המעמד המרכזי
אתחיל באנקדוטה קצרה:
הלילה, נתקלתי בתכתובת קצרה בגוגל+ של בחור בשם רון אפלבוים, וזו לשונה:
כל אחד אמור לתרום את תרומתו הקטנה למאבק החברתי הגדול והצודק הזה. אני מבקש מהסובבים אותי לסייע בהחדרת המושג החדש הזה "המעמד המרכזי", כי אני מאמין שמילים יכולות לשנות מציאות. כשכותבים בגוגל "המעמד הבינוני" מקבלים 163,000 תוצאות. כשכותבים "המעמד המרכזי" מקבלים 1,770 – אף אחת מהן לא נוגעת לנושא החברתי. אני מאמין שאם נשנה את השם שלנו, נתחיל לשנות את הזהות שלנו, את המצב שלנו, את המציאות שלנו. אנא עזרו לזה לקרות. תודה.
אז הנה – לפחות את תרומתי הצנועה בעניין זה אתן כאן:
אבל יש גם המשך:
כשראיתי היום אחרי הצהריים את הסירטון הבא, הדבר היחיד שעלה לי בראש הוא – "איזו יוהרה! איזו שחצנות! איזו התנשאות!"
יש מי שחושב ש"הקרן החדשה לישראל" עומדת מאחורי המחאה הזו. לא מפתיע, שאלה שחושבים שהקרן החדשה או ארגונים אנטישמיים מנהלים את המחאה, הם מהצד הימני יותר של המפה הפוליטית. זה מזכיר לי קצת את הדברים של המנהיגים ה"נערצים" אסד וקדאפי (בסוריה ובלוב בהתאמה), שחוזרים וטוענים שמי שעומד מאחורי ההתנגדות להם – הם אנשי מוסד ישראלים, או ברברים או סתם כאלה שרוצים ליצור אנרכיה במדינה.
ההצהרה הזו כל כך מטומטמת, שאני לא מאמין איך אנשים שמצהירים עליה עדיין מאמינים לעצמם.
אז יש לי חדשות, לכל אותם אלה שמאמינים לכך שהקרן החדשה לישראל שוטפת לנו את המוח וגורמת לנו לרקוד לצלילי חלילה: זו לא הקרן החדשה.
זה אנשים כמוני, ואני רחוק מלהיות שמאלני קיצוני. או אנטישמי. אני פשוט לא חושב שאני צריך לחיות ולממן מדינה ששמה זין על האזרחים שלה, ונותנת את מירב התקציבים שלה לגנבי אדמות לא חוקיות, שמסכנים את כולנו. אין שום קשר לשמאל או ימין. המחירים פה קורעים לכולנו את הצורה. אני, שסיימתי 3 תארים ואישתי – דוקטורנטית בבר אילן, לא סוגרים את החודש. זה לא קשור לשמאל או ימין. זה קשור לעובדה שהכל פה נהיה יקר בצורה מטורפת. 52% ממחיר הדלק הוא מיסים. 33% ממחיר דירה – מיסים. ויש עוד.
עד כה ניסינו דיבורים. לפעמים קצת הרמנו את הקול, אבל לא יותר. ראינו לאן זה הביא אותנו.. התקדמנו הרבה עם הדיבורים, נכון…?
דיבורים מזמן לא עובדים בישראל, רק דפיקה על שולחנות. תוציאו לכם מהראש את המילה "שמאל" מהלקסיקון של ההפגנות האלו. אין קשר לשמאל או ימין. יש קשר לחוסר היכולת של אקדמאים מוכשרים לסגור את החודש, יש קשר לעובדה שכל החברים שלי, בלי יוצא מן הכלל, נסעו לחו"ל כדי לעשות פוסט-דוקטורט, כי אין להם מה לחפש פה יותר. אלה חברים ימניים ושמאלנים (אחד מהם פעיל נמרץ ביותר ב"זו ארצינו"). כולם בלי יוצא מן ההכלל שירתו בצבא, למדו כאן, עשו מילואים ורצו להמשיך ולהקים פה משפחה. כולם נסעו.
ולא מדובר פה רק במצוקת הדיור.
המדינה הזו איבדה את עצמה לדעת. אין פה שום סולידריות, שום סיוע למי שזקוק לכך. בשביל לקבל הסבה מקצועית מביטוח לאומי אתה לא יכול להיות מעל גיל 35 (מה שאומר שאכלתי אותה, כי אני בן 37.. יש לי "רק" עוד 30 שנים לתרום למדינה מיסים…).
המדינה הזו, כפי שהיא היום – פשטה את הרגל מבחינה מוסרית. האזרח משלם פה גם מס בריאות גבוה וגם ביטוחים משלימים פרטיים, כי אחרת אין לו סיכוי לקבל פה טיפול נורמלי. חברה טובה שלי, היתה צריכה להפעיל את הביטוח הפרטי שלה, כדי לעבור ניתוח להסרת גידול מהרחם. נחשו למה? הרי יש מנתחים נהדרים בישראל, לא?! אז לאן כל אלו נעלמו?
אז לא – אני לא "רוקד" לחליל של אף אחד. לא של ארגונים "אנטישמיים" כהגדרתם של אנשים מסוימים, או של הקרן החדשה לישראל. לצערי, אני "רוקד" היום לצלילים הצורמים של התנהלות המדינה הזו. אבל אני יושב ומתפלל שהמחאה הזו תשנה משהו במדינה. אינני תמים. רחוק מכך. אני יושב בכל חודש עם אישתי, ואנו מנסים לחשב איך לגמור אותו. ואין חודש שאנחנו מצליחים. תמיד לוקחים עוד קצת מכרטיס האשראי, למרות שאנחנו מבטיחים לעצמינו שזה לא יקרה. וכל חודש אנחנו לוקחים קצת יותר. וגם ההורים תורמים את חלקם בנדיבות, ועדיין. אנחנו לא חיים ברמת חיים גבוהה כמו שאפשר אולי לחשוב. אנחנו כמעט ולא יוצאים, ויעידו על כך חברינו הרבים. אם אנחנו כן יוצאים – זה לבתי אותם חברים. לא למסעדות, לא להצגות. על חופשה בכלל אין מה לדבר. מאז ירח הדבש (שמומן ע"י הורינו), לא יצאנו לחופש ולו ליום אחד. על תחבורה ציבורית אין מה לדבר. חייבים רכב. אין דרך אחרת להתנייד במדינה הזו (למקום האחרון שבו סיימתי זה עתה ללמוד – אין תחבורה ציבורית שמגיעה אליו בכלל! כן, בשנת 2011 בישראל הדבר הזה עוד קיים ואפשרי).
אני לא מצפה שתשתתפו בצערי. אני מצפה שהמדינה תדע להחזיר לאזרחים שלה את הכבוד המגיע להם על המיסים שהם משלמים לה. לא יכול להיות, שאני משלם מס בריאות + ביטוח משלים + ביטוח פרטי – ואני עדיין לא מקבל טיפול נורמלי כאן.
הגיע הזמן שתוציאו מהראש שמדובר כאן רק בדיור בר-השגה, ושמדובר רק בכאלה שרוצים לגור בתל אביב "הדשנה". זה לא המצב. מדובר כאן בבעיה כוללת. בכללי משחק לא הוגנים, לפיהם רק חברי מרכז מפלגות ומקורבי שלטון אחרים מקבלים את מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, והשאר פשוט מושתקים או מתעלמים מקיומם. המצב פה דפוק מהיסוד.
האם אני מאמין שניתן לבצע פה שינוי כזה, יסודי? כן. אני מאמין שאפשר לשנות פה כמה דברים, ואני מוכן לשלם הרבה בכדי שתהיה פה מדינה הוגנת כלפי אזרחיה. תמיד האמנתי בכך. גם כשהשתתפתי במחאת הסטודנטים ב-1998 בצורה פעילה. גם אז האמנתי. וגם אז ביבי היה בשלטון – למרות שכאמור – זה לא רק הוא. היו דפוקים לפניו כמו אולמרט או ברק. וגם לא חסרים טרמפיסטים אחרים היום.
המדינה זקוקה יותר מהכל למפלגה שתחרוט על דגלה צדק חברתי אמיתי. ומה זה אומר? סולידריות. קבלת האחר. שמירת חוק. רווחה. הפרדת הדת מהמדינה. שכר הוגן. רמת חיים ברת-השגה. אלה לא רק מילים גדולות שאינן ברות ביצוע. אפשר לעשות את זה, אבל לא עם הקיבעון המחשבתי ששולט היום בשלטון המרכזי. זה לא רק הליכוד שצריך ללכת הביתה, אלא גם העבודה. וגם קדימה. וישראל ביתינו וש"ס וכל המפלגות ששכחו מי בחר בהן באמת. אנחנו לא איזה אספסוף. לא פרולטריון חסר עמוד שדרה, שאפשר לדפוק אותו בלי סוף. אנחנו העם – האנשים שמניעים את המדינה הזו לאותה "צמיחה" שכולם מדברים עליה. בלעדינו ה"צמיחה" הזו לא קיימת. ועד שלא יבינו את זה שם למעלה – אין סיבה שנשתוק.
המחאה היא אמיתית, ולא קשורה לארגון זה או אחר, קיצוני או אנטישמי. ההוכחה הכי טובה לכך היא "בחירתם" של מנהיגי המאבק הזה. הם כל כך לא רהוטים, כל כך רגילים ולא פוליטיקאים, כל כך אנטי ממסדיים, שאף ארגון לא יוכל להשתלט עליהם, גם אם ירצה בכך. לעזאזל! הם – ה"מנהיגים" – בעצמם לא מצליחים לשלוט על כל המסרים שיוצאים משם! האם שלמה קראוס, שכתב 2 טורים מדהימים בטמקא הוא איש הקרן החדשה? האם כווווווולם עוברים שטיפת מוח? כמאמרו של מר אייב לינקולן: "אתה לא יכול לשטות את כל האנשים כל הזמן". בלתי אפשרי. הלילה יצאו לרחובות יותר מ-150 אחף איש. אתם קולטים?! 150 אלף איש! האם גם זה ספין של הקרן החדשה?! סליחה, אבל אני לא קונה.
המדינה הזו צריכה לחזור לידי העם, שבזכותו היא קיימת. דמוקרטיה, משמעותה "שלטון העם". הגיע הזמן שניצוק תוכן לתוך הביטוי הזה.
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
"כל החברים שלי, בלי יוצא מן הכלל, נסעו לחו"ל כדי לעשות פוסט-דוקטורט, כי אין להם מה לחפש פה יותר. אלה חברים ימניים ושמאלנים (אחד מהם פעיל נמרץ ביותר ב"זו ארצינו"). כולם בלי יוצא מן ההכלל שירתו בצבא, למדו כאן, עשו מילואים ורצו להמשיך ולהקים פה משפחה. כולם נסעו."
זה חוסר הבנה מוחלט למה ישראלים נוסעים לעשות פוסט בחו"ל.
הסיבה היא אקדמאית. אם אתה רוצה להתקדם בעולם הזה, חייבים לעשות סיבוב בקבוצות מחקר מובילות בחו"ל. לא בגלל שבארץ לא טוב, אלא בגלל שבאקדמיה מצפים ממך להתמודד במגרש הגלובלי, ואתה צריך להוכיח את עצמך שם.
אני יכולתי לעשות פוסט בארץ. אבל זה היה מפחית את הסיכויים שלי למשרה אקדמאית בהמשך, ובצדק.
האקדמיה בישראל ממש לא קטנה יחסית לאוכלוסיה, ולא רעה בכלל בתחומי המדעים המדוייקים (במיוחד בצד התאורטי). אבל ישראל תמיד תהיה קטנה יחסית לארה"ב ואירופה, ותמיד אקדמיים ישראלים צעירים יאלצו לעשות סטאז בחו"ל.
@שי – כל זה טוב ויפה. הבעיה מתחילה כשאותם אנשים לא תמיד חוזרים לישראל אחר כך, ואין לזה שום קשר לרצון "לעשות סיבוב" בעולם. אלא אם כן את מחשיב את יתר חייהם כ"סיבוב".
במהלך 20 השנים האחרונות, יצא לי לראות המון אנשי אקדמיה שהחליטו לברוח מכאן לחו"ל, או בכלל לא לחזור אחרי הפוסט. חלקם היו חברים של של ההורים שלי. אם הקריירה האקדמית בישראל היתה כל כך מושכת, אני מניח שיותר אנשים בעלי תארים מתקדמים היו חוזרים או נשארים כאן.
ד"א – את כל הנתונים האלה של "בריחת המוחות" לא אני המצאתי. כבר כמה וכמה ממשלות מנסות לפתור את הבעיה של הבריחה לארה"ב, קנדה ומדינות אחרות. מצד שני – תראה לי בבקשה, כמה אנשים מאותן מדינות מגיעים לישראל לעשות פוסט-דוקטורט.
יש כאן כמה נושאים שונים:
* אנשים נוסעים לחו"ל לעשות פוסט כי זה המסלול האקדמאי הרגיל
* חלק מהאנשים לא חוזרים כי פשוט טוב להם שם
* חלק לא חוזרים כי באמת אין כאן מספיק משרות ותקציבי מחקר
אתה במקור כתבת שאנשים בורחים לפוסט בחו"ל בגלל המצב בארץ.
זה היה לא נכון.
עכשיו אתה הוספת את בעיית אי החזרה ובריחת המוחות, שהיא אמיתית.
@שי – אוקיי. אני מתנצל. השתמשתי בטרמינולוגיה לא נכונה. אין להם מה לחפש בארץ, ולכן הם בורחים לחו"ל רק אחרי שהם מסיימים את הפוסט.
ושוב – אני תוהה, עם אקדמיה כל כך מתקדמת (ואני מודע לזה שיש מחקרים וחוקרים יוצאים מן הכלל בישראל, ללא טיפת ציניות) – כיצד קורה שהמצב ההפוך, בו חוקרים מאירופה וארה"ב לא מגיעים לישראל לאותו "סיבוב" גלובלי. הרי ברור שיש פה לא מעט זוכי פרס נובל, לא מעט מכוני מחקר וכו'.
כיצד זה מסתדר בדיוק?