יום רביעי, 19.9.07 – שותים בסירה
יעד סופי: Invergarry.
דבר ראשון וחשוב לזכור, שהיום הוא Talk Like A Pirate Day, מה שהולך להפוך את היום הזה למלא ב-Arrrr ו-Narrrr וגם קצת Land Ahoi!. עכשיו כשזה ידוע, אפשר להתחיל את היום.
אחרי ארוחת בוקר ב-Lunga, שנערכה ע"י שרה (ציון לארוחה: 8), עשיתי עוד סיבוב קטן בתוך בית האחוזה, בו גיליתי שהחדר שקולין קרא לו Playing room, יש בו לא רק פסנתר, אלא גם שולחן הוקי אוויר, שולחן פינג-פונג ושולחן ביליארד(Arrr), ובנוסף גם מערכת סטריאו ובובות ברבי שהיו צבועות בצבעים פסיכדליים. אה, כן – וגם כמה דיוקנאות של דורות קודמים ושל פרצופו המחייך של קולין בעצמו, תלויים על הקירות של החדר הענק הזה. בקיצור, Playing room במובן המילולי של המילה, ולא כמו שאנחנו הבנו אותו אתמול… עד שני פמוטים שניצבו בכניסה לחדר, עמדו שתי בובות של טיגר (מפו הדוב), במקום בו היו אמורים להיות נרות. נראה שהם לא ממש רציניים פה… Arrrr…
יצאתי עם עירא אל מחוץ לבית האחוזה, ועשינו סיבוב תמונות קטן מסביב לבית, שאליו הצטרפה שרה בשלב כלשהו, כדי להסביר לנו קצת על ההיסטוריה של המקום ועל הנופים שמקיפים אותנו.
הודינו לה ויצאנו לדרך. ראשית – נראה שיש יום יפה בחוץ (לפחות לבינתיים), ולא ראינו את מה שיש ל-Oban להציע, ולכן החלטנו לחזור אליה לסיור בעיר. העיר עצמה חמודה להפליא, ואפילו מרכז התיירות שלה ממוקם בתוך כנסיה. אבל אתם כבר אמורים להכיר אותנו: אחרי המפגש עם מק'גרגור מאתמול, לך תגרום לנו לא להיכנס למזקקה שוב. לשמחתינו גם הפעם קיבל מק'גרגור את פנינו, ואנחנו התחלנו להתעניין קצת לגבי הסינגלים שאנחנו לא מכירים, שהיו מונחים על מדפי החנות. Arrr??
בהמלצתו של מק'גרגור, עירא קנה Dailuaine 16 years, שהתיישן בחביות שרי ועוד ייכתב עליו, וכן טעמנו Linkwood 26 years – Rare Malt (שגם אותו עירא קנה) – מדובר בסינגל שהוא CS, כלומר יש בו 56.1% אלכוהול. יש לו ארומה פרחונית, עם נגיעת עץ קלה. בטעם הוא מעט נושך בחמצמצות (של תפוחים ירוקים) את הלשון בנגיעה הראשונה, אבל בחיך יש בו עץ מלטף ומתיקות, ובסיום ישנה מרירות קלה (9).
אני עשיתי לי קניה של Oban 14 years. בנאלי – אבל מתחייב..
עלינו על הרכב והתחלנו את המסע צפונה.
את הדרך עשינו דרך ה-Highlands, לאורכם של הרים ירוקים, עם נקיקי מים קטנים שזרמו מהם בכל כמה עשרות מטרים. מפלי מים קטנים שאת מקורם אנו לא מכירים, ולא יצא לנו לבדוק. כמובן שגם נסענו ל-Glen Coe ובאיזור Ben Nevis, ההר הגבוה ב-UK, כדי ליהנות מהנוף, והשמיים הדרמתיים: עננים שכיסו את פסגות ההרים, וכבישים שחצו את העמק. ראינו גם שמורות טבע, שבהן שלטים המציינים שצולמו בהן כמה סרטים מפורסמים כגון "לב אמיץ" וכו'.
לפני רדת החשיכה, בהתקרבנו ליעד הסופי שלנו לאותו יום, ראינו שלט קטן שהיה כתוב עליו Eagle Inn והחלטנו לבדוק את העניין (Land Ahoi!!). כשהתקרבנו, ראינו שלט נוסף שציין שהבר הזה, הוא הבר הצף היחיד בסקוטלנד. טוב – זה כבר סיקרן אותנו, והתחלנו לחפש את הבר לאורך הרציף שליד האגם, כ-2-3 מייל מ- Invergarry.
פתאום ראינו סירה צפה על פני שפך הנהר שמוביל לאגם. קיווינו שנוכל לאכול שם ארוחת ערב, אבל בגלל שהבר היה קטן, ולא הזמנו אוכל מראש, נותר לנו להישאר מעט ולשתות ויסקי (כי מה יש עוד לעשות בבר סקוטי?? Narrr??). הבר עצמו חביב ביותר, עם מבחר בהחלט לא רע של סינגל מאלטים, וכשהגענו הוא היה כמעט ריק, מלבד הברמנית ובעלה הטבח (שאת שמותיהם אני לא זוכר). מבחינת עיצוב – סחתיין עליהם. יש פה לאונג' קטן, מקום לא גדול לסעודה, ובר עם 3-4 מקומות עליו. הברמנית, אישה מאוד חביבה, התחילה לספר לנו על חלק מהסינגלים הנדירים שיש אצלה. בינתיים התחלנו לשתות (Arrrr!!):
אני התחלתי ב-Ben Nevis 10 years, שהיה בעל צבע ארגמני, עם גוף מלא, בעל טעם של פירות יבשים וטיפה מעקצץ בלשון (8).
עירא מצידו, לקח טעימה של Balblair 10 years, בעל צבע זהוב בהיר, ריח מתקתק, אבל טעם מריר למדי, וקליל מדי לטעמי (6). – Definite Narrr!!!
בשלב הזה חשבנו לנסות את ה-Glen Lochy 1965, שמתברר שהבר הזה החזיק בבקבוק האחרון שקיים ממנו, אבל הצבע המאוד בהיר והמחיר שהברמנית רצתה עבורו (20 פאונד) לא נראה לנו הגיוני מאוד, במיוחד ממזקקה שלא שמענו עליה ולא טעמנו שום דבר מוקדם צעיר יותר שיצא ממנה. לאחר התייעצות קלה, החלטנו ללכת על ה-Glen Lochy 1977. גם צבעו זהוב מאוד, והוא בעל ריח חזק של ליים, וניל ורמז לטבק, והטעם היה בעיקר של וניל, קצת מריר, ועם סיום קל של ליים (7).
בכך סיימנו את הטעימה בבר, ובעצת הברמנית הלכנו לנסות את מזלינו במציאת ארוחת ערב ב-Water park שהיה בהמשך הכביש. בשלב הזה כבר היה חשוך, וכרגיל – הגענו בדיוק דקות לפני הסגירה של המסעדה, כנראה היחידה באיזור. הארוחה כללה האגיס שעירא ניסה, ונקניקיות ברוטב עם פירה, שאני בדקתי. היה נחמד ומשביע, אבל כרגיל – האוכל הסקוטי לא היה ממש מלהיב (7).
בשעה 21:00 בערך, נחתנו בהוסטל שבו היינו אמורים להעביר את הלילה, רק כדי לגלות שהמקום חשוך לחלוטין, ועל דלת הכניסה התנוסס שלט: No Vacancies. מאחר ועירא העביר לבחורה את מספר כרטיס האשראי שלו עוד בישראל, כדי שתוכל לגבות דמי ביטול במקרה שלא נגיע, ומאחר ולא הייתה שום תשובה כשצלצלנו בפעמון הדלת, עירא התקשר אל המספר שהיה רשום לו. הבחורה שמנהלת את המקום, שנראתה קצת יותר כמו בחור, כנראה לא הייתה בטוחה שנגיע, והיא ביקשה שנחכה לה. לפחות לא היינו צריכים לישון ברכב (למרות שהשמיים זרועי הכוכבים היו בהירים ויפהפיים)..
רבע שעה מאוחר יותר, הגיעה הילדון/ת (בחיי שכבר לא הייתי בטוח עם איך שהיא נראתה), ופתחה לנו את הדלת, השכירה לנו מגבות (!!) ב-50 פני האחת, והראתה לנו את החדר, את המטבח ושאר ירקות (לא באמת היו ירקות). מיותר לציין שהמקום היה ריק לחלוטין. אין לי מושג על מה ולמה היה השלט No Vacancies תלוי בחוץ. בכל מקרה, התארגנו לשינה במיטות הקומותיים בחדר (מיטות שיש עליהן אזהרה ברורה לפיה כדאי להיזהר לא לדפוק את הראש, וטוב שכך, כי הרווח בין שתי הקומות לע עלה על 40 ס"מ. הצלחתי לא לדפוק את הראש. חבל שאין גם אזהרה על איך לא לדפוק את הגב כשמשגיחים על הראש).
וזה הכול להיום. מחר – מגיעים ל-Isle of Skye שכולם המליצו לנו עליו בחום, כמקום שיש בו פירות ים מצוינים, נופים מרהיבים, צבאים, ועוד..
Land Ahoi!!!
נהנית מהפוסט? ניתן להביע זאת בעזרת השארת תגובה ויצירת המשך דיון, או הרשמה לפיד ה-RSS וקבלת כל הפוסטים ישידות לקורא ה-RSS שלך.
הכותרת צריכה להיות "שוטים באסדה". אני מבקש.
יש בזה משהו.
אני אשאיר לך את זה. קופירייטינג זה מקצוע מעייף.. 🙂
Arrrrr !
האיות הנכון זה Yarrrrrgh maties!