מה שרואים משם
בזמן האחרון, עם כל הסיפור של ענת קם, אני מוצא את עצמי קורא לא מעט פוסטים, שקשורים למה שקורה עם מחנה השמאל בישראל.
בגלל מה שעשתה כביכול ענת קם, קמים לא מעט אנשים וצועקים לכיוון השמאל את הביטוי "בוגדים!", כאילו לא למדנו דבר מרצח מסוים שקרה פה לפני 14 שנים וחצי, ושהרעיד את אמות הסיפים במדינה הקטנה שלנו. אבל זה לא נגמר בזה. כבר העליתי לפני כמה פוסטים את עניין הפחד שלי ממה שקוה במדינה הזו באופן כללי, והמחשבה שחודרת למוחי לאחרונה – האם אני רוצה לגדל את ילדיי במדינה הזו בעתיד הנראה לעין?
מי שדנו בנושא לא מעט בנושא הזה ובנושאים הנוגעים לכולנו, הן ואנדר-גראף אחותך ויונית מוזס, בשני פוסטים מושקעים ומרתקים.
מעניין לראות איך השמאל בישראל מקבל בראש בכל פעם, שקם איש שמאל וטוען, שנעשים פה מעשים בניגוד לחוק הבינלאומי, ובניגוד לצווי בית משפט. איכשהו, תמיד השמאל נחשב כ"בוגד" בערכי המדינה, כ"עוכר ישראל" ועוד – מסיבות שאינני מבין. אני מניח שקל לבעוט במחנה הזה, בעיקר כי השמאל גם ככה חבוט בשנים האחרונות. הימין הוולגרי, הבוטה, האלים – לקח את מושכות ההנהגה, וכל אדם – הישר בעיניו יעשה. ויושר הוא בהחלט לא הצד החזק שלנו.
אתמול, נחת על שולחני גם הסיפור של החדש של "צומת ספרים". אותו ספרון כחול, שכתבו אלדד יניב ושמואל הספרי, והורד ממדפי סניפי הרשת, בשל מחאה של כמה אנשי דת ואנשי ימין.
כל זה מתקשר לעובדה אחת, שאני רואה אותה יותר ויותר בזמן האחרון: המדינה שלנו הופכת למדינה של מחנה אחד, אלים, שאינו מוכן לקבל דעות אחרות מלבד אלו שלו עצמו. מחנות מסוג זה, במיוחד לאור מה שאני מכירים בהיסטוריה של העם היהודי, הם אסון בקנה מידה שלא יתואר. העניין הוא, שמילא שמחנה הימין אינו מוכן לקבל דיעה אחרת – אבל הוא גם עושה הכל בכדי לסתום פיות, וכדי להעניש באופן גלוי וכואב, את כל מי שחושב אחרת. ענת קם והספרון הכחול הם רק חלק קטן מכל זה. התקשורת, שיש מי שחשבוה לשמאלנית, או לפחות לדוברת השמאל, מרימה את ראשה המכוער, ללא ספקנות, ומדברת מגרונם של אנשי המחנה השולט. היא מדברת בלשון שלא נותן ספק, את מי היא מדבררת: לענת קם היא כבר קוראת "מרגלת" מהיום הראשון. לספרון הכחול הם קוראים "מניפסט", כאילו זו קריאה למהפיכה צבאית או למסמך הזוי.
גם דבורית שרגל העלתה כמה שאלות בפוסט שלה, הקשורות לתחום עליו היא מדווחת לרוב – התקשורת הישראלית. אחת השאלות שהיא העלתה, היתה לכיוונו של רוני דניאל, אחד הסממנים הימניים של התקשורת, כשהוא מדבר על “הילדה הזו”. היא אף מוסיפה לשאול: אם היה מדובר בחייל משוחרר, היום בן 23, גם אז היה אומר “הילד הזה”?". מי שלא מבין את צורת הדיבור הזו, את ניסיון להקטין את האדם, מוזמן ללכת כמה חודשים אחורה, ולראות איך אהוד ברק ניסה לדבר אל ציפי לבני מגבוה, כשכינה אותה "הגברת ציפורה".
ניסיון נוסף להקטין את ענת קם, מגיעה דווקא מכיוונו של אביה, שמדבר כמו פטרון של ילד אבוד, שעשה לא יותר ממעשה קונדס – בראיון אצל יאיר לפיד: "היא לא פעלה ממניע אידיאולוגי, היא פשוט עשתה שטות גדולה". אני מבין את רצונו לגונן עליה, אבל לצערי הוא עושה לה לא פחות עוול מאשר התקשורת.
והטוקבקים, כרגיל – מלבים את השנאה. ואנדר כתבה על זה בבלוג שלה, והיא עוד צינזרה את הדברים הקשים באמת.
מישהו צריך לקום ולומר בקול גדול: ענת קם עשתה מעשה אמיץ. בין אם הוא "חכם" או "שטות גדולה" – זה בעיקר תלוי בעיני המתבונן. אבל דבר אחד היא לא: ענת קם היא לא בוגדת. אם היא משהו, אז מתאים יותר לומר שהיא אמיצה מעין כמותה. זה לא קשור ל"לוחמת חופש" או "מרגלת" או איך-שלא-תקראו-לזה – זה פשוט קשור לעובדה, ששני מפקדים בכירים, באחד הארגונים החשובים במדינה, הפרו ביודעין צו של בג"צ. היא לא חשפה שום מידע מודיעיני לגורם זר, היא לא התכוונה לעשות את זה, ובטח שלא חשבה להעביר את המסמכים לגורם מוסלמי עוין. אם היא היתה רוצה לעשות כן, היה לה את כל הזמן שבעולם ואת כל ההזדמנויות. העובדה היא, שזה לא נעשה. אבל לתקשורת / לשב"כ / לצבא קל יותר "להדליק את העם" על בחורה אחת, מאשר להודות שבצה"ל פישלו – ובגדול. ושוב מתברר, שסינדרום הש.ג. לא עבר ממחוזותינו.
דרך אגב – הייתי שמח לשמוע את ג'ומס אורון, את ניצן הורוביץ או כל אחד שמחשיב את עצמו לנציג של השמאל בישראל, ובמיוחד בפוליטיקה הישראלית – עומד ואומר את הדברים הללו בקול רם. עד כה הם מחרישים. עוד סימן למותו של השמאל הדעתני בישראל.
יותר ויותר נדמה שהדמוקרטיה במדינת ישראל נמצאת על סף קריסה. נראה כי ערכי הדמוקרטיה שמצהירים עליהם כל הזמן, הם כסות לדברים האמיתיים, שקורים מתחת לפני השטח. העלמת אנשים או ספרים, בגלל דיעה פוליטית זו או אחרת, היא איום על אחד מערכי הדמוקרטיה הבסיסיים והחשובים ביותר. היינה כבר אמר בזמנו את המשפט שנטבע אצלינו: "במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". ואין אמת נכונה מזו. העלמת הספרון הכחול כמוהו כשריפת הספר בכיכר העיר (וגם שריפת ספרים כבר התרחשה כאן בעבר הלא-רחוק). רק במקרה מקרה זה נחשף בסמוך להעלמתה של ענת קם מעיני הציבור, תוך מתן צו איסור פרסום שערורייתי.
אבל האם זו מקריות באמת או שיש פה תבנית ההולכת ומתרחבת של סתימת פיות? לדעתי ולצערי, האפשרות השנייה נעשית יותר ויותר נכונה מיום ליום.
דבר זה אמור להפחיד כל בר דעת, ש"חופש" היא לא סתם מילה עבורו. וזה גם מוביל אותי לחתום בשאלת השאלות, שהעלתה יונית מוזס בסיום הפוסט שלה, ושמפחידה אותי מאוד: "לאיזה עולם אני מביאה את הילד הזה? ולאיזה עתיד?"
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
גיא- תיקון אחד: הספרון הכחול הוא אכן מניפסט, כהגדרתו- פרסום שכל מטרתו לגלות את דעתם(הפוליטית במקרה זה) של מחבריו ברבים ולשכנע אנשים אחרים בצדקתם. מעבר לזה, לא יכולתי להגיד יותר טוב.