים חברתיים הדוקים, יחד עם כל הלחצים שלהם. אבל העניין הוא, שכל מה שאני מצליח, מפעם לפעם – הוא בעיקר להפגש עם חברים לפגישה ביתית שכזו. במועדון כבר מזמן לא הייתי. פאבים כבר לא ממש מעניינים אותי. אין לי מה לחפש שם. זה אולי שוק לאלה שהכירו אותי עד לפני כמה שנים, אבל לא לאלה שנשארו. שתיית אלכוהול שווה לפגיעה עצמית מבחינתי – כי כל כוסית גורמת לי להתפתל מכאבים במשך 48 שעות אחר כך. את האווירה – די מיציתי. אני כבר פחות אוהב את הצפיפות ואת עשן הסיגריות הדחוס. אני מעדיף בישול ביתי, או מסעדה טובה, ותאמינו או לא – לארוסתי יש חלק לא קטן בעניין הזה – התחלתי לאהוב בתי קפה מסויימים – דבר שהיה טאבו מוחלט עבורי עד לפני 3 שנים. התברגנות מוקדמת? אולי. אז כן – כל זה מוביל לאשם שלי – אני כבר לא אותו גיא שהייתי. וכמו שלימור ציינה – אנשים משתנים. צריך פשוט לקבל את זה.

אקסית שלי, בשם א', אמרה לי פעם משהו שאני לוקח איתי עד היום. ההגדרה שלי לאהבה, עוצבה איפושהו בשנות ה-20 של חיי, והיא היתה מאז: "להיות עם מישהי, בגלל ולמרות מי שהיא". אותה אקסית, לקחה את זה צעד קדימה, והמשיכה את המשפט כך: "ולרצות להשתנות עם אותה אחת לאורך זמן". זה משפט שהיה נכון אז ובטח שהוא נכון גם היום. כי אנשים באמת משתנים. אם הם לא ישתנו – אין ולא תהיה להם תקווה בחיים האלה. נקודת המבט של כולם משתנה לאורך השנים. אולי התכונות העיקריות נשארות חקוקות שם, כמו שפרויד טען, אבל מנקודת מבט שונה, גם התכונות מתאימות את עצמן למצב החדש.

אז היום אני נמצא בזוגיות כזו, שגורמת לי לרצות להשתנות איתה כל החיים, ואני נמצא במערכות יחסים חברותיות שבהן אני נהנה לפרגן לאנשים על שינויים חיוביים בחייהם, ומצד שני רוצה לעזור לאלה, שהשינויים בחייהם מתעכבים בגלל מה שהחיים מביאים להם. אני עדיין מרגיש שאני חייב להתנצל מפעם לפעם, על זה שאני לא מתקשר כל הזמן – ואני עושה את זה. אבל ההרגשה היא, שאלה שכן מקבלים את זה בהבנה, יהיו אלה שגם יישארו, וישתנו איתי לאורך חיי. ואלה בהחלט האנשים שאני רוצה בחברתם. אלה האנשים שאני שמח לחלוק איתם את חייהם ואת חיי.


נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.

6 תגובות לפוסט “קשרים מתפוגגים”

post_author." -->\n"; ?>
  1. מודי הגיב:

    למרות המרחק, ואולי בגללו, ואולי כי אני תמיד העדפתי בתי קפה על פאבים, אני שמח להיות חבר שלך.

  2. גיא הגיב:

    אני אשתדל לקחת את זה בתור מחמאה… 😉

  3. לימור הגיב:

    יפה כתבת! היופי שבחברות טובה, שגם אם לא יוצא להתראות בתכיפות, כשנפגשים, מרגישים תמיד קרובים, ותמיד אפשר לפנות אליהם, גם אם לא שוחחנו זמן רב.ולקבל את השוני זה הכי חשוב, ואם קשה לך עם השוני של האחר- אתה צריך לשאול את עצמך כמה שאלות, כי בדרך כלל זה לא קשור באחר 🙂

  4. ג'ירפה הגיב:

    הייתי פה השארתי תגובה 🙂

  5. חברים נבחנים בשעת צרה, מחלה, או סתם שאתה במצב רוח רע.
    כנראה שאלה שלא נשארו בקשר איתך, לא היו חברים כ"כ טובים- לכן לא הפסדת כלום, אבל הרווחת את אלה שנשארו איתך (כשעכשיו אתה יכול להיות בטוח שאתה חשוב להם כמו שהם חשובים לך).

כתובת טרקבק | RSS תגובות

הערות והארות